^^^^אתגר חודש אדר א'^^^^

מצב
הנושא נעול.

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
שבוע טוב ובוקר טוב.
אמנם לקח קצת אבל כמדומני שהיה שווה לחכות.:)
לפניכם האתגר.

"לחשב מסלול מחדש"

תתארו לכם מצב אקוטי, קטסטרופלי וכמעט בדיוני ..
כמו למשל השלג שלפני שנתיים, זוכרים? כאילו שמישהו שכח.:D:rolleyes:
אנשים מצאו את עצמם בסצנות הזויות שלא חלמו שיקרה אי פעם.
בסערה שהשתוללה בכל חלקי הארץ, ניתוקי החשמל והצטברויות השלג, התקיעות בבית ובדרכים, בעיות ופתרונן,
וגם הרבה חוויות מרתקות,
סיטואציות לא שגרתיות בעליל.

ו..שם קורה...

פגישה בין דמות מוכרת או זרה, טובה או חלילה רעה,
מציאותית ויכולה להיות גם דמיונית..
והיא זו העומדת מאחור הדוחפת ואומרת -פעל!
למרות המצב או כתוצאה ממנו.

רגע בו מחויבים למצוא דרך חדשה,
מחשבה יצירתית ומידית לפעולה, לחשב מסלול מחדש;


באתגר הפעם,

שני שלבים

1.יש לכתוב על ההתרחשות של המפגש בתוך אירוע כזה ,
תיאור חי ועסיסי של האירוע.
כתיבה נוקבת ועזה שתכניס אותנו לתוך האוירה.
תהפוך את קרבינו ותכין אותנו למפגש

וכשזה יקרה.

תטלטלו הלוך ושוב, תובלו או תובילו? לאן?
יהיה זה מרתק ומסקרן לנוע איתה ואולי ואולי עינינו גם תשזפנה מה עלה בגורלה.
ומה העתיד צופן לקראתה.

תיאור הדמות צריכה להיות מועלית מתוך הקטע בצורה חדה ונוקבת.


הקטע יכול להיות , סיפור, פרוזה , תיאור , משל , הגיג , שיר או דקלום.

לא מונולג ולא דיאלוג!

עד 200 מילים.




את האתגר יש לשלוח למייל - <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> או כהודעה פרטית.
בכל יומיים אעלה את היצירות הנשלחות בצורה אנונימית.

נעילת האתגר תהיה ביום ראשון בשבוע הבא בשעה 12 בלילה.

אל השלב השני יעלו כ-10 -15 יצירות אשר יקבלו את מירב הציצולים.


2. בכדי לא לפגום בהשראה הקטע הראשון .. זה סוד !
הפתעה מרגשת תהיה לכם. חוויה לא פחותה מזו . לא מגלים!!



פרס ראשון -
מתנת הסופרת הנכבדה והמקסימה -רוחלה למברסקי .
צפה בקובץ המצורף 277091
"דיאטה זה קשה - לרזות זה קל"


פרס שני -
מתנת הניקית הנדיבה והיקרה - א-ירושלמית.
צפה בקובץ המצורף 277092
ציור דיוקן.
בתוכנות פוטושופ/אילוסטרייטור
(הפרס מותנה בהעלה לתיק עבודות )

אז מוכנים?
צאו לדרך, הכינו ציוד, למסע או חירום, כתפו התיק
והתכוננו לפגישה הפתאומית שתבוא..

נא תגובות אך ורק בנספח.
הנה הקישור לנספח- http://www.prog.co.il/showthread.php?t=250057
 

קבצים מצורפים

  • לוגו רוחלה איכותי.jpg
    KB 5.4 · צפיות: 0
  • red.jpg
    KB 5.4 · צפיות: 13

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
בס"ד

הוא הביט בי מזוית העין. בלי למצמץ. כך- ממושכות.

הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת. לא עומדת מנגד. לא יכולה. הסנוור שלו מכה בי, לופת אותי. שואב

אותי אליו בזרועות עבותות של קרה מכושפת. ואז- החלטתי להרפות. לתת לו לשאוב אותי אליו,

ליטול ממני את טיפת החיות האחרונה שבי, ולישון. ואז- כמו במגע קסם, שמעתי ציפור שיר קטנה

מיבבת לה בכמיהה, בערגה. היא רוצה לחיות. היא רוצה להתנער. היא רוצה להרגיש. בדיוק כמו בן-

אנוש. העברתי את התסריט האפשרי במוחי, את האנקדוטה הבאה העלולה לקרות. שנינו נתעטף

יחד בלבן- לבן הזה, ונרפה. או ש...
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
כולם רצו, באימה מהולה באדרנלין טהור. האישה עם השקית הקרועה, נשענה על קיר חנות המסגרות, וייבבה בחרדה.
גם אני רצתי, כולם.
העולם המוכר נצבע באורות אדומים וכחולים, אורות בהולים, ונמרח בכמו אפקט יצירתי של צלם.
והיא קפאה שם על הקיר.
ונגד כיוון התנועה הופיע הנער המזוקן, שלוף מצלמה של כיס. חיוכו הזחוח ליווה את שפתו העילגת, כשראה את פני המיוסרות, עוברות במסכו הקטן בדרך אל הסרטון הבלעדי, נעצתי בו מבטי תיעוב והמשכתי לרוץ, עד שנעצרתי לידו.
"ממש ברגעים אלה", הוא הכריז, נרגש עד שפמו, "מבוצעת החייאה לפצוע, ומכאן הוא יפונה לשערי צדק".
המצלמה הוסטה לעברי: "והנה ראיון בלעדי עם עד ראיה", הכריז, "מה שמך בבקשה?"
החיוך שלו כל כך הרגיז, והזקן המדולדל שלו נפרש בפני כסדין אדום מול שור צעיר ונוגח.
כל כך מעצבן ומקומם, שהיה בא לי להעיף לו את הנייד מהיד, ולגרור אותו לריצה משותפת. אבל הוא היה כל כך נלהב, והעיניים הנוצצות שלו החזירו את ברק הניידות באופן מושלם.
ובמקום להתעצבן, אהבתי אותו לרגע של חסד, ושוב שנאתי אותו על ההתנפלות, וחיבבתי את האומץ שלו, ותיעבתי את אהבת האקשן שגררה אותו לכאן מספסלי השטיבל.
היד שהתרוממה כדי לסטור לו בעוצמה, עשתה תמרון מיוחד בכדי לחזור למקומה, ונחה לה בטבעיות בצד הציציות, ממוללת אותם.
"קוראים לי יהושע" עניתי.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
אשרינו או אשראי

"אנחנו בבעיה" לחשתי לכספומט ולעצמי, לעצמי ולכספומט ולא הייתה תגובה,
"אני יוצאת למלחמה" הכרזתי, אבל הכספומט המשיך ללהוג לי,
כאילו לא בישר לי על חובות עצומים שכאלו,
למה??? למה??? למה הוא לא יכול לחיות נורמלי כמו כל אברך בגילו,
אני לא מתכוונת לכספומט,
אלא לבעלי,
הבעל הטוב שחנני אלוקים,
שקונה, ונקנה לו, וכשהוא עובר ליד חנות תמיד נשאר לו ביד....
ואני שם בתווך, ללא יכולת לדברים בסיסיים כי אין!!!, עצובה, כואבת ולעיתים כועסת ממש,
אין לו סוף לסיפורי, כי הוא מתרחש לצערי יום יום שעה שעה...
עד שיבוא גואל,
שיבוא כבר!!!
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
אני רגיל לקום-וליפול-לקום-וליפול בלי הרף. אני רגיל לספוג חבטות, להתאושש מיד, ולהעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. חבריי זוכים לעדנה, לליטוף, למגע אוהב. וורודת הלחיים מקבלת יחס מועדף, בעל הכובע המחודד והעיניים הצוחקות גונב את תשומת הלב, האולטרה – מודרני עמוס החיישנים מוקף במבטים מעריצים, ואני – שק אגרוף.

קרובי משפחתי ברחבי העולם הם בעלי מעמד נכבד. "ואנקה וסטאנקה" הרוסי הוא הוותיק מבין כולנו, "בובי דול" האמריקני השתתף בניסוי המפורסם של בנדורה, "אוקיאגארי-קובושי" היפנית מיוצרת לרבבות, "גומבוץ" ההונגרי מוכיח תובנה פיזיקלית חדשה, ואני – סתם נחום תקום ישראלי פשוט.

אבל הפעם האחרונה הייתה שונה. זר פצע אותי, חיטט בקרביי, פיזר ודלדל את כמות החומר הכבד שגורם לי לקום. נפלתי, ולא קמתי עוד. משווק הצעצועים הביט בי בעיניים מואסות, הפטיר: "זה הסוף שלו", וזרק אותי לרחוב.

כך שכבתי שם פגר חי בזוית הרחוב, בין חלון הראווה של "תמרוקי אליה" לבין חלון הראווה של "שיא צעצועים", כשכל חבריי חוזים בעלבוני, ואז הוא הופיע. עיני שקד, שיער שטני, בגובה מטר שצעק: "אמא, הנה נחום תקום!". הדמות הגבוהה שלידו התיזה בבוז: "עזוב, זה סתם סמרטוט", ופגעה בעמקי נשמתי הדועכת. "לא, לא" התעקש היצור הקטן ורקע ברגליו, "אני רוצה לקחת אותו הביתה במקום שתקני לי ג'יפ חשמלי". הוא חבק אותי בלהיטות ואני – כמעט וחשפתי את המימד האנושי הסודי של בני הצעצועים. רציתי לבכות. מאושר.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
הפעם היא תראה להם מה זה. אחת ולתמיד. נמאס לה שהחשבונות שלהם תמיד באים מאוחר, והם שולחים בכלל התראה ולא חשבון. בטח הם עושים את זה בכוונה כדי שישלמו להם ריביות. נראה להם שהיא מעוניינת לתרום להם? שימצאו ספונסרים אחרים. בנמרצות רבה היא חייגה את שלוש הספרות אחת, אפס ושלוש והתחילה להאזין למגינה הערבה של "אתך בכל רגע". אחרי עשר דקות המתנה (שנראו כמו שלושים) ענתה לה סופסוף נציגה מותשת בקול עייף. היא צעקה , צרחה ואיימה. קיטרה שבטח רק בגלל שהיא חרדית הם דופקים אותה. ומעניין אם גם ברמת השרון הם גם לא שולחים דואר בזמן.
הנציגה ניסתה להשחיל מילה, להתנצל, להציע חשבונית במייל, לדחות תשלום לבטל ריבית.
אך היא אפילו לא ניסתה להקשיב.
היא צעקה וצעקה את כל אשר על ליבה. ניצלה את האוזן הקשבת ופרקה את כל המועקות שישבו לה על הלב.
ואז היא השתתקה, שמחה שהצליחה להביס את נציגה.
"מה יש לך לומר לי עכשיו?", שאלה בתרועת ניצחון.
הנציגה ביקשה בקול רועד את מספר החוזה חשמל.
והגברת הקריאה: שש, שבע, שמונה, תשע...
הנציגה ההמומה השמיעה כחכוח מבוהל.
והיא שמחה שסופסוף היא הצליחה להרעיד את חברת החשמל, אחת ולתמיד.
ואז הנציגה שאלה בקול חלוש: דודה רינה?! זאת את?
ודודה רינה הסמיקה לתוך השפופרת וניתקה.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
רחלי שוכבת במיטה מכורבלת בשמיכת הפוך העבה. יום נישואים ראשון. רחלי משתנקת מבכי, הגוף שלה רועד ואין לה חשק להתגבר ולהפסיק לבכות. עוד מעט מוטי יבוא ולא יבין על מה ההיסטריה. צריך להגיד תודה להשם, כך יגיד בטח, לא הרבה חברות שלך חוגגות שנת נישואים עם תינוק בן חודשיים. למה את ככה? עצוב לרחלי. מוטי לא מבין. הוא לא מכיר את האשה העצובה הזו, כך אמר לה אתמול והיא, רק בכתה כשניסה לברר איתה את העניין. הגשם ניתך על קירות הבית בחוזקה, יורד ברד כנראה. רחלי לא מצליחה לשמוע את הבכי של עצמה וזה רק יותר מתסכל. קר לה, קר כל כך. הגשם יורד והדמעות זולגות בשטף. מוישי הקטן בוכה. באדישות מה רחלי מתרוממת ונוטלת אותו למיטתה כדי להאכיל אותו. הדמעות על הלחיים עדיין. מוישי גומע בשקיקה ורחלי מסתכלת עליו בכאב, אולי ברחמים. מוישי שבע, הוא מביט על רחלי ומחייך. רחלי עוצרת את נשמתה בטוחה לרגע שמדובר ברפלקס. היא מתעשתת ומגרגרת למוישי, מדובר בחיוך. הגשם ניתך בעוז. גם רחלי בוכה, היא מאוהבת. הגשם פסק, רחלי מחפשת עזרה. בשביל הילד שלה היא תלחם. אמא.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
הם הביטו בה בשתיקה,
מהולה בתדהמה, מהולה ברוגז קל, מהולה בבליל של רגשות: כעס, חוסר אונים ועוד...
הם ניסו להתכנס אל תוך עצמך – אך לא עלה בידם, אז הם המשיכו לשתוק...
מי זה הם?
הררי הבגדים בסל הכביסה, מעל המיטה ועל קרש הגיהוץ...
ולא רק הם,
גם הכלים שבכיור, גם המסמכים הדורשים מיון, גם המשחקים המפוזרים בכל הבית, וגם מליון ואחד הפריטים שסבבו סביבה בכל מקום אפשרי, רק לא במקומם הטבעי.
וגם היא שתקה, והרגישה רצון לברוח, להעלם, לא לראות.
שבוע של וירוס, פלוס בכי של התינוק במשך שלושה לילות, פלוס כמה קניות הכרחיות, והשליטה שלה על כל הנעשה נאבדה. וזו היתה התוצאה.
היא לא ידעה מנין להתחיל וגם לא כ"כ ידעה איך.
ואז היא הגיעה –
ילדתה בת התשע, חיננית, חייכנית עם דיבור בלתי פוסק:
"אז את שומעת, אמא, האוכל ששלחת לי היום לבית הספר היה הפתעה בשבילי, כ"כ שמחתי כשראיתי את הלחמניות הטעימות שאפית, וחברות שלי אמרו לי שכיף לי שאמא שלי שולחת לי כזה אוכל, ואחר כך הצלחתי במבחן והמורה החמיאה לי, איזו אמא מקסימה את"...
הדיבור לא הפסיק, אבל משהו אחר הפסיק –
לאחר שעה, היא הביטה סביבה ולא האמינה: המטבח בהק, הרצפה היתה חפה מכל חפץ, הארונות היו מסודרים, ובלב שלה השתוללה אהבה עצומה.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
פעם היינו ילדים, ילדים קטנים וטובים, ילדים הרוצים לרצות את עולם המבוגרים יודע הכל.
ילדים ששומעים בקול אבא ואמא, או לפחות מנסים.
חלקינו גילמנו בצורה מושלמת את דמותו של הילד טוב מירושלים ,
וחלקינו רק רצינו בכל מאודנו להכנס לנעליו היציבות והבטוחות של הילד המיתולוגי ההוא.
אך מידותיו שלא התאימו למידותינו, גרמו לנו לאי שקט, לחריגות , גערות עונשים והבטחות.
הבטחות לעצמינו ולכולם כי מהיום נשוב להיות ילדים טובים.
והכי הרבה חיכינו...
הוי, כמה חיכינו לגדול,
להיות בצד החזק, השולט, המחליט, העצמאי.

פעם המבוגרים אמרו שהחיים חולפים מהר.
ויום אחד אנו מקשיבים לעצמינו בתימהון, פולטים את אותו המשפט בדיוק,
ובבהלה מסיקים, כי המבוגרים של הדור הצעיר, זה אנחנו בעצמינו.
ותחת ערימות השנים החולפות, מצטנף הילד הקטן והטוב,
אנו נפגשים עימו מידי פעם.
עיניו התמות מלאות אכזבה,
מול החולשה, חוסר השליטה וכבלי החומר שסוגרים על החופש.
ולא נותר לנו אלא ללעוג לו על תמימותו, כשתגדל- תבין...
ותמיד בפרידתינו, מתחזקת הפליאה,
כיצד הסתירו מאתנו המבוגרים, את הילד הקטן והתם שלא גַדֵל לעולם?
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
צרות צרורות הוא כבר נחל בחייו. הוא אכול אכזבות. האנשים הקרובים אליו ביותר - לא הבינו אותו אף פעם, כינו אותו בשמות שונים, הביאו את דיבתו רעה, ולבסוף גם חרצו את גזר דינו. הוא הושלך ונדד, הושפל ובוזה, התגלגל בעולם, וכעת הוא הגיע אל מקום מנוחה יחסי. הרחק הרחק מבני משפחתו, שודאי חושבים שאינו בין החיים עוד. מי יודע אם עוד יפגשו אי פעם. אבל אולי בכל זאת, ימשכו מעתה חייו על מי מנוחות.
אך לא.
הניסיון קשה, נוקב, כואב, מפלח.
אין לו הרבה מה להפסיד. אולי להרוויח. אם יתעקש, עלולים להפיל עליו את האשמה והוא ישלם את המחיר ביוקר. וגם – לא בטוח בכלל שהוא מחוייב. אולי זה בכלל מותר.
המלחמה בעיצומה. היצרים שולפים את נשקם. הקרב עקוב מדם.
כל עתידו ועתיד של עוד המונים, מונח על כף המאזניים. השלכות חמורות יש למעשה הזה. לבחירה שלו. לכל צד והיבט שלה.

ואז –
דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון.

והוא ניצח. נצחון לדורות.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
רעבה כמו תמיד לאחר כמה שעות שמזון לא בא לפיה, אמה כבר מזמן הלכה לעולמה נדרסה ע"י מכונית בתאונת "פגע וברח", ואביה, כבר בלידה נטש אותה לאנחות ולא היה לידה להחזיקה וללטפה כדרך שאר האבות, שנים שהיא מחזיקה את משפחתה לבדה עובדת ועמלה למצוא מזון לה ולצאצאיה, המצב ממש עסק ביש ואפילו לא נעים, ולפעמים היא גם נזקקת לחסדם של אחרים לאוכל מבושל מכל מיני משפחות או לאוכל שבושל בבית התבשיל, אך היום הוא יום חגיגי, היא קיבלה בשורה טובה שכל תושבי העיר מוזמנים לשמחת נישואי ביתו הקטנה הם וילדיהם, כיאה למעמדו של ראש העיר הוא מחתן בפאר והדר ובשפע רב , אכן רק מהשאריות של השמחה ניתן לכלכל עיר שלמה למשך שבוע שלם, ואכן לעת ערב היא צעדה לעבר האולם וכמו תמיד הלכה בצידי הדרכים כאילו היא בושה ממבטם ומפחדת מקול צעדיהם, היא פסעה במהירות וכשהרעב התגבר היא החלה לרוץ, היא הגיעה למקום השמחה ליד הדלת היא שמעה קול חבטה ומיד היא ברחה במהירות תחושת הרעב נעלמה והי התמלאה בתחושת פחד ואימה, מאחוריה עזב המלצר את הצפרדע הירוקה לאחר שרוקן את שקיות הזבל מהאולם וסגר את המכסים בטריקה של סוף יום, לאחר כמה דקות של מנוסה היא פצחה בבכי וביללה וזעקה בקול רם מיאווו מיאוו.....
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
הוא לא אמר לא.
הוא גם לא אמר כן.
הוא שתק, והם לקחו הכל.
את המלפפונים. את העגבניות. את הקרטונים.
את הפלפלים לא לקחו, לא לקחו כי לא הזמין עדיין מהמחסן, ומה שלא היה על הקרטון- הוצאה לפועל לא לקחו.
נכון, לא לקחו פלפלים, לא, אבל יחד עם העגבניות נלקחה גם נשמתו, נדם לב הירקן שבו, התנדפה לה זעה של קיץ ותם הצורך בוינטלטור.
הפנקס פתוח, אך אין יותר קניה בהקפה, גם לא במזומן, אין.
פיניטו על הירקות של מכלוף.

עיניים. הוא מרגיש עיניים.
אומנם ירקן הוא כבר לא אבל החושים עדיין עובדים ,זה עיניים, מישהו עושה לו עיניים---- מאחורה.
הוא מסתובב. להפסיד, מה כבר יש לו?? חצי בית וחובות.
עיניים בוערות, זקן לבן, מצנפת כחולה.
פני מלאך אלוקים.
והעיניים- חודרות לו לנשמה. הוא מנסה להתבונן בהן, לא מצליח, לא ממש מסתכל. משפיל מבטו בפני צדיק- כבוד הרב המקובל. אח.. איך ידע להכנס לו לחיים עכשיו, איך?? תראו מה זה.

"כבודו, אני יודע, הכל מלמעלה. רק תוריד את העיניים, כבודו".
"בסדר, אני אאסוף כסף, אני אפתח מחדש, כבוד הצדיק".
"טוב, ואני גם אלך לבת'כנסת להגיד אזכרה על פורטונה, בסדר".

מסמר קטן נשלף משולחן העץ המקרטע,
מסמר קטן שיזכה לשאת עליו את תמונת הצדיק, זכותו תגן על החנות החדשה, אמן.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
השקית השחורה בצבצה אלי מתחת לכרית, והמגזינים שבה קרצו אלי במבטם.
הם הגיעו אל ידי ממחזורית הנייר, ששהתה דרך קבע מול סניף הדואר.
מאמצים מרובים השקעתי כדי להוציא את השקית משם.
הצצתי לכל עבר כדי לראות שאין מי שלוטש מבטים לכיווני, חיכיתי שהירקן יכנס אל חנותו, ואז בין רגע שלפתי את השקית והכנסתי אותה בין שולי חליפתי.
גם בדרכי אל הפנימייה הייתי זהיר, כדי שלא תיפול השקית ותכולתה תישפך ארצה.
כעת כשהמשגיח כבר פנה אל ביתו, וחיים ויוסף כבר נמים את שנתם, זה הזמן ליהנות מן התכולה.
הוצאתי את המגזין הראשון, והתחלתי לקרוא בשקיקה.
גם בזמן הקריאה היו חושי המחודדים ערניים ובוחנים, שמא אתפס בקלקלתי ואקבור את עצמי מבושה.
לפתע נפתחה הדלת, והמשגיח ויעקב המתמיד נכנסו ונעמדו ליד מיטתי, כשהם מתבוננים בי מבט מעמיק ובוחן.
רציתי שהמיטה תבלע אותי אל קרבה, או לחלופין תבלע את השקית השחורה - ותשתול בידי ספר משניות.
מלמלתי מספר מילות התנצלות והסברים משונים, אך מבטם המעמיק לא עזב אותי.
הרגשתי נבוך ושתקתי.
השעון מעורר צלצל מספר צלצולים, הקצתי משנתי, כשהחלום שחלמתי הולם בי בחוזקה. השקית השחורה עדיין בצבצה מתחת לכרית, התלבטתי ממושכות.
לבסוף תפסתי אותה בשני ידי, פתחתי את החלון והשלכתי אותה אל עבר הרחוב.

 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
הפגישה הזו נקבעה לאחר שכנועים רבים. כולם הסכימו עם כולם שהיא חייבת את זה לנשמה, קצת להתאושש. אבל היא בכלל לא היתה שם במקום הזה. שיעזבו אותה וזהו. גם ככה עצוב לה ואין מי שמבין אותה. בשביל מה לצאת?

הבעל וההורים, השכנה ויועצת בית הספר של הילדה, כולם אמרו שזה הכרחי ביותר, ושהפסיכולוגית תוציא אותה מהמצב העכור הזה. היא כבר חוששת לספר מה היא מרגישה, אף אחד לא מקשיב לה. מיד מגישים לה את המספר של הפסיכולוגית.

עכשיו היא מוצאת את עצמה לבושה ומאופרת, דופקת על הדלת החומה עם השלט: "קלרה טיפוגרף, פסיכולוגית". מעדיפה לסגת, אבל לא רוצה לאכזב. כולם מצפים, בטוחים שהפסיכולוגית תחולל בה פלאות.

הדלת נפתחה. גב' קלרה נראית מכובדת. מציעה לה לשבת על הספה במבוא וממהרת להביא כוס קפה. דווקא נחמד לשבת פה. היא כבר דמיינה חדר טיפולים אפל, וכוס הקפה באמת טעימה. היא סוקרת את האשה מולה, ניכר עליה שבזבזה שנים רבות בלימודים ותארים. קמטי חכמה בזויות פיה, והיא מחייכת ושואלת בהשתתפות: "מה שלומך"?
ובדיוק את השאלה הזו היא היתה צריכה. וכך היא מוצאת את עצמה מספרת על הלידה, על הילדים שבבית, על העומס ושאין לה זמן לנשום. הפסיכולוגית מהנהנת בראשה, מקשיבה בריכוז. והיא ממשיכה לספר על השכנה המושלמת ממול ששולחת כל יום ארוחות צהרים עם כמויות פלפל שחור, גם על עבודת הקודש שלה בהוראה היא מספרת. על השחיקה, והתלמידות שצריכות תשומת לב, ואין לה בכלל לתת. אין לה כח. היא עייפה. התינוקת מעירה 3 פעמים בלילה.

היא מסיימת לדבר, ומרגישה הקלה. סוף סוף מישהו הקשיב לה. צדקו כולם. זה היה רעיון ללכת לפסיכולוגית. כל מה שהיתה צריכה זה שמישהו יקשיב לה. והפסיכולוגית הזו, באמת מבינה בנפש האדם, הקשיבה לה עד הסוף. היא אומרת תודה ורוצה לקום, אבל האשה מולה אומרת: "רגע, עדין לא הגיע התור שלך. למה את הולכת? עוד מעט קלרה תקבל אותך בקליניקה".
היא מביטה מבולבלת סביבה, והאשה מולה מבינה פתאום ואומרת: "נעים מאד, אני אסתי המזכירה".
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
היא נשמה נשימה עמוקה ו... יצאה

האוויר הקריר והלח היכה בה בחדות, שוב היא פה, ושוב היא לופתת אותה בזרועות כבדות,
אין לה אוויר, היא מתעלפת!!!
"די כבר, תשחררי אותי, תני לי לעוף, אני רוצה לצאת מפה" הזרועות הכבדות לפתו אותה חזק יותר, היא חשה כיצד היא שוקעת לתוכן באין אונים,
היא רוצה להתגבר,
היא הבטיחה לעצמה.

היא לא יכולה, היא שומעת את הלמות ליבה מפמפם באוזניה בטרוף, מעיה מתהפכים, מוחה ריק ורק היא, והרצון שלה, להשתחרר מהזרועות הלופתות ולהצליח לנסוק...

היא העבירה את כל התקופה האחרונה בדמיונה, את כל השיחות, התרופות, את ההתקפים ואת ההצלחות הקטנות, היא חייבת כח, היא חייבת עוצמה.

היא מתפללת שהיא תצליח להתגבר כי היא מסוגלת, היא כבר ראתה.

רק היא יכולה להוציא אותה מהכלא של עצמה.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!

52.
52, בדוק, ספור, ומנוי.
52 קנים יש בנברשת. זו שמעל הבימה.
כבר שלוש שנים הוא לומד כאן.
לומד? נו, נגיד. מתנדנד מעל הסטנדר. מפרצף בתפילה. כי... מה יגידו?
שלוש שנים של קירות גבוהים, עמוסים ספרים לעייפה. הוא מזדהה איתם, בעיקר בקטע של ה'עייפה'.
שלוש שנים קשות, מעייפות, סוחטות. המירוץ לגביע. הגביע שמבחינתו לא קיים.
'העיקר המאמץ!' אמר לו המשגיח. ואבא הסכים, אמא הנהנה, שכנים נדו בראשם והחברים צחקקו.
ה-ע-י-ק-ר ה-מ-א-מ-ץ !
ה-ע-י-ק-ר ה-מ-א-מ-ץ !
זה צועק לו בראש. כל כך צועק שהוא כבר לא יכול יותר.
הוא קם בתנופה ממקומו ונס על נפשו החוצה. נס, נס, רץ, רץ, בורח.
"מה אני עושה כאן, ריבונו של עולם, ל-מ-ה??? נועדתי לספור קני נברשות???"
דוהר ברחובות בין שבילים אפלים, שמש שוקעת באופק. ליבו, שקע כבר מזמן.
כשמרגיש שנשימתו מתקצרת, נעצר. מביט סביבו, תועה. 'אני חייב לשבת כמה דקות' אומר לעצמו.
מעבר לפינה קרץ לו איזה כוך. הוא נמשך אליו כבחבלי קסם, חודר בעדו, ומתיישב.
קשיש או שנים, מזמזמים משניות בניגון ישן, הגבאי מקפל טלית מטולאת. ומולו, מולו יש גמרא. כך סתם, על סטנדר רעוע, משהו בהוצאה ישנה עם ריח עתיק.
הוא מרגיש כל כך תלוש. ו...כל כך מחובר.
דווקא שם, בכוך, בלי המולת בית המדרש.
דווקא שם, לבד, בלי עיניים בוחנות, מבחינות.
דווקא שם, בחושך.
הוא מוצא.
מוצא את האור.

 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
אז היינו שם.
אחרי השבועות של ההכנה הרוחנית, הגשמית, הכספית, הגענו לשם. שבוע לפני ראש השנה.
כמה התרוצצנו, כמה יגענו, ולבסוף- הנה, אנחנו כבר כמעט שם. רק עוד צעד אחד.
עמדנו בשדה התעופה הנוצץ שנחנך באיחור בשנת 2004, וזכה לכינוי הנלעג-משהו "נתב"ג 2000"
בהינו בהלם קל בכמות החסידים המדהימה הגודשת את הטרמינל, והתקדמנו בנחישות וברגישות אל היעד הנכסף:
דלפק הצ'ק אין.
מצאנו את העמדות המיועדות לנו- "טיסת הצ'רטר מס' 54862 תל אביב- אודסה" ונעצנו עיניים מיואשות בתור הארוך.
ביצענו סקר זריז אצל הזריזים שהקדימו אותנו בתור המייגע: אין מנוס משעתיים המתנה. במקרה הטוב.

אחי הצעיר התיישב על המזוודה ונעץ את עיניו עמוק בספרון "תיקון הכללי" שקיבל יותר מוקדם היום מחסיד נלהב.
אבי נשען קדימה על העגלה המתכתית עמוסת התיקים, ומלמל: אין דבר, אין דבר, בסוף נגיע. הכל תיקונים.
ואני? אני נשאתי תפילה לנס. נס שיגאל אותנו מההמתנה הכפויה והצפויה של שעתיים. נס שיגאל אותנו מההתקדמות האיטית של 0.001 קמ"ש בואכה הדלפק המיוחל.
ואז זה קרה. הנס הגיע.
לנס קראו נתן (בתקווה שהפתקית המהוהה על דש בגדו אמינה). נתן הסדרן. נתן שמתגלה משום מקום, פונה אלינו, ושואל:
"חבר'ה, אתם רוצים להצטרף לטיסה לפניכם? המטוס כבר מחכה לצאת. המטוס ואני על קוצים. כמה נוסעים לא הגיעו וחבל לנו על המקומות. אתם מעוניינים? יש לכם 3 שניות להחליט".
הבטנו בתור המזדחל. הבטנו בנתן הממהר. קיבלנו החלטה.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
חלום לבן

''לא תירא לביתה משלג'' (אשת חיל)

הפגישה נראתה בדיוק כמו השתיים שלפניה- רגעים ארוכים של שתיקה נבוכה. גם הפעם

עשו הלחץ וההתרגשות יד אחת נגד יוני, שִׁתקו את מיתרי גרונו וייבשו את מחשבותיו. בלי

להביט בעיניה של ריקי, זיהה את שרחש תחת פני השטח- עוד שידוך שנתלו בו תקוות רבות

כל כך, יתפוצץ הלילה בתשובה לקונית- הבחור שקט מדי.

אומרים שגברים אינם בוכים, אבל דמעה עיקשת עמדה בזווית עינו: עד מתי יתענה בפגישות

האלו, שהופכות אותו לבחור סגור, שתקן ומכונס, שונה לחלוטין מִיוֹנִי האהוד, החברותי,

ונעים השיח? הוא קיווה שהפעם באוויר הפתוח, תסור אווירת הרשמיות המעונבת והחונקת,

והשיחה תזרום. אבל התקווה נכזבה.

רוח מקפיאת עצמות נישבה בסערה, והאופק נמלא עננים. הזמינו מונית לכיוון העיר,

וכשגלשה בכביש 1, החלו לרדת פתיתי שלג שהפכו חיש למרבד לבן, בוהק, וגבוה---

אט אט התברר גודל הפלונטר- הכביש נחסם כליל, והם שניהם- נבוכים מהסיטואציה הבלתי

צפויה, לכודים בנחש ארוך ומתפתל של רכבים תקועים בשלג.

אחרי תחושת אי הנעימות והבהלה הראשונית, הגיע רגע הצחוק. מסביב יהום הסער, הקרח

הלך ונערם, ובפנים, הלך הקרח והתמוסס. ובעדו נגלה פתאום יוני האמיתי, שנותן להשלמה

עם רצון ד' לתפוס את כל כולו, בקבלה, בנינוחות, בטבעיות. ואלה, האירו את פנימיותו,

ופתחו את הדרך לחלום הלבן.

בבוקר, היה לחתן.
 

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
היא עמדה מול המראה, לא מרוצה בעליל. לחיים תפוחות, מסתירות בין קפליהן עיניים קטנות וגוף גדול.
שמנה.
רק לפני חודשיים קנתה את החצאית השחורה האחרונה ושוב התפוצץ הרוכסן.
בדרך כלל זה לא נורא להיות שמנה – זה טעים, מנחם ומרגיע. אך כשמישהו פוזל לך לתוך הצלחת הריקה (היא היתה מלאה מקודם, אל תדאגו) זה קצת פחות נחמד.
כשאת עומדת ליד הבר ורואה את הקריצות מאחורה, מתחשק לך לבחור עכשיו דווקא סיגר מגיר שומן במקום פרוסת האבטיח שתכננת. למזוג לכוס פפסי בלי מקס או פשוט רק לצרוח.
אבל בסוף את חוזרת לפינה שלך עם פרוסת אבטיח אדמדמה וכוס סודה.
אם לא תשמרי, לא תחסמי, יום אחד עוד תראי כמו X.
אם את שמנה אז X היא מפל שומן. כשהיא נכנסת לאולם בהתנשפות קטר, ממהרת אל הבר ובוררת לה סיגר ריחני, את נשמת לרווחה. זה בסדר, ליד X את רק שמנמונת.
כשאתן עומדות יחד ומפטפטות תוך כדי צפיה במעגלים המפזזים, את מרגישה ממש רזה. תמיד נחמד לעמוד ליד מישהו שהוא יותר ממך: יותר נמוך, יותר טיפש, יותר מכוער, יותר שמן...
ואז, כשהכלה והמחותנת מרקדות יחד באמצע המעגל, את שומעת לחשוש מאחורה: "וואו! הן תופסות את כל האולם! מדהים איך שלשתיהן יש את אותו היקף ירכיים!"
בום! את מחווירה מתחת לשכבת המיקאפ ומתנשפת כמו טרקטור. לX יש עגלי זיעה על המצח ושתיכן מתבוננות אחת על השניה מחדש.
כך אני נראית? כך???
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיג

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יי הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי:ב יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יי:ד רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:
נקרא  15  פעמים

לוח מודעות

למעלה