^^^^אתגר חודש אדר א'^^^^

[מריומה~]

איזה חום! ברכבות של לונדון אין מזגנים, החום בלתי נסבל.
כמה אנשים... תראי את ההיא שיושבת בקצה הספסל ממול.
אלוקים אדירים!! ראית פעם דבר גדול כל-כך? לא נראה לי שבימי חיי נתקלתי באישה כל כך שמנה...
נכון? פרה, פשוט!!! פרה על שתיים....

איזה כיף להיות ישראלית ברכבת התחתית בלונדון.
אפשר לדבר חופשי, בקול, לצחוק, לקטר--- מילא כולם סביבן מבינים רק אנגלית....
צמד נשים צעירות, ישראליות, מחוממות כהוגן כמו שכבר אמרנו, מותשות מיום ארוך של קניות ובילויים.
ובדרך הביתה ברכבת התחתית.... פורקות בששון את כל האנרגיות שהצטברו בהן...

איפה היינו? אה, השמנה. (שמנה? קטן עליה! פרה אמיתית. פרה על שתיים.חחחחההה...!! ועוד בחום הזה. איך היא שורדת? מסכנה...)

איזה כיף לנקז את שאריות המרץ על איזו דמות ענקית חריגה בנוף, להשתלח בעברית נטולת מעצורים. וכי מי מבין אותן?

הרכבת עצרה בתחנה. עוד שתי תחנות הן צריכות לרדת.

הופ!!! תראי!! הפרה, אוי - היא מתחילה להתרומם.... צריכה לרדת. איך היא תעבור בדלת??

לא יאמן, אבל היא מגיעה לדלת בשלום.
רגע לפני שהיא נפלטת לאוירה ההביל של התחנה, מסתובבת הפרה לפנים הקרון, מביטה בפנים חתומות בצמד הנלבב והמשועשע
וגועה בקול גדול: ממממוווווווווווווו---

----------------------
גילוי נאות: המעשיה הזאת, התרחשה באמת (כן, בלונדון). שמעתי מכלי ראשון מבעלת המעשה.

 

[לאה ורחל]

הסיפור הזה הופיע איפושהו(אולי בזרקור?)
אני זוכרת שקראתי אותו לפני למעלה מ10 שנים

 

[Natan Galant]

איזה חום! ברכבות של לונדון אין מזגנים, החום בלתי נסבל.
כמה אנשים... תראי את ההיא שיושבת בקצה הספסל ממול.
אלוקים אדירים!! ראית פעם דבר גדול כל-כך? לא נראה לי שבימי חיי נתקלתי באישה כל כך שמנה...
נכון? פרה, פשוט!!! פרה על שתיים....

איזה כיף להיות ישראלית ברכבת התחתית בלונדון.
אפשר לדבר חופשי, בקול, לצחוק, לקטר--- מילא כולם סביבן מבינים רק אנגלית....
צמד נשים צעירות, ישראליות, מחוממות כהוגן כמו שכבר אמרנו, מותשות מיום ארוך של קניות ובילויים.
ובדרך הביתה ברכבת התחתית.... פורקות בששון את כל האנרגיות שהצטברו בהן...

איפה היינו? אה, השמנה. (שמנה? קטן עליה! פרה אמיתית. פרה על שתיים.חחחחההה...!! ועוד בחום הזה. איך היא שורדת? מסכנה...)

איזה כיף לנקז את שאריות המרץ על איזו דמות ענקית חריגה בנוף, להשתלח בעברית נטולת מעצורים. וכי מי מבין אותן?

הרכבת עצרה בתחנה. עוד שתי תחנות הן צריכות לרדת.

הופ!!! תראי!! הפרה, אוי - היא מתחילה להתרומם.... צריכה לרדת. איך היא תעבור בדלת??

לא יאמן, אבל היא מגיעה לדלת בשלום.
רגע לפני שהיא נפלטת לאוירה ההביל של התחנה, מסתובבת הפרה לפנים הקרון, מביטה בפנים חתומות בצמד הנלבב והמשועשע
ופועה בקול גדול: ממממוווווווווווווו---

----------------------
גילוי נאות: המעשיה הזאת, התרחשה באמת (כן, בלונדון). שמעתי מכלי ראשון מבעלת המעשה.

אאל"ט באחד מכרכי ילדי שי?

 

[7880]

זה הופיע בספר סוס עץ או נדנדה.. משו כזה.. ספר ילדים שממש אהבתי..

 

[מריומה~]

בבקשה לא להגיב כאן. אך ורק בנספח! תודה

 

[מריומה~]

העולם יכול היה לומר שהוא לא אשם בכלל במה שעבר עליו. היו לו המון סיבות שיכלו למוטט את עמלי הרוח שבו, הסיבות האלו איימו לטמא את הניצוץ הטהור בעינייו.
הסיבות היו כואבות, תוצאה של שנאת אחים, יתמות מאם מגוננת, ריחוק ממשפחה ומחממה חמה.
הוא היה לבדו, צעיר למול פיתויי עולם ותרבות קורצת, וזה בכלל בלבד היווה סיבה מספקת לטלטל את עולמו הישן המוכר.
היו כאלו שיאמרו שבטח הרגשות העזים שחש בלב למול העוולות שנעשו כנגדו, בכלל יכלו לדרדר אותו כשאר בני הנוער בארץ אליו הוגלה.
אבל בלב צרוף הטוב שלו, לא היה מאום ממה שצפו כולם. לא שנאה, לא כעס, לא אכזבה ומרמור.
רק אהבה שכנה שם כדרך קבע, אהבה לאביו הגדול שלימדו מוסר דעת ודת, אהבה לחינוך המופתי שלפיו צמח ונהיה לנער בוגר. ובעקבות אהבה זאת, גם אהב את אלוקי אבותיו.
כי כל הסיבות שבעולם שיכלו להביא לחטא אכן הביאו. הביאו אותו עד לשער הפרוץ, עד שיכל כמעט לחטוא. רק עד.
כי ברגע שהעוון כמעט נגע בו ועטף את נשמתו. ברגע הגורלי, שכמעט ולא עמדו כוחותיו הבלים מגרים, למול היצר הזקן שמשטה ומשתטה.
אז ברגעים אלו, הוא לא עשה כלום, רק עצם עיניים חזק ושם בתוך החושך, מול כל הסיבות שבעולם, עלה לו זוהר באור יקרות- דמות דיוקן אביו.

 

[מריומה~]

הקול העדין עלה והתגבר על קולות העבודה, קול גלגלי המריצות, המקושים, והרוח השורקת: "בובע הינדל, תני לי לעזור לך" בובע הינדל! מי כאן בובע?

אלפי שלדי אדם בגילאי העשרה עמדו במכרה וחצבו אבנים בכלים פרימיטיבים, זאת הכתה בסלעים, אחרת ערמה אותם במריצה והשלישית הריצה אותה בזריזות עד לקרונית, הידיים שתתו דם, אך אף אחת לא חשה בזאת, הקור הצורב היה חזק יותר והרעב, אוי, הרעב לא נתן למחשבות ולכאב לתפוס מקום.

הנוגשים צפו באי שביעות רצון בקצב התקדמות העבודה, בימים האחרונים הטמפרטורות החלו לצנוח ודלקת הראות עשתה בהן שמות, יותר מידי בנות נותרו במקרה הטוב בצריף החולים משתעלות והוזות מחום, וגרוע מכך... לא שאי מי חס על הנפשות, כמו שלא ניתן לתת למציאות לפגוע בקצב העבודה וברייך כולו, ההם עמדו מן הצד רגליהם נתונות במגפי עור מבריקים עד ברכם ופרווה משוכה עד חוטמם וצרחו על הבנות: "שנעל, שנעל" מכים בפרגול בידיים מחופות כפפות.

המשאלה הפכה אחת, למות, עכשיו.

מי זאת, למי היא קוראת בגיהנום? הינדלה סובבה את ראשה מחפשת את בת הקול, מגלה אשה חיננית מחזיקה פעוט מתוק: "בובע הינדל, תני לי את המריצה, אני חיה הבת של נחום שלך, וזה" הצביעה על הקטן "זה שולם זריל, על שם זיידע, נו, עכשיו תתני לי לעזור לך?"

וככה היא שרדה.

 

[מריומה~]

הנשמה המכוסה

בין כולן היא ישבה, כמו אבל שונה. היה בה משהו מאד גס ומגושם, כאילו הצרות שעברה בחיים השאירו עליה חותם ברור. נעליים שחורות ומגושמות, שרגליים נפוחות נתונות בתוכן, גוף ובגדים לא מחמיאים. מטפחת שמוטה. קול מעובה.
אבל ידיעותיה בבעיות הקשב והריכוז שבנה סבל ממנו – היו מדהימות ומקיפות. היא הכירה את כל סוגי הכדורים והשפעותיהם, זמן ההתפוגגות ותופעות הלואי, כל סוגי הטיפולים ושמות הפרופסורים והמחקרים. הידע שלה היה מקיף ועצום!

חיה, משתתפת נוספת בקבוצת התמיכה להורים עם ילדי קש"ר, ספרה לי שנעמה היתה בת כתתה בנערותה. "שתדעי, היא גאון!" הצהירה בבטחון.
ואני רק חשבתי לעצמי, גאון שגעון. מסכן הילד שזו אמא שלו.
לא היה לי נוח ליד נעמה. אפילו כשהיא פנתה אלי באופן אישי, נרתעתי ממנה.

מפגשי הקבוצה הגיעו לסיומן. נפרדנו והחלפנו טלפונים. ועברו ימים, וחודשים.

החיים שלי המשיכו לזרום, ופגשתי עוד נשים כמו נעמה. דוחות, מוזנחות, מוזרות. ויש להן ילדים, והן דואגות לילדים שלהן הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להעלות על דעתי.
ולמדתי, הייתי חייבת!, שמתחת כיסויי השומן והבגדים המוזנחים יש נשמה פועמת, נשמה אלוקית, טהורה, שזוהרת ומאירה. ולמרות שהכיסוי החיצוני שלה כל כך דוחה, הנשמה מושלמת ולא פגומה! אין לי ואין בי יכולת לשפוט!

נעמה היא לא היחידה. זו השכנה מהקומה מתחת, השוויגער של בת-דודתי, אמה של החברה של בתי בגן. וכולן – נשמות טהורות עם כיסוי. לחלקן – כיסוי פוטוגני, ולחלקן...
ועל אף ולמרות, מגיע להן יחס של כבוד. לפחות כמו שהייתי רוצה שיכבדו אותי.

 

[מריומה~]

בתכול עיניו מבט מצועף
ממקומו בצד, לומד העולם
ושחקניו.

סעודת חומש, יום נכסף
שבועות של הכנות, ציפיות
וכאביו.

ילדים משננים את דרשתם
בקול רוגש
והוא,
שונה ופורש.
שואל ופורס.
וקורס.
קריסת שמע.
לעולם ועד.
קריסת לב כוסף.
לאביו הלא רחמן.

חלה ועזב. כך נאמר לו
השתבשה עליו דעתו.
ניסו לנחמו קרוביו.
אך עיניו התכולות , כשדומעות
אינן מכירות חולי
או דעת ושיבוש.
רק מגע מלטף, קיום מחבק
של אב. שעזבו.

הילדים נאספים.
מי בחיוך מובך, מי בדיבור צח
דורשים את משאם הקצר
למול אב גאה ואח.

תורו מתקרב, ואילמות פיו.
עומס האולם זועק
את ריקנות מקום אביו.

הוא כבר ילד גדול. אפילו מאוד.
כך אומרת אמו השברירית
מדי לילה, וכל הכבוד.
גדול ואמיץ. אפילו גיבור.
כלום לא ידעה שגיבורים נשברים בלילות?!
התמיהה מתפרצת דרך עיניו
שוטפת את בדידותו.
הזעקה משתנקת חונקת
מבכה את נבגדותו.

שקט באולם.
וגם בו.
הכל מחכים לו.
קולו לא.
נעלם
נאלם.
בגד בו.

דלת האולם נפתחת
חריקתה כה יפה לדממה.
מבעדה ניבטים זוג עיניים
בהם תהומות עצב והבנה.
מבט השמור ללוחמים בחזית
בוכים את נשמתם, נשרפים מבדידותם.

בעל המבט מתקרב לבמה
מתאחד עם הגיבור השותק, המשותק
בקול רועד פוצחים השניים
בדואט היפה והעצוב בעולם.

אפילו בהסתרה
בודאי אתה שם.

 

[מריומה~]

את הרגע הזה חנה לא תשכח לעולם.
השולחנות היו ערוכים בטוב טעם, עמוסי מגדנות, כיאה למשפחת לוין. חנה, אם הכלה, תיזזה בריחוף ובאושר בין האורחות הרבות שגדשו את האולם. הרי לא בכל יום היא מארסת את בתה היחידה, ועוד עם בכיר עולם הישיבות...
הנה השכנות מקיפות אותה במעגל מרוגש. לפתע היא נמשכת לעבר דודה ברכה בחיבוק מלפף. עוד רגע והצלחת תשבר ו... אוי!!!!!!! מי מופיעה פה????? מי הזמין את גברת... בעצם חנה כלל לא יודעת את שמה. זו הגברת שגרה בשכונתה. כולן ברחוב מכנות אותה גברת צבעוני על שום בגדיה הצבעוניים והמגוונים, ללא התאמה מינימאלית בין פרטי הלבוש השונים. ארבעה ילדים מושכים בעליצות בשולי חצאיתה מארבע כנפותיה, קולה הצורם נשמע אף בתוך הרעש והמהומה, וכמו בגינה- גם כאן: היא משוחחת עם כל מי שניכרה בדרכה!...
מי הזמין אותה? ממש חוסר נעימות ממשפחת החתן הנכבדה. בודאי התעדכנה מנשות הרחוב בפרטי השמחה והרגישה שייכת...וכאילו לא די בנוכחותה המעיקה, היא עטה על אם החתן בהתרגשות ומחבקת אותה ללא הפוגה... חוסר הנעימות מעיב כל כך, וממש לא מאפשר לחמצן לחדור אליה בחופשיות. היא מסמיקה ומחוירה חליפות, כאשר לפתע אם החתן נגשת אליה מחויכת כולה ואומרת: תכירי- זו גיסתי אחות בעלי. אין כמוה בעולם! אנחנו קשורות בלב ונפ....
סחרחורת חולפת בראשה של חנה והיא מנסה להתייצב. זה הרגע בו הבינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד בקבלת השונה באהבה. לפחות זכתה שהחתן גדל בבית בו כבר זכו לכבוש את היעד הזה

 

[מריומה~]

"רגע, מי הנשיא הסודני?" עצרתי ליד הסולם וטשטשתי שוב את הצבע החום על פניי, רוטן.
"שוב? לוקומרטה ירום הודו. ועברתי על השיחון פעמיים. עובר??"
"שמור על עצמך, חבר", אבי לחץ את ידי בחוזקה. "תחזור בשלום ובהצלחה".
מצמצתי בעיני, מתקשה להתרגל לאור הטבעי לאחר חודשיים לאור נורת להט.
הפעם השניה שאני בחוץ מאז יולי השחור.
רגע, מה זה? "תחנת החלוקה סגורה, פנו לרחוב אסמארה" אמר השלט בחמש שפות, מלבד עברית כמובן.
השם, מה עושים עכשיו?? מפה עדכנית טרם הצלחנו להשיג.
אומץ, תעוזה, בואו. "איפה זה?" שאלתי את האדם הראשון שעבר לידי. אולי, הלוואי שגם הוא מתחזה.
העיניים השחורות ננעצו בי לרגע אחד מחריד, ואז נגררתי בחזקה.
"מיכאל! ממש תלמיד טוב לשפות, כמו בישיבה" בהיתי באלם בפנים השחורות שחייכו אליי. טורג'וק המנקה מהישיבה !
"טורג'וק, כמעט חטפתי התקף לב", התלעלעתי.
התעדכנו זה בקורותיו של זה, מאז תחילת המהפכה.
"גבריאל", אמר לפתע טורג'וק.
החוורתי. "מה איתו?" אני שואל בשקט.
"אתה צריך להשלים איתו".
"מה?" הערבית-סודנית שלי לא מושלמת.
"להחביר, ביחד." חזרה לעברית.
"אבל אנחנו שונים, הוא בחר בדרך אחרת", אני נחוש.
"אפילו. בחוץ קליפה. אחים זה בפנים. בדם. אתה לא לדעת מה יהיה כל יום", הסביר טורג'וק בלהט. "ראיתי אותו. תחפש. אח שלך זה תמיד".
בין עשרות אנשי השוקולדה הנחפזים, אני מבטיח לעצמי לנסות.
כי אח שלי, תמיד.