~~ אתגר חודש חשוון ~~

[Ruty Kepler]

"הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם"

לא יותר מ-150 מילים. הן יכולות להסתדר בצורת פרוזה, שיר, מונולוג, דיאלוג, סיפור, תיאור, בדיחה, חידה, הגיג, מה שתרצו.
הדרישה העיקרית היא: התאמה לנושא האתגר, וכתיבה מלוטשת, אמיתית ונוגעת ללב. בלי מסכות וכיסויים.

נעילת האתגר בסוף השבוע הבא.
מי שמעלה מוקדם, מרוויח שיותר אנשים יצלצלו לו.
מי שמעלה מאוחר, מרוויח שהוא רואה עוד כיווני מחשבה.
לקראת סוף האתגר נעלה הפניה מ'איש את רעהו' ונשלח לכאן מצביעים נוספים.

אם יהיה צורך, ייערך עוד סיבוב הצבעות/נביא שופטים חיצוניים.

הפרס: הספר 'מסומן'.

אז קדימה, שוטו ~~~~~

 

[שררר]

הסיפור שלא סופר

הדבר שלא סיפרתי מעולם לאיש
זה שאני לא מספרת דבר לאיש...

 

[לאה ורחל]

רותי אני רוצה להשתתף באתגר
אבל כבר יש לי את הספר מסומן
אם אזכה אפשר יהיה לקבל ספר אחר שלך?

 

[צילומנציה]

(האמת- שרק המגרות שזפו את שירי
שרמתם הספרותית בינוניתלמדי
אבל הנושא היה כה קסום
אז העליתי אותו מאובק אך בשום
מלא ניחוחות מגיל העשרה המיוחד
שופץ והותאם לצורך המעמד)
*
הכבוד הלך לאיבוד
בפרוייקט משותף היית איתי זוג
של קידום, סיוע תמיכה וחיזוק
הפעלתנית שבינינו- עסוקה ונמרצת
לא מצאת שעות במערכת המפוצצת
אז אני קצת בשקט עשיתי בשביל שתיים
ויגעתי וטרחתי ונתתי פעמיים
אבל אז כשהגענו לרגע הדוח והסיכום
בלשונך הרהוטה נשאת את הנאום
אך אבוי , אותו מסרת בלשון יחידה
"חשבתי" ו"עשיתי" ופעלתי" בתפקודה
ואני בעליבות שם עומדת מהצד
(להגיד לך תודה שלקחת אותי למעמד???)
ולשוני כמשותקה תלויה ועומדה
איככה לא הזכרת את מי שעבדה?
ולאחר העמל והעבודה השחורה
קטפת את התהילה בסערה--
אז נכון שבספרים יש טיפוס מושלם
שלמחיאות הכפיים לא נזקקת לעולם
אך אצלי כן שוכנת ילדונת בנפשה
הערכה מינימלית לפעליה ביקשה--
אך בלילה בלילה בין כוכב ללבנה
הבליחה בליבי- פתאם ההבנה
אין כלום בלי סיבה
לא זילזול לא חיבה
בכל מחושב וספור ומדוד
שום מצמוץ ואף דמע לא ילכו לאיבוד
גם כשקשה וכמעט אי אפשר
זכרי הכל מאיתו ואמת וישר
וחזרה השלוה והשינה והחלום
ובא הכל על מקומו בשלום
*
ואת מה שקרה וגם תם ונשלם
לא סיפרתי לאיש-מעולם.

 

[לאה ורחל]

-את אוהבת את הילדים שלך?
-מאוד, איזו שאלה,
-יש ילד שאת אוהבת יותר?
-חלילה וחס את שלושתם אני אוהבת במידה שווה.
באברימי הבכור אפשר רק להתגאת
מכבד הורים נעים לחברים לומד נהדר וקוצר ציונים טובים
יעקב הקטן משמח לב כל אנוש בחוכמתו בהבנתו ובהברקותיו
ויצחק? יצחק לא מבריק ולא חרוץ במיוחד הוא נחמד לחברים אבל פחות לאחים
הוא לא רע אבל הוא פחות טוב מהשניים האחרים
-ילד סנדויץ טיפוסי- אומרת הסבתא
ואת האם הטובה שתמיד אומרת
שכל הילדים שווים בעינייך
יודעת שלא כך הדבר
לבן הבכור שמורה זכות הראשונים
לקטן יש פריווילגיה של בן זקונים
והאמצעי הוא לא כמוהם
הוא לא טיפש אבל הוא פחות חכם
הוא לא מר הוא פחות מתוק
כשהוא מדבר את פחות קשובה
כשהוא שובר את יותר כעוסה
כשהוא מנדנד את מאבדת שליטה
כי הדבר שלא סיפרת לאיש מעולם הוא שבאמת בסתר ליבך
את האמצעי את אוהבת פחות

 

[סוגרים שידוך]

"הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם"

בתוככי נשמתי כמו רגש תמים - מבעד לחלון מגיח הוא לפעמים.
כמו רצון לו לפצוח בריקודים – אך לבי מונע בעדו להשמיע הדים.
שוכן לו שם בשקט שאננים – אף אינו ניכר בהבעת הפנים.
לו רק היה לו כח דיבורים – היו ממלאים ממנו טורים.
*
רגשות נרחבות כאולם – ושונות הן מכל העולם.
ארץ לא תכיל את גבולם – ובני חיל לא ישאו חילם.
כמה רע ומר גורלם – עת יוודע לכל גודל שללם.
לאיש לא יוודעו לעולם - עד יבא עת תשלום מפעלם.
*
אב רחמן יודע נסתרות – תיזלנה עיני דמעות כנהרות.
מוציא אסירים בכושרות – הושיעני וחלצני ממערות.
עד מתי יסגרו האוצרות – ותתהפכנה העטרות לקברות.
שלח נא לי מבשרות – להשמיע את קולי בחצרות.
*
כמו בת קול תענני ממעל – הלא כבת מלך היא תפעל.
בפרסום וסיפור נפשה תגעל – כחכמת עורמת השועל.
מצוות הצנע לכת לרגליה נעל – ותרחק מדרך בליעל.
לכן פי לספר לא יפעל – על נשמת אלוק ממעל.

 

[נחמדת]

כן או לא?!
אני מוכרזת בזאת כשכנת ה"תמיד כן"! בעצם, לא רק שכנה, גם דודה, גם אחות, גם חברה ומתנדבת---
-השכנה: "האם ילדי יוכלו להיות אצלכם בשעת הצהריים לקצת זמן?" ואני:"בשמחה"
(ששה ילדים בגילאי שנה עד שבע, בזמן מנוחת הצהריים, כולל טעימות מהארוחה שזה עתה נאכלה. ומעט זמן... הכל יחסי- תלוי את מי שואלים...)

-הדודה: "תוכלי בבקשה להשאיל לי את סט השמלות של בנותיך שלבשו בחתונה של גיסתך, לתחפושת לנכדותי?" ואני: "למה לא?"
(סט השמלות היוקרתי שבשלו התרוצצתי ושלמתי ותקנתי ושדרגתי, אותו אתן עבור תחפושת?!?!)

-חברה: "הטוב ביותר הוא, שנצא להליכה בשעה 6:00 בבוקר, כ"כ נעים בחוץ ומזמין, נכון?" ואני: "בודאי!"
(את מי מזמין? אולי אותך, את אינך עובדת מחוץ לבית כמוני...)

כן, תמיד אני עונה כן, ובשמחה, ולמה לא, וממש בכיף, ובקלי קלות, ממש 'בקטנה', אבל מתי תשכילו להבחין בסוד שלא גיליתי מעולם לאיש, והוא ה"לא" הענק העומד מאחורי כל כן שכזה??????????????

 

[עוד אחד]

בלילה בלא עת

בעצם בא לי לבכות לא פעם
לא יודע למה, סתם כדי להתפרק.
ככה אחרי יום עמוס באלף אחד מטלות ששוחקות אותי עד דק, ועוד מיליון דברים שלא הלכו כמו שרציתי, אני פשוט מתיישב בספה ובוכה.
אני מתפלל שאף אחד לא יראה אותי, כי אז יחשבו וייבהלו, מה קרה? - ישאלו אותי. ולא, באמת לא קרה לי כלום, באמת. סתם כך נמאס לי מהכל, אני רוצה להיות משוחרר, מהעבודה, מהמטלות החינוכיות, עומס הרגשות מול כל האנשים ומול היעדים שאני מציב לעצמי, מכל הסובב.
תנו לי את השקט שלי, שלא אהיה מחויב לאיש, לחייך גם אם לא בא לי, לעוות את הפרצוף מבלי לחשוב פעמיים. אני רוצה לדבר עם השם שלי בשקט. עם הקב"ה שהוא מלך מלכי המלכים אבל הוא איתי כאן בתוך הלב, אני רוצה לדבר איתו מבלי שיחפרו לי. רק אני והוא, לבכות לצחוק להתרגש ולהתבטא בצורה שלי לפניו.
כך אני חוזר לעצמי, להיות מה שאני עם מי שברא אותי.

 

[תהילה חזקיאן]

יש אנשים ויש אנשים, אתם כבר יודעים.
יש חכמים, יש טיפשים. יש שמנים ויש רזים.
לטיפשים אומרים כל הזמן – תהיו חכמים.
לשמנים אומרים – תהיו רזים.
"את עושה הליכות? כל הכבוד!" כך שכנה עגלגלה מהדלת ליד שפגשה אותי בקצה הסיבוב.
"רק קמח מלא, את כבר יודעת". אחי החשוב וגדל הגוף מזכיר ומרמז.
"לא מלח. לא סוכר ורק 6 שקדים ליום" דיאטנית שדופה בצקצוק לשון.
"אם תרצי, תצליחי. ובאמת כדאי שתפסיקי לאכול אחרי חמש אחר הצהרים" גם למורה להתעמלות יש מה לומר.
ואני?
ברחובות מהלכת וכבוד מקבלת.
יודעת, כן. ורק קמח מלא אוכלת.
מסוכר וממלח לגמרי מתנזרת ושקדים? בדייקנות סופרת.
ומחמש עד חמש אני פשוט מורעבת.
אבל מה לא עושים בשביל להיות רזים?
וכך, יום אחרי יום. שבוע רודף שבוע. שנה לשנה תחבר.
ואני לגמרי משתפת פעולה ומשתדלת.
ובסתר ליבי, מה שלא סיפרתי לאיש מעולם,
תעזבו אותי. אני רוצה להיות שמנה.

 

[רִפְקִי.]

הייתי צמאה. באמת. צמאה כל כך, שלא הצלחתי לשוב ולהירדם. אבל לא יצאתי למטבח להביא מים.

במטבח היה ערבי. מחבל. עם סכין שלופה, אוכל עם הידיים מהלזניה שהכנתי למחר,
ומחכה לי, שאצא.
לא ידעתי מה עדיף, למות אולי מצמא, או למות בטוח על קידוש ה'.

כנראה שמתתי מפחד. כי כשקמתי, היה בוקר, והמחבל הלך כבר.

הלך לחכות לי בדרך לעבודה. בתחנת האוטובוס.
הוא שם את הידיים (מלוכלכות עוד מהלזניה) בכיסים וחיכה שאתקרב. אז רצתי מהר לתחנה בצד השני ועליתי על האוטובוס הראשון שהגיע (שבכלל יצא מהעיר והנהג הסכים להוריד אותי ביציאה) ונסעתי בשתי קווים, ואיחרתי. ולמנהלת לא ספרתי על המחבל אלא נכנסתי לכיתה מהר בלי שתשים לב.

וככה כל היום. לימדתי כשהוא מציץ מהחלון, והוא הנהג באוטובוס חזור והמאבטח שהסתובב עם נשק.

העניין הוא, שאף אחד לא מבין למה אני דוחה את הקניות לחורף. הם לא מבינים שיתכן, והוא יהיה המוכר.

ואני לא רוצה לספר להם. זה מפחיד אותי מדי.

 

[GRN]

כששרנו בגן "אמא יקרה לי", היה ליבי הקטן מתפשט בכל ישותי. הייתי אז מזמנת את אימי אצל עצמי, עוטפת גופי בזרועותיה הגדולות, והיינו לאחת.
מאז עברו שנים.
ליבי אינו קטן עוד.
עצמי התרחב בנבכי גבולות ישותי.
אינני מזמנת עוד את אימי אצל עצמי.
אינני אוהבת אותה כלל.

 

[שירי א]

ושוב פגשתי בו,
בחסר.
וכמו תמיד הוא הכה בי, בלי להשאיר סימן.
בכל מקום אליו פניתי - הוא ניצב שם, מלגלג לעומתי.
ואני ניסיתי להמלט מפניו.
טמנתי ראשי עמוק, אך שמעתי אותו מדבר מתוכי.
הרמתי מבט הלאה, אל האופק, קיויתי שאצליח להתרחק.
אבל הוא היה איתי.
ולא הרפה.

אז הישרתי אליו מבט. הקשבתי לו בתשומת לב.
הכרתי אותו, למדתי אודותיו.
ובסוף השיח לחצנו ידיים.

אבל לא היה זה שלום.
לא הסכמתי לארח אותו לעולם.
עדיין אני מרגיש את האכזבה מהעצמי החסר.
את השאיפה והרצון ליותר.
את האין - למול היש.

וזה מה שלא ספרתי לאיש. מעולם.
שאני לא מושלם.

 

[בתנופה]

אני כאן, אבל מעולם לא סיפרתי על כך לאיש.
אם ראיתם אותי ברחוב, בוודאי נדתם בראשכם לאות רחמים. אבל אני, נעמדתי על קצות אצבעותי, זקפתי ראשי מעלה מעלה. כעסתי, ורק רציתי לצעוק.
"מה, מה אתם מסתכלים עלי ככה ככה.."
בעצם זה התחיל כשנולדתי. אמא חבקה אותי חזק, היא אפילו בכתה מרוב אהבה.
ואז הגיעה סבתא. היא בחנה את העינים בזכוכית מגדלת. 'מלוכסנות', היא אמרה. דיברה על איזושהי תסמונת.
אבל אליי, זה שמסתתר מתחת העיניים התכולות האלה, היא לא כל כך שמה לב.
כשגדלתי, שמעתי את המילים האלו שוב ושוב, מהשכנה, מהמורה, מהילדים וממי לא. רציתי לזעוק ולמחות, רציתי לספר לכם שאני כאן, ממש כמו כולכם, שומע ויודע, רואה ובעיקר מרגיש,
אבל במקום מילים, יצא לי רק גרגור עבה וארוך מהגרון.
רציתי לחבק אתכם, לטלטל בכדי שתבינו,
ואתם, במקום להבין, המשכתם הלאה מהר מהר.
זהו. לפחות יש לי את אמא והחיבוק החם. זה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי שמח.
תודה אמא.


(ההתמודדות שלי מוקדשת באהבה ובחום לאותם ילדים מיוחדים ואמותיהם המסורות, אלה שלא נכנעים.)

 

[מתוקינג]

המבוכה והבלבול. החוסר אונים.
כל הרגשות שבפנים מענים
לא ידעתי איך להם עונים...
ו.. אופס. זה היה בחוץ. השקר הזה.

כמעט תמיד הוא בא
בעטיפה נוצצת ויפה
שמזמינה מחמאות על אירועים שלא קרו
שמעניקה חיוכים על משימות שלא מולאו

אבל מתחת למעטפת
יש נשמה שנשרפת
שרוצה להפסיק עם זה, ודי!
ולהיות אמיתית... לא, זה כבר יותר מידי---

והאמת הזו, הטהורה, היחידה
שעומדת בעקביות ודורשת את שלה
גרמה לי לעשות את מה שלא עשיתי מעולם
הייתי עכשיו הכי אמיתית בעולם...

 

[מלפפון]

אמרתי לה שקניתי את הנעליים בבזאר.
לא אמרתי לה שלבזאר קראו 'זארה' והנעלים עלו 600 שקל.

אמרתי לו שלקחה לי שניה להכין את האוכל.
לא אמרתי שאצלי המושג 'שניה', הכוונה ליומיים.

אמרתי לה שהילדים שלה שיחקו יפה ולא הפריעו.
לא אמרתי לה שהתכוונתי לחצי שעה הראשונה, וביתר הזמן הם פרקו את הבית לגורמים.

אמרתי לו שאני חדורת מוטיבציה.
לא אמרתי שהמוטיבציה מסתיימת כשמסרבים להעלות לי את השכר.

אמרתי לה שהדירה היתה ירושה ובעצם אנחנו בחובות.
לא אמרתי לה שהחובות יסתיימו כשהשוכרים של הדירה החמישית שלנו יכנסו לדירה.

אמרתי לו בפגישה שאני לא אוכלת דגים.
לא אמרתי לו שבנוסף אני גם לא אוכלת לחם חלב ובשר.

אמרתי לה שדוד שלי עובד במשרד האוצר.
לא אמרתי שהתפקיד שלו שם זה 'אחראי מגרסת הנייר'.

אמרתי לו שסבתא שלי ממרוקו.
לא אמרתי שקודם לכן היא נולדה בהונגריה.

אמרתי לה שלא השתתפתי באתגר הראשון מחוסר זמן.
לא אמרתי לה שזה בעיקר מכיון שחששתי שאני לא אנצח בתחרות.

וזה הזמן לומר.

 

[רותי פרוטי]

הוא לא סיפר להם אף פעם שהוא פוחד.

כשהוא חושב על זה, אף פעם לא אמר להם שהוא לא רוצה, שהוא מפחד, שהוא מזמן לא מאמין במה שהם כל כך נואשים להאמין ושהוא רק רוצה להישאר בבית, בשקט. להישאר בבית עם הספרים שלו והמחשב שלו ולא לצאת מהחדר בכלל ולא לשנוא בכלל. כשיגדל, הוא חולם להיות רופא בכלל, או רוקח. אולי וטרינר. לעבוד במקצוע בורגני ומכובד, כמו ההורים שלו, כמו הדוד שלו שחי בגרמניה בבית גדול ויפה ומרוויח המון כסף.

הוא אף פעם לא אמר להם שהוא לא רוצה, אבל בלילה הוא מטפס ביחד איתם על ההר הטרשי, מביט על נחש המכוניות שמתפתל זוהר על הכביש מתחתם. עומד בחשכה ביחד איתם ובליבו חושך גדול.

כשהסלעים הכבדים מתגלגלים על ההר הוא מעמיד פנים שהוא משליך אותם בפראות כמו כולם, באותה שנאה חשוכה ועיוורת, אבל בשקט כשאף אחד מהם לא רואה הוא משתדל לכוון לצד, שלא יפגעו באף אחד. שלא יזיקו לאף אחד. וכשאחד הסלעים שהוא לא רצה לזרוק מדרדר במדרון ופוגע בשמשה של הרכב אפילו שהוא לא כיוון בכלל וכולם מריעים לו ומוחאים כפיים הוא מרגיש את הבכי מטפס לו מהר בגרון.

הוא בכלל לא רצה להיות אחד מהם אף פעם, הוא חושב כשהוא נס על נפשו בהר הטרשי והרמקולים זועקים סביבם ואורות הזרקורים שוטפים את ההר החשוך באור גדול ומסנוור. הוא לא רצה להיות אחד מהם אף פעם, הוא מבטיח שלא! אבל כשהחיילים משיגים אותו וקוראים לו לעצור, הוא מבין שזה כבר לא משנה בכלל.

 

[שרה'לה]

בס"ד
לַמְרוֹת שְבַּכִּתַּה,
הַיִיתִי מְהַמוֹבִילוֹת
וְעַרַבַה חַבוּטַה
רַק- הַחַבֶרוֹת הַנֶחְשַלוֹת.
לַמְרוֹת שְבַּסֶמִינַר,
מוּניתי למדריכה.
ואת המחנה בכינר,
ארגנתי בהצלחה.
למרות שהתארסתי,
ראשונה בין החברות.
ואת דרכי פילסתי,
ישר לחדר מורות.
למרות שנישאתי,
בפאר והדר.
ודירה כנדוניה הבאתי,
בטאבו רשום ומסודר.
למרות הכל...
לפעמים בעומק הלב,
החששות מציקים.
הולמים בכאב,
ברגשותי משחקים.
שואלת את עצמי בתהייה,
ביררת בצורה פורמאלית?
מי הבטיח לך שאת שפויה?
אולי אני לא נורמלית???

 

[מרים אדריכל]

מה שלא סיפרתי לך

יש דברים שחבויים בתוכי
שמורים עמוק בפנים.
ואני לא יודעת
איך
להתגבר.
ולפעמים אני מנסה, באמת, מנסה חזק,
שורטת בציפורניים את החומות, ומתאמצת
לגלות
ולדעת
להתגבר
ולפעמים אני מצליחה
ולפעמים לא
ומתיאשת
ורוצה להכנס מתחת הפוך
לקבור את הפנים בכרית ולבכות
לבכות את הכל
את הנסיון
את הכשלון
ואז נזכרת
בטוב
באור
וקמה, ויוצאת מהמיטה, ויושבת עם כוס שוקו חם ליד החלון, מסתכלת החוצה ותוהה-
זה יגמר?
אני אתגבר?

לא סיפרתי זאת לאיש מעולם, וגם עכשיו אני עוד מתלבטת אם טוב עשיתי...

 

[במבה נוגט]

לפעמים אני מרגישה כל כך
בודדה.
יושבת בין אנשים
צוחקת, משתתפת בשיחה
וכל כך
בודדה.

כי אף אחד לא מבין אותי באמת.
אני מרגישה שונה
ואני נזהרת שלא יראו.
שלא ישימו לב.
העיקר שלא יגידו עלי
שאני מוזרה.

אני יודעת שאני אחרת
חושבת הפוך מכולם
קוראת תיגר על מוסכמות
רוצה ללכת בדרך שלי
אבל אני לא מעזה.

אני מעמידה פנים
כאילו אני אוהבת את החיים שלי
אוהבת את עצמי, ואת איך שאני.
נהנית לבלות עם המשפחה
ועם החברות בעבודה.
כאילו.

איכס. אני שונאת להציג
אני רוצה לברוח
למקום רחוק
למקום שאין בו כללים

לפרוץ, להמריא,
לדאות.

 

[עדינה הלפגוט]

הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם.
האמנם יש בתוכי את הדבר ההוא?
כמה ריקנית ההרגשה,
לדעת שספרתי הכל
ולא נותר לי כלום...
לא נשאר לי את הדבר הזה,
הבסיסי שיש לכולם-
הדבר,
שלא ספרתי לאיש מעולם...