מה היה אומר הרשל'ה בפגישה עם איינשטיין?
ואיך רבי חסדאי היה מנחם את יקוואל?
תארו לעצמכם..
באתגר הפעם יהיה מקום נכבד ליצירתיות!
באתגר תבחרו דמות היסטורית (מלפני 70 שנה לפחות) ודמות מספר חרדי ותפגישו אותם בכל דרך שתרצו.
הזמן, המקום, שאר הדמויות אם ישנם - לבחירתכם.
ובנוסף - יש לכתוב בספוילר שתי משפטים על הדמויות שלקחם. מאיזה ספר נלקחו\מתי חיו, קווים כלליים עליהם.. אפשר להוסיף נימה אישית על הדמויות.
פרסום וקופירייטינג בסטנדרט הגבוה ביותר: שילוב בין יצירתיות חדה לכלים טכנולוגיים שמשנים את חוקי המשחק 🎯💡.
בקורס תלמדו כיצד לבנות אסטרטגיות אפקטיביות, איך לייצר קמפיינים שקולעים במדויק לקהל היעד ואיך לשלוט בטכניקות עדכניות עם תכני AI. הכשרה ייחודית שמזניקה לקריירה מרתקת ומכובדת, עם אפשרות להשתלב במשרות מבוקשות.
"חם!", יוסף מנפנף בידו. זה לא עוזר! בכלל לא! במקום הולדתו תמיד היה קר, אפילו כפור לא נשלט. מעולם לא היה צריך למשרתים שינפנפו למולו בנוצות, יפיחו עליו משב אוויר שאינו מביא איתו חום. והריח! הריח!
"חדש פה? מי אתה?", מישהו נדחף אל שדה ראייתו, גבוה ויצוק, סוחב על גבו עצים.
יוסף מצמצם עיניים. למה צריך עצים אם יש פה כל כך הרבה אש? בשביל עוד אש? מיותר לגמרי! "יוסף", גם לא מכירים אותו פה, שואלים לשמו, פחחח. "יוסף דיאלידאן".
"לא אומר לי הרבה", האיש מגחך. "התכוונתי למה אתה פה".
"סיפור ארוך", חותם יוסף.
"יש לי את כל הזמן שבעולם, כמו שאתה רואה".
יוסף נאנח. "רציתי להיות מלך וכמו כל דבר שרציתי – השגתי את המלוכה. יותר נכון – חצי ממנה. הבעיה היא שיש כאלו שלא אהבו את זה, אחד מהם העז להרוג אותי. קרוב משפחה שלי! הרס את כל מה שעמלתי בשבילו שנים!".
"בעיה מוכרת", האיש מניד בראשו. "אבל לא סיבה מספקת בשביל להיות פה".
"טוב", יוסף ממצמץ. "אני גם עשיתי כמה שינויים טובים בכוזר. ככה קצת ריענון ומודרניזציה".
"בעיה מוכרת", שוב האיש מניד בראשו. "מוכרת יותר מדי".
"אבל לא מספקת!", מתכעס יוסף. "האדם האחרון שצריך להיות פה זה אני!".
"אאה", האיש מהנהן ברוב קשב. "אולי תנסה להגיש ערעור, למרות שגזר הדין פה מדויק מאד".
"אני אנסה, תודה", ממלמל יוסף. צופה באיש ממשיך ללכת, רוטן מדי פעם על כובד משאו. נעצר, חוזר.
"אם אתה כבר שולח ערעור", האיש נושף. "אז תכניס אותי גם לתוכו. למה הסיפור שלי ושלך מאד דומה, כן?". האיש בולע את רוקו. "קוראים לי ירבעם בן נבט. אתה בטח מזהה, אין מי שלא..."
יוסף דיאלידאן - יש צורך בפירוט? חי בתקופת 'ממלכה במבחן'
ירבעם בן נבט - חי בתקופת שלמה המלך. הקים את מלכות ישראל ובעצם פיצל את מלכות דוד-שלמה. בשביל למנוע את עליית נתיניו לרגל - לביהמ"ק שבשטח מלכות יהודה, הקים עגלים בשטחו כדי שיעבדו להם במקום...
באותו בוקר רענן, אייזיק ישב במרפסת ביתו, שקוע במחשבות, כשלפתע נחת עליו תפוח. הוא הרים את עיניו בהפתעה, ממשש את מקום הפגיעה, ולתדהמתו הוא ראה ילדון קטן עם חור גדול במכנסים יורד במהירות מהעץ, כשהוא מחזיק בידיו שלושה אפרוחים.
"הי ילדון, אפשר לדעת מה עשית אצלי בחצר? איך קוראים לך בכלל?" שאל אייזיק, כעס מהול בשעשוע בעיניו.
"קו... קור... קוראים לי יונתן," עפעף הילד בעיניו במהירות, מבוהל כולו.
אייזיק התכופף לגובה העיניים של יונתן והביט בו במבט מרוכך. "ומה חיפשת על העץ שלי, יונתן?"
הילדון הביט בו בעיניים גדולות ועגולות. "מה, אתה לא יודע? אני חיפשתי אפרוחים!! תמיד אני מחפש אפרוחים על העץ."
אייזיק התרומם, חוכך בדעתו מה לומר לקטן, כשלפתע נשמעה זעקה נרגשת מאחוריו.
הוא הסתובב במהירות וראה לפניו גבר בערך בן 30, לבוש מודרני, בעיניו ניצוצות של התרגשות.
"אפשר לעזור לך, אדוני?" שאל אייזיק בחשדנות.
"לעזור לי? אתה לא מבין! גיליתי את זה, אני יודע! גיליתי משהו חדש!"
אייזיק הביט בגבר בסקרנות. "איך קוראים לך ומה גילית?"
"קוראים לי דודי, דודי סילבר," הוא אמר, מתנשף מהתרגשות, "ואני מתעניין באסטרופיזיקה. וגיליתי עכשיו משהו עצום!"
"אוקיי... גילית את מה?" שאל אייזיק, עיניו מצטמצמות.
"גיליתי למה התפוח נפל!" דודי כמעט צעק מרוב התלהבות. "הוא לא סתם נפל! יש משהו שמושך אותו למטה! אני לא יודע בדיוק איך זה עובד, אבל אולי... אולי יש כוח כלשהו... אולי כל הדברים על פני האדמה נמשכים זה לזה!"
אייזיק קימט את מצחו. "כוח שמושך דברים למטה? שטויות! התפוח פשוט כבד יותר מהאוויר, ולכן הוא נופל. זה אריסטו כבר אמר לפני 2000 שנה. זה חוק הטבע."
"לא!" דודי נענע בראשו בחוזקה. "זה לא רק המשקל של התפוח! תחשוב על זה, כל דבר סביבנו נופל לאותו כיוון – למטה. למה דווקא לשם? למה לא לצדדים?"
"צדדים?" גיחך אייזיק. "מה, אתה מציע שהוא ייפול שמאלה ויתחיל לעוף באוויר? התפוח נופל כי הוא כבד. זה הכול."
"אני אומר לך," התעקש דודי, "זה כוח שפועל על כל דבר! אולי גם הכוכבים נמשכים לאותו כיוון, אולי יש חוק שמשותף לכל הגופים!"
אייזיק הרים גבה. "הכוכבים? הכוכבים לא מונעים מכוח מסוים, ולכן אין להם חוק משותף. זה פשוט בטבע שלהם, לנוע במעגלים."
"זה בדיוק כך!!" קרא דודי. "תפוח, כוכבים, אנשים – כולם קשורים לאותו כוח מסתורי!" הוא המשיך, כולו מרוגש. "התפוח הזה... הוא הראה לי את זה! פתאום הרגשתי שאני יודע למה זה קורה! ממש כמו בשיעור הראשון שלי באסטרופיזיקה, יפהלה לא תאמין..." הוא התרחק משם במלמולים נרגשים.
אייזיק נענע בראשו "יפהלה לא תאמין, גם אני בקושי מאמין." הוא הסתובב חזרה לביתו כשהוא מהורהר,
אולי באמת?
אייזיק ניוטון- חי במאה ה-17. היה פיזיקאי, מתמטיקאי ואסטרונום שנחשב לאחד המדענים המשפיעים ביותר בהיסטוריה. גילה גם את כוח הכבידה.
(בנימה אישית- לאלה שלא בקיאים בנושא זה, האגדה המפורסמת היא שניוטון גילה את כוח הכבידה אחרי שנפל עליו תפוח ובמקום להתעצבן ולעשות סגולות שיורידו לו את הנפיחות מהקודקוד, הוא התחיל לחשוב למה התפוח נפל דווקא כלפי מטה...)
דודי סילבר- מהספר שניה לפני האור, חי קצת שונה ממשפחתו סגורה. אוהב אסטרופיזיקה ומזכיר את חוקי היקום בכל משפט שני. (בנימה אישית- החלום הכי גדול של דודי הוא לגלות משהו חדש...)
"הי, עצור!" ידרת כיוון את הקשת הישר אל הדמות העולה במעלה ההר. הדמות הוסיפה לטפס, רכובה על אתון.
הוא מעולם לא פחד ממוות. של אחרים, כמובן. הוא שלף חץ, שאת קצהו משח קודם לכן בריצין, מתח את הקשת עוד מעט ושילח את החץ אל דרכו. לא טורח לעקוב אחר החץ העושה את דרכו אל האיש ונעלם באורח פלא.
תיכף ירעד ההר. והעולם ישתנה לנצח. תיכף יחוש במתיקותה של הנקמה. הדם זורם בעורקיו בשצף, תמונה של ערסל תלוי מיותם באוהל עולה מול עיניו. תיכף ימות איסתרק.
"האתון לא רצתה לבוא." הקול היה סמוך אליו ממש. הוא הסתובב מופתע. מגלה את האתון והאיש, שניהם שלמים ובריאים למראה.
"בהתחלה היא לא רצתה" עיניו הרעות של האיש ברקו. "באתי לייעץ לך".
ידרת תפס בשתי ידיו את האיש, מניף אותו אל על.
"מי סיפר לך?" הוא הביט באיש שאף שריר לא נע בפניו, כשחייך.
"לא צריך לספר. אני נביא." קולו של האיש לחשני ומבחיל.
"פחחחח" ידרת הנחית את האיש כשראשו מטה בעוצמה שהיתה מרסקת כל גולגולת אנושית.
"למה אתה לא מת?" אצבעותיו של ידרת מחצו את צווארו של האיש, ששכב על הארץ, ראשו שלם.
באנחה התיישב ידרת על האדמה היבשה בתחתיתו של ההר, זה שיהפוך תיכף ללבה של אש עצומה. צריך לסלק מכאן את האיש הזה.
"לא צריך לסלק אותי מכאן" קולו הלחשני של האיש נשמע שוב. "באתי לייעץ לך".
"מי אתה?" הוא אפשר לאיש להתיישב, ברגליים משוכלות.
"בלעם. אתה צריך להחליף את בגדיך" הוא נעמד, "אם האדם הראשון שתפגוש" בלעם טיפס באיטיות על אתונו, מתרחק בדהירה מטה.
מה לכל הרוחות קרה כאן. הוא מתח את הקשת פעם נוספת, מביט בחץ העושה את דרכו אל ראשו של האיש ונעלם. מביט באיש המחייך, הממשיך בדהירה איטית להחריד על האתון הזקנה.
מה.לכל הרוחות. מה זה הדבר הזה.
******
הוא זיהה אותו. את אחיו הקטן של איסתרק, יקוואל.
מילותיו של בלעם נהמו בתוכו: אתה צריך להחליף את בגדיך. עם האדם הראשון שתפגוש.
הוא מיהר להסיר את גלימתו העליונה משך במהירות את חולצתו של האיש הצעיר.קרע מעליו את החגורה, ושילח את יקוואל בבעיטה לתחתיתו של ההר.
הוא לבש בחופזה את הבגדים של הצעיר. מדי חייל בקבוצתו של בעל המגפיים... מחט באפו והתעטש.
במהירות הוא נכנס למערה, תר בעיניו אחר אבקת הרעם.
כמה חיכה ליום הזה. פניו החבולים של איסתרק עולים מול עיניו, מבטו העיקש, המלכותי. תמונה נוספת של הערסל המיותם ושריפת ענק.
קול פיצוץ מחליא נשמע רגע לאחר מכן. ההר הפך למופע אש מדהים בעודו נקרע לגזרים.
שריפת ענק.
*****
בתחתית ההר כשהוא פצוע ומדמם זחל במאמץ יקוואל.
בלעם, הגיע לקלל את עם ישראל במדבר ונמצא מברך ידרת היי, גיסו של איסתרק מימיו בשבי הקווארים, תמיד הרגשתי שהוא לא קיבל את העונש הראוי לו. הנה, קיבל.
היה זה לאחר לילה ארוך, עמוס בשאלות ושואלים, עצות ומתייעצים.
כמות בלתי נתפסת של צרות וקשיים ששמע במשך הלילה רבצו על ליבו, וגרמו לו לתחושת לאות אינסופית.
הרב אייב רוזנטל צנח על כסאו, משכיב את המשענת לאחור.
הרהורים רבים הציפו את ראשו, לא נותנים לו רגע אחד קט של מנוחת הנפש.
שאלה קשה טרדה את מנוחתו, "איך אני מצליח להגדיל את כוחי והשפעתי?".
ואז נפתחה הדלת.
דמות הדורה חבושה בטורבן טורקי נכנסה לחדר ואמרה "מני שוורץ, עליך להפסיק תיכף ומיד את ההתחזות שלך".
רב אייב קפץ בבהלה מהכסא, ושאל את הדמות "מי אתה ומי נתן לך להיכנס?!".
הוא לא התייחס לשאלותיו והמשיך, "באתי להזהיר אותך מפני מעשיך הנלוזים. אני כתבתי את הספר כלי מחזיק ברכה, והשתמשתי כמוך בקבלה מעשית כדי להשלות את ההמון שאני גדול וצדיק, וזה הוביל אותי לשאול תחתית".
רב אייב שאל שוב, "מי אתה???".
"אני שבתי צבי, היה לי הרבה ידע בקבלה מעשית ובאמצעותה התחזיתי למשיח, והסוף שלי היה שהתאסלמתי, וגם אתה עלול להגיע למשהו דומה. ובפרט עליך להפסיק להשתמש בספר שכתבתי כי הוא יונק מכוחות הטומאה".
האיש נעלם.
רב אייב התעורר בבעתה, "איזה חלום מפחיד!".
אבל אז נשפכה נהרה על פניו, "אאוריקה!" הוא צעק.
"מהיום אני מתחיל לטפטף למעריצים שלי שאני המשיח" הרהר לעצמו.
שבתי צבי גדול משיחי השקר פעל במאה ה-17 בטורקיה ועוד הרב אייב רוזנטל/מני שוורץ מתחזה לרב ומקובל כחלק מתוכנית סודית של השב"כ לערער את המגזר החרדי (מתוך הספר בלתי הפיך של מ. ארבל) כן אני משוגע על הספר הזה - תתמודדו!
"מה עכשיו, אדון דה ווינצ'י?", אייל פלט חיוך מה מזווית פיו.
"הלו, אל תזוז בבקשה, אני צריך לצייר אותך, אתה יודע איך אני אומר: 'מי שעבר את גיל 40, אחראי למראה פניו".
"נראה לי שעדיין לא עברתי ארבעים", אייל הביט בו במיקוד, "ובכול זאת, באמת נראה לך שצריך לצייר אותי? בסוף עוד תגיד לי שהציור שלי יהיה תלוי בלובר".
"אתה במצב רוח טוב היום, אני רואה", לאונרדו דה ווינצ'י משך עוד מכחול דק, "אבל תזכור שלזלזל בציור זה כמו לזלזל בבריאה שיצר הבורא".
"בתכלס' אורי שלח אותי לפה, כדי שתביא לי ציטוטים שטיפה יותר מועילים למקצוע שלי", אייל זז מעט ימינה, "אתה יודע, זו מין עסקת חליפין כזו: אתה נותן לי ציטוטים שלך, ואני נותן לך את כל הכרכים של 'מרגל להשכרה' מתורגמים לאנגלית, כולל ציטוט שלי".
"עסקה נחמדה עשה האורי הזה", העביר דה ווינצ'י יד על זקנו, "אבל טוב גם שחשבת לפני שבאת לכאן, אתה יודע: מי שחושב מעט טועה הרבה".
"רגע, למה הציור בדיוק אם הסדרה כבר הסתימה", תמה אייל, מבט תוהה על פניו.
"דבר אינו חולף מהר כמו השנים", ציטט דה ווינצ'י את עצמו, "עם נחכה, בסוף הציור שלך יראה כמו שלי".
"רגע, מה עם הציטוט כפי בקשתך?", הידק אייל את חולצתו.
"חשבתי ששכחת מזה", אמר לאונרדו, "אבל הנה כמה, תגיד לי איך הם:
1) תלמיד גרוע הוא זה שאינו מתעלה על רבו.
2) דבר אינו מכשילנו כמו שיקול דעתנו.
3) אנחנו בונים את חיינו על מות זולתנו.
4)מי שמעולם לא סמך על איש לעולם אינו מאוכזב.
רוצה עוד?".
"נחמד, חבל שפול לא כאן כדי לשמוע את זה", אמר אייל בלחש, "ואל תחשוב אפילו על לבקש לצייר אותו, אתה יכול להיהרג בטעות בתאונת מסוק...".
"לא יודע מה זה מסוק", פלט דה ווינצ'י כאילו לעצמו, "אבל יש לי משהו בשביל יונה, תגיד לה את זה כשתחזור: הו, סופר! אילו מילים יכולת למצוא על מנת לתאר בצורה מושלמת כפי שאפשר לעשות בציור? בהיעדר ידע אמיתי אתה מתאר בצורה מבולבלת, ואינך מעביר ידע רב על צורת הדברים כמות שהם... עצתי לך, אל תטריח את עצמך עם המילים, אלא אם אתה מדבר עם עיוור.".
"מקווה שהיא לא תתעצבן", נשך אייל את שפתיו, "אבל אם תרצה, אני אוכל להעביר לה את זה בתור רות".
"טוב, סיימנו", הכריז לאונרדו והוריד את המברשת מן הקנבס, "הספרים בבקשה".
אייל מסר לדה וינצ'י את ספרי הסדרה, ובא לצאת מן המקום, אך רגע לפני שפסע מן הדלת אל החוץ עצר אותו דה ווינצ'י.
"הלו, אייל גלבוע", אמר, "מה עם הציטוט שהבטחת".
"אפרת אומרת שהבטחות צריך לקיים. אומנם היא אומרת את זה בקשר לאליצפן, אבל זה יכול להתאים גם אליך", אמר אייל.
"זה הציטוט?", תמה לאונרדו דה ווינצ'י.
"לא, זה הקדמה. הנה הציטוט:
לשאול תמיד אפשר, הבעיה מתחילה עם התשובות".
הערה: אם אתם רואים ציור של אייל גלבוע במוזאון הלובר, אל תתקשרו לדווח, יתכן שזה פשוט העתק של ה'מונה ליזה' בלי שער...
לגבי הדמויות:
אייל גלבוע - הסוכן המוכר מסדרת 'מרגל להשכרה'...
לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י - היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי האמנים, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.
ליל שבת של סוף אלול ועלטה די סמיכה אופפת את היקום; פסיעות נמרצות מהדהדות להם ברחוב הירושלמי הקר והריק בשעה כזו של ספק לילה ספק בוקר. גבר חילוני שנראה בשנות ה-40 לערך התהלך בו כסהרורי, הלהט הפנימי בוער בו כל כך עד שהוא לא שת ליבו לטיפות הגשם שהחלו לזרזף להם בעוז על שערותיו הגלויות. לחייו הסמיקו קמעא מזעם קל, פעם ראשונה שאיציק פלד חש בחוסר שליטה שכזו...
הוא נע בסמטאות הצרות של שכונת מאה שערים כשהוא נמשך אחר המנגינה הקסומה שהוא שומע ומבלי משים מצא את עצמו נבלע עמוק בתוככי מבנה אבן ישן בעל חלונות מתכת קמורים ומחלידים למחצה. נראה ששיני הזמן נגסו במבנה ללא רחמים. הוא הביט קלות על זגוגיות הזכוכית הצבעוניות ועל הטיח הסדוק והרגיש כנשאב עמוק במנהרת הזמן...
פתאום הוא נעמד בפאתי אולם קטן ואפלולי אשר נראה שהזמן עצר בו מלכת. המון צלליות של אנשים הדורי זקן ופנים עמדו צפופים על הרצפה ועל כל ספסל מזדמן והתנועעו שם בדבקות לקול צלילי המנגינה המסתורית הזו שגורמת לו לעונג בל יתואר כשפניהם נעוצות בתשומת לב מרובה בנקודה עלומה כלשהיא במרכז החדר. רק עכשיו חש בריח עז של זיעה סביבו אך הוא לא עצר לרגע, רגליו כאילו הלכו מאיליהם...
הוא פילס את דרכו בקושי רב וכשמרפקיו כואבים כהוגן הגיע עד לקצה השולחן הגדול שעמד לו במרכז החדר, הוא הסדיר את נשימתו לרגע קט ולמשנהו נשא את עיניו נכחו ואז הרגיש כמו קורנס אדיר הולם בראשו! המראה הזה עוד ייחרט בלבו לעד: למולו על כסא עץ מגולף ואדיר מימדים הצטנפה לה דמות צנומה ועילאית עטורת שיראין בעלת אצבעות גרומות ועיניים חצי עצומות, זקנו הארוך והמעט מדובלל נע קלות במהלך דיבורו, פניו החיוורות של הצדיק המוסתרות חלקית בצעיף הפיקו אור ברמה של פרוז'קטור רב עוצמה, לראשו חבש שטריימל נמוך ועתיק שאפשר היה לספור בו את מספר זנבות השועל שהרכיבו אותו ובעיניו החודרות אך הרחימאיות נדמה היה שהוא מלטף את כל מי שנמצא מולו, הילה בהירה של קדושה כמו סבבה סביבו באור שלא מן העולם הזה, "ראיתי מלאך אמיתי" הבליחה בו מחשבה מהירה כברק ותוך כדי שהוא מפלבל בעיניו נשמט באחת אל הרצפה...
לעולם הוא לא יידע כמה זמן הוא שכב כך אך לפתע ננער באחת וכמו כוחות חדשים נמסכו בקרבו הוא התרומם לאטו חזרה למצב עמידה כשעיניו מושפלות מטה בחרדת קודש, למרבה הפלא אף אחד סביבו לא שם לב למתרחש: אפשר שהיו שקועים בדביקות בשירה הטהורה הזו הממיסה כל לב ואפשר גם שרגילים הם לכגון דא.
כך או כך לפתע השתתקו הכל והס הושלך בקהל. השקט היה כה סמיך עד שנראה היה שאפשר לחותכו בסכין. הצדיק החל לומר דברי תורה באידיש ואיציק שלא הבין מילה התחיל לדמוע - את המנגינה בה נאמרו הדברים הוא הבין מעולה, המנגינה של הלב...
גלים גלים של חרטה חלפו להם במורד גוו. גופו נזרק קדימה בעוויתות נוראיות של בכי חסר מעצורים: "למה היית צריך להשתלח כ"כ בנתי קהאן בחור הישיבה הצדיק", "ומדוע לא עצרת בעצמך ואכלת כריך של בשר חזיר דווקא לידו בתוך הרכב" לשונו התלעלעה בפיו והוא הרגיש טעם מר של תבוסה כמוה לא הרגיש בחיים.אט אט הוא הרגיש גופו הולך ומזדכך עד שעצר בקושי מבכיו.
לפתע שמע את קולו החם של האדמו"ר הלא מוכר קורא בשמו ובעברית ממש מוזרה קורא לו לבוא אליו. ברכיו פקו ובקושי רב פילס את דרכו קדימה כשהדמויות הלא מוכרות תומכים בו מצדיו כל העת, כשהם דוחקים בו למהר: "האדמו"ר ר' לוי יצחק מבארדיטשוב קרא לך - נו שוין (כבר)".
הוא נעמד צמוד לרבי כשברכיו רועדות ללא שליטה ועיניו כבושות עמוק בתוך הקרקע.
"תסתכל אליי" אמר לו ברוך ובאהבה אבהית שנשבה מכל מילה, לפתע הרים את ידיו הקדושות ופנה כלפי שמיא באומרו: "דער ברמדיגר פאטער (אבא הרחמן) תראה אילו צדיקים יש בעולמך שאפילו ירדו עד לתהום ברגע שמגיע חודש אלול מנשבת בקרבם רוח חדשה והם שבים אליך באהבה ובערגה, ואתה יצחק היקר" פנה לאיציק שכבר העז בקושי רב להציץ בפניו הקדושות : "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, בא נצא במחול לכבוד אבא שלנו הטוב והרחום שלא רוצה שנמשיך את חיינו ככה עם כל הלכלוך והזוהמה שדבק בנו במשך השנה ולכן נתן לנו את ימי הרחמים והרצון בהם נוכל להתנקות ולשוב אליו מאהבה...."
איציק פלד – סוכן מוסד קר מזג שמתנהג לפעמים ממש כמו אנטי חרדי של ממש, אך מתחבר לסירוגין עם נתי קהאן בחור חרדי משכמו ומעלה. הדמות מופיעה בספר החרדי הנמכר ביותר :"הצוואה" , וכן בספר "טביעת אצבע" של חיים גרינבוים.
ר' לוי יצחק מברדיטשוב – (צריך להסביר?) אחד מצדיקי דורו ואחד מגדולי עולם החסידות, שם משפחתו דערברמדיגר – הרחמן באידיש. קרוי גם בכינוי: "סניגורן של ישראל" משום שנהג למצוא נקודת זכות אצל כל אדם מישראל ואפילו השפל ביותר. הלחין גם מספר לחנים קדושים המושרים עד היום, יום ההילולא שלו חל עוד כחודש בתאריך כ"ה תשרי.
השמש שוקעת לאיטה מאחורי פסגות הערים המושלגים. דני עמד במרפסת האחוזה, מתבונן בטבע שסביבו. הוא נושא חלום גדול בליבו – לבנות עתיד טוב יותר עבור עמו עם כוחו הדופליקטי
באותו רגע, צעד לתוך המתחם דוד בן גוריון, דמות מרשימה ועוצמתית, עם חיוך חמים בעיניו. הוא הגיע לסיים כדי לשוחח עם הנוער המקומי, להבין את חלומותיהם וחששותיהם.
“שלום, דני,” אמר בן גוריון בקולו המלא עוצמה. “אני שמח לפגוש אותך כאן.”
דני הרגיש רעד קל, האנשים האדירים בהיסטוריה לא היו רחוקים ממנו, אך עתה הוא עמד מולו, מתרגש ולחוץ. “שלום, מר בן גוריון,” ענה, מנסה להסתיר את התרגשותו.
“מה אתה רואה כאשר אתה מסתכל על האגם הזה?” שאל בן גוריון, מבקש להניח לדני לדבר.
“אני רואה עתיד,” ענה דני, “אני רואה מקום שבו אנשים יכולים לחיות יחד, בלי פחד. אני רוצה לעשות משהו גדול, להביא שלום לעמי.”
בן גוריון חייך, מתרשם מהתשובה. “שלום הוא לא דבר שמגיע בנקל,” אמר. “הוא דורש עבודה קשה, אמון, וחזון. יש לך חזון?”
“כן,” אמר דני, “אני מאמין שביכולתנו לבנות חברה שוויונית, שבה לכל אחד יש מקום. אני רוצה להיות חלק מזה.”
“נהדר,” השיב בן גוריון, “אבל תזכור, הדרך ארוכה. אתה צריך גם לדעת לשמוע, להבין ולהתפשר. הדרך לעתיד לא תמיד קלה.”
דני נטל נשימה עמוקה. “אני מוכן להתמודד עם הקשיים. אני לא מפחד.”
“אז זה מה שחשוב,” אמר בן גוריון, “כי אם אתה מפחד, אתה לא תוכל להנחות אחרים. תזכור, כל דור צריך למצוא את הדרך שלו. ההיסטוריה נכתבת על ידי צעירים כמוך.”
קול השיחה שלהם התמזג עם הרוח הקרירה של סיים. דני הבין, שנשיאת החלומות על הכתפיים היא לא תפקיד קל, אך עם ההבנה, התמדה ואמונה, אפשר לשנות את העולם.
“תמיד תזכור, דני,” חתם בן גוריון, “שאתה לא לבד. יש לך את המסדר מאחוריך.”
שניהם עמדו על המרפסת, מתבוננים באגם, מרגישים את הכוח שבחלום משותף, ובסיומה של פגישה זו, דני הבין את העוצמה שבהשראה.
האש בוערת.
על המזבח שבהר.
על המזבח שבלב.
בעיניים של אברהם אבינו.
בנשמה של יצחק אבינו.
וגם- כן בלב של יהושוע היא בוערת.
הגד נא לי אברהם- נושא עיניו האלמן הטרי אל האב הגדול- מהיכן הכוח? מהיכן היכולת לקום ולהמשיך?
אמור נא לי יצחק- מאיפה האמונה ללכת ולקחת אישה מייד לאחר העקידה?
"ויאמר ה'" זוהי התשובה. מחייך אברהם אל העוקד הטרי.
"קח ... את בנך" ציווה ה' אליי, ונתן בך את הכוח לשמוע אל הציווי - קח נא את אשתך.
קום נא ואמור אל אשתך- אפרך צבור לפני הקב"ה, ואתה- קרבן גדול הקרבת.
לך אכול בשמחה לחמך.
נראה לי לא צריך לפרט, אבל בכל זאת- אברהם אבינו נותן כוח ליהושוע שיפמן
הוא רכן על שש לאחר התקפת מעיים נוספת, ריח חמוץ עמד באוויר.
לאכול, או לא לאכול, זו השאלה שמסובבת את חייו עכשיו.
אסור לי לאכול,
אני חייב לאכול,
זה בשר טריפה,
נאמר "וחי בהם",
איך אפשר לחיות מהם?
מאבק פנימי עשרים וארבע שעות ביממה.
הלוואי שהייתה דרך לשרוד במחנה הזה עם מזון מועט, להיות חזק כמו נחמן ולאכול כמו ציפור.
הוא חייב להרגיל את עצמו לכושר טוב יותר כדי להישאר במחנה בחיים, נחמן לא תמיד שם כדי להגן עליו, מה יקרה כשיהיו במחנות נפרדים ?
הוא כמה לפוסק הוראה שיגאל אותו מייסוריו.
אולי שלחו לו אחד למחנה ?
הוא הרשה לעצמו להיסחף באשליה, הוא הרים את עיניו מהקרקע המלוכלכת. לתדהמתו, מישהו אכן עמד שם.
נמוך, רזה, שיער שחור שופע שמגיע עד אוזניו, הסנטר מגולח ותוויי הפנים נראים מעולם אחר.
פוסק הלכה זה לא. הוא הרהר, לא יודע אם לצחוק או לבכות.
הוא התקרב אליו בצעדים מדודים, כאילו הוא יודע היטב מה לעשות.
"צִ'י צ'וּאַנג" הוא ירה לעברו, ידיו משולבות בסמכותיות מאחורי גבו.
גדליה לא הצליח להבין מה נפל עליו. הוא נעמד.
הוא הפנה את אצבעו לחזהו.
"גדליה כגן" הוא אמר לזר, מטעים באיטיות כל הברה, מנסה להסביר לזר שחלה כאן טעות.
"ברוס לי" הוא אמר באיטיות גם כן, כשאצבעו מופנית לחזהו, נראה שהבין את הקונספט.
איך ממשיכים מכאן? גדליה תהה לעצמו, חושב על דרכים לסלק את הזר המוזר שנקרה בדרכו.
"ברוס לי סנסיי גדליה כאן" הוא פנה אליו לפני שגדליה יכול לחשוב על תגובה אחרת.
את המילה סנסיי הוא דווקא הכיר, כנראה הזר שמולו נפל עליו היישר מהמזרח הרחוק. אבל לא היה נראה לו שהצעיר השדוף שמולו, שרוחב גופו לא רחוק משלו עצמו, יוכל להיות המורה שלו למשהו, ודאי שלא לאומנויות לחימה.
"מה זה כגן? מצאת לך שותף חדש למשטר הרעב ?" הוא שמע את קולו של אלכס מבליח מאחור, אחד ממפלצות האדם של המחנה, ממדי גופו דמו לזה של קרנף בעמידה.
אלכס תפס בצווארונו של גדליה והרים אותו באוויר, בלי מאמץ מיוחד.
" לִיקַאֵה טַה " אמר ברוס לאלכס בנוקשות.
"לבריאות" השיב לו אלכס, נהנה מהמחזה. הוא התקרב אל הסיני הזעיר, מנסה לתפוס אותו ביד השנייה.
ברוס לא נבהל, הוא מתח את רגלו הימנית לשפגט באוויר ובעט באגרופו של אלכס, ובזמן שגדליה נשמט בקלילות לאדמה, הוא בעט מאחורי ברכו של אלכס. האחרון התקפל לאדמה כמו בובת סמרטוטים.
למרות שיכל להיאבק בהר האדם בקלות, הוא בחר שלא להסתבך ביותר מדי צרות ליום אחד, השניים התחילו לרוץ לקצה השני של המחנה.
"ברוס לי סנסיי גדליה כגן" הוא אמר שוב לגדליה המתנשף מהריצה.
גדליה הנהן בראשו בנמרצות.
לאחר חמישה חודשים של אימונים, גדליה גילה שאפשר להזיע משרירים שכלל לא ידע על קיומם.
המורה החדש שלו לא עשה לו הנחות והתוצאות לא איחרו לבוא, הוא הרגיש אדם חדש.
הם היו באחד מאימוני הבוקר. גדליה, שלאחר תפילה שחרית ולפני העבודה במרפאה נאלץ להחזיק מוט עץ שאליו מחוברים שני דליי מים מלאים, לעמוד על רגל אחת ולא לשפוך אף לא טיפה אחת מהדלי, ניסה להעביר את הזמן.
"אה... סנסיי ?"
ברוס הרים את העיניים מהמחברת בה רשם ללא הפוגה.
"מה אתה עושה במקום ממנו אתה בא ?"
עם הזמן הם הצליחו לפתח שיחה משותפת ולהבין אחד את השני.
ברוס לי חכך בדעתו כיצד להסביר את המילה "סרטים" לבין המאה ה19.
"אה... סוגים של הופעות שמבדרות אנשים"
"למה ? בעולם שלכם כבר לא צריך להילחם ?"
"צריך, המלחמות גדולות מאוד, ומפחידות ".
"אז איך וויתרו עליך?, יש לך יכולות גדולות סנסיי, למה בחרת להופיע ולא להילחם?"
ברוס לא ענה, הוא עשה את עצמו מתרכז היטב במחברת שלפניו.
למחרת בבוקר, גדליה הגיע שוב באותה שעה, לאותו מקום, אבל ברוס לא היה שם.
על הספסל היה מונח פתק עם משפט אחד ברוסית שבורה.
"גדליה כגן סנסיי ברוס לי".
גדליה כגן – גיבור הספר "אדמה פראית" של מיה קינן. בזמן שהותו במחנה הקנטוניסטים.
בחור משי שנקטף מהפסגות הגבובות ביותר כדי להילחם בתאוות הכי פשוטות.
ברוס לי – לוחם וממציא שיטת אומנויות לחימה, התחיל ללמוד קונג פו בצורה מסודרת רק בגיל 16 והתפרסם במהירות תוך ששימש השראה לרבים מהדור הבא של לוחמי אומנויות הלחימה.
ריקו בעט באבני החצץ שסביבו, והתישב מרוגז על הקרקע.
הוא התבונן באצבעותיו שהתארכו כל כך מאז נכנס אל המחנה.
"אני בחיים לא אצא מפה!" צעקתו הדהדה בוואדי העצום שהשתרע מעבר לסלע התצפית.
אז זה יהיה סופו? כמו בלוק הזקן, גם הוא ירקיב פה את שנותיו, יראה נחילים נחילים של נערים ונערות חולפים במסע הקיצי והמפרך והוא יתקע פה כמו איזה בלוק? לא. הוא יוצא מפה. היום!
רשרוש קל נשמע מאחוריו, ודמות הדורה ונמוכת קומה פרצה מתוך הצמחייה, כשכידון מחודד המצליף ימין - ושמאל - ימין - ושמאל מוביל אותה קדימה בדילוגי קרב חדור מטרה.
"אהה!" ריקו נרתע והתגלגל לאחור, כאשר האיש כיוון את הכידון לגרונו ושילב את ידו האחרת מאחורי גבו. "מה מעשיך כאן?" הרים הלה גבה.
"אני? אני סתם ילד פה במחנה. תעזוב אותי!" הוא אגרף את ידיו.
"אינך נראה ילד," הזר סקר אותו בדקדנות, ומכנסיו הלבנים בהקו באור השמש "ולפיכך שאלתי עומדת בעינה - מי אתה? ענה לי! ומדוע אתה פה?"
"אני באתי לפה לפני כמה שנ... רגע, אנ'לא מבין, מה זה העסק שלך? אדון הוא שלח אותך? מי אתה בכלל?" ריקו התישב חזרה וניער מעליו את האבק בתנועות חדות ועצבניות.
"כמה שנים!" האיש נשנק. הוא יישר כמה תגים נוצצים, ואחר את כובעו בעל שלושת הפינות וניסה להסוות את תדהמתו. "אתה שואל מי אני, הא!"
"מי אני?" הוא עצם את עיניו, התנשם עמוקות והחזיר את הכידון לנדנו.
"אני הוא נפוליאונ-ה פונפרטה". הוא התנפח בגאווה.
צרצר צירצר. ריקו מצמץ.
"אההמ." האיש כחכח בגרונו. "אולי לא שמעת, אומר זאת שוב. אני הוא - נפוליאונ-ה פונפרטה!" הוא פקח עין אחת ופזל איתה על ריקו.
"אנחנו מכירים...?" משך ריקו בכתפיו.
"אנחנו - " נפוליאון נשף בכעס, מעולם לא הושפל כך. "אני הוא- "
"נפוליאונ-הה בונפרטההה, הבנו! הבנו!"
"אני איש הקרבות הדגול מכולם, כבשתי עמים, ארצות, מדינות, ממלכות" הוא השתלהב, זינק על סלע התצפית ודיבר אל הוואדי כמלך בפני אומתו. "תמיד נלחמתי, לא התיאשתי, רציתי לכבוש את כל העולם, אני נלחמתי שוב ושוב-"
"אני יודע, הבנתי" קטע אותו ריקו בגסות."אני אמור עכשיו להגיד - הו אדון הוא, גם אני יכול להילחם שוב ושוב ולא להתייאש, נכון? אז זהו, נמאס לי!!" הוא צעק, ונפוליאון הפנה אליו מבט לא מופתע.
"נמאס לי להתגלגל שוב ושוב מהסולם, בזוי ושפל. נמאס לי לעבור בין כל התחנות, ולהבין ששוב התנהגתי בילדותיות, בעצלנות ובעוד כל מיני דברים מעצבנים. אני רוצה לצאת מפה. ואני לא אזוז עד שאדון אבן יפתח לי את השער וייתן לי לחזור בחזרה, מהכניסה."
מבטו של נפוליאון הפליג אל האופק. "אני רואה מפה, מהסלע, את כל מה שיקרה עימי בכל ימי חיי, ואף לאחר מותי. ואני לא אוותר על אף מלחמה."
"כשהתמורה חיי תהילה. תודה רבה."
"לא רק. אני רואה למרחקים... אח! אפסיד בקרבות ואגלה פעמיים! ולאחר מותי, במשך שנים יקראו לי גמד שמאלי, יתחקרו ויפלשו לחיי, ואחר כך - רגע, מה?! גבינות שמנת?! באמת, אנשים!" הוא הזדעף, אך מיד המשיך בפאתוס:
"אבל כל זה שווה את הקרבות שניצחתי.
כי יש כאלה שלא מצליחים להילחם בכלל.
אפילו מלחמות קטנות.
כאלו שמוותרים מראש.
כמוך, בעצם."
ריקו גלגל את עיניו. "טוב, בס-ד-ר" הוא משך את המילה האחרונה ונעמד בעצלתיים.
"אני אנסה שוב, אבל מבטיח שזאת הפעם האחרונה. כלומר - פעם אחרונה שאדון הוא מביס אותי. שמעת?" צעק אל השער. "פעם הבאה אתה נותן לי לעבור!"
נפוליאון קד בפניו.
הוא חיכה שריקו יעלם בקצה השביל, ונקש על השער: "תפתח לי אדון אבן, אני חייב לברר מה הסיפור עם גבינות השמנת."
"מצטער. אפשר רק להיכנס." קולו המחוספס של אדון אבן נשמע בבירור. "אילו הנהלים."
"סליחה?!" קולו טיפס בחרדה "אדון הוא! אדון הוא!!! זה לא הוגן!!! אני לא הסכמתי לזה!! היי!! מישהו שומע אותי??? נלחמתי מספיק, לא???"
נפוליאון ההיסטוריה והאגדה, שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. ריקו (כבר לא) נער מ"מחנה הקיץ של אדון הוא", המסכן תקוע שנים במחנה, לאחר שבסוף הספר נאלץ להתגלגל אליו בחזרה בעוד חבריו יוצאים ממנו מלאי סיפוק ובגרות.
אתה כמוני.
אם יקום סופר-או משורר-ויכתוב את תולדות חיינו, סביר להניח שהתוצאה תצא די דומה.
ובכל זאת, אנחנו שונים בכל מה שרק אפשר.
"בנימין בן רעואל?"
מהנהן בחיוך הרציני הרגיל. תמיד הייתי רציני, אבל פעם-לפחות- הייתי שמח מספיק בשביל שהשפתיים יתרחבו לחיוך לבד, בלי שצריך לאלץ אותן.
"שאלתיאל אבן דאוד מחכה לך בספסל השלישי".
מהנהן שוב. אנשים כאן חושבים שאני שקט, נחבא אל הכלים ושתקן.
אם רק היו רואים אותי בעולם האמיתי. אבל לא, הם לעולם לא יראו, כי הוא נחרב מזמן. אם רק מישהו היה יודע מהיכן אני בא.
השולחנות עמוסים בספרים; בשום קהילה יהודית בה עברתי, ועברתי בהרבה קהילות, לא הייתה ספריה גדולה כל כך. רק בבית.
אבל אסור לי לחשוב על הבית עכשיו.
מביט ישר לארון הקודש, פוסע בצעדים נוקשים קדימה. כאילו אלפי עיניים נוקבות אותי מסביב. כאילו שבתי לטקסים ההם בכוזר. הם לא יחזרו בנימין. אתה יודע את זה.
לא לחשוב עכשיו על הבית. חייב להניח את העבר מאחורי, לשכוח ממנו. הייתה כוזר ואיננה, ומה יועיל לכל אלו שאינם עוד, כל אלו שאני הזכר האחרון להם, שם ושארית, אם אמשיך לבוסס בביצות ההן?
להמשיך הלאה. לא להביט לאחור.
*
ליד ארון הקודש עומד יהוסף, בנו של הנגיד.
אנשים מקיפים אותו בהערצה, בחיבה.
גם עלי הסתכלו ככה פעם, והיום אף אחד לא יודע איך קוראים לי, בקושי. ואין מי שדואג לי, או אב שישלח אלי שירים לוהטים מרוב אהבה משדה הקרב.
היה.
מסיט מבט בכוח.
מה קרה לך, בנימין? פעם, כשהיית נסיך, לא היית קנאי. בכלל לא.
היית ישר ורציני וחלק. ותמיד שאלת מה ה' רוצה מעמך. לא התעסקת במרירות של החיים, לא פזלת לחלקם של אחרים. אולי כי החלק שלך היה מספיק גדול בשבילך.
חשבת שאתה כזה. ילד טוב.
והנה התואר נלקח ממך וגילית שיחד עימו נעלמו גם היושר, האומץ, המידות הטובות. ואולי הם אף פעם לא היו באמת שלך.
איבדת הכל.
אבל מה אני רוצה, בסך הכל?
לא מבקש יותר מדי. רק חיים נורמליים.
מלהיות חלק, חלק ממקום כלשהו, אפילו בית כנסת עלוב בכפר של נפחים, התייאשתי מזמן. מלדבר בחופשיות, להגיב בטבעיות, בלי לחשבן כל הזמן מה מקובל לומר בעולם שאני לא שייך אליו, ולשתוק רוב הזמן מחוסר ברירה.
הערבית לעולם לא תהיה שפת האם שלי, ולנצח נימוסיהם של הספרדים ישארו חידה סתומה בשבילי.
רק לא להיות כל כך לבד.
"בנימין"
שאלתיאל.
אני מסתובב אליך, מביט בעיניים הכהות. אני בודד כמו עץ לבד במדבר ואתה לא, למה?
רק בגלל שיש לך אח? רק בגלל זה?
או בגלל שבית המלוכה ממנו יצאת ישאר לנצח, והמלוכה לא תלקח ממנו לעולם, גם אם זמנית כתרו מתגלגל בעפר, ואלו את השם 'הביואר' אין עוד מי שמכיר בעולם? אין עוד מי שיכיר?
הרי גם אתה היית כמוני. נסיך לשושלת בית דוד, בנו של ריש גלותא-מנהיג יהודי בבל, וראש ישיבת פומבדיתא. כולם העריצו אותך, שחית שם כמו דג במים, כמו עץ ביער.
ופתאום בבת אחת המשפחה שלך כולך נרצחה ואתה ברחת, הופך ביום אחד מנסיך נערץ לאיש בודד, אלמוני. בארץ זרה.
אז כבר חודשיים אני מבקש לשאול, לספר, ולא מעז. תגיד לי, שאלתיאל אבן דאוד, איך?
*
שנינו אותו הדבר.
אתה לא יודע, אף אחד לא יודע עלי כלום.
אבל ההבדל בינינו הוא כמו-- כמו ההבדל בין הסיפוק והמרץ של איש שלוקח אחריות על חייו, לבין המרירות של זה שפשוט אין לו על מי לסמוך.
"בנימין, אתה לא מרוכז היום" אתה מניח יד על הספר. אכזבה קלה בקולך.
אני שותק. אתה צודק.
פעם בכוזר היה נסיך מתמיד, היום התורה היא נחמתו בעוניו, הסחת דעת מחייו הקשים. בריחה, יהיו מי שיאמרו. אבל להתרכז כשצריך הוא לא מצליח.
"נכון" אני אומר. ואז, כיוון שממילא אף פעם לא אצליח לנסח משפט פתיחה נורמלי לסיפור שלי, הרי האנשים כאן ספרדים, ספרדים, ואף פעם לא אוכל לדעת מה נחשב מוזר בעיניהם ומה לא, אני שובר את כל הכללים. "נזכרתי בכוזר".
כוזר שלי, היפה.
"כוזר?" אתה מרים גבה אחת. מה לזיכרונות ולבית כנסת, ולשעת לימוד. "אתה כוזרי?"
"כן" לרגע קצר אני שותק, ואז פולט מהר. לא שאתה יודע מה זה 'בית הביואר', ומה המשמעות של להיות אח המלך, אבל זה מה יש.
אתה שומע בנימוס את המשפט הראשון. את המשפט השני. את זה שרציתי מזמן לומר לך, דווקא לך, אבל התאפקתי.
"למה?" אתה שואל בעדינות.
כי אנחנו אותו דבר, אני רוצה לומר. "כי רציתי לשאול" משהו כואב שורט את מיתרי הקול שלי, מקווה שאתה לא מרגיש בו אבל אין הרבה סיכוי. "איך? איך אתה עושה את זה? איך אתה ממשיך בחיים כרגיל, איך אתה מצליח להיות חלק מהקהילה כאן?"
אתה שותק, נבוך. אין לך תשובה. "זה שונה" אתה אומר אחר כך. "הנגיד הכיר את אבא שלי-יקום ה' דמו השפוך- והעריך אותו. מלכתחילה הכירו אותי כאן".
זו לא באמת תשובה.
"אולי אשאל את אח שלי, אולי הוא יודע" אתה באמת רוצה לעזור, אני רואה. אבל לא יודע מה לומר לי. "נדבר בערב? בית כנסת כאן" אתה רומז.
*
אנחנו אותו דבר אבל אפילו השמים והארץ קרובים יותר ממנו אם אין לך, אין לך מושג על מה אני מדבר.
אפשר בכלל להיות יותר לבד ממה שאני עכשיו?! יש דבר כזה?!
כוזר שלמה נמחתה מפני האדמה ואני זכר אחרון שלה. מתגלגל בעולם ממקום למקום ולא מצליח למצוא מנוח לכף רגלי.
ואף פעם, אני יודע, אף פעם לא ארגיש שייך. אז מה אני מחפש בנווה התלאות הזה בעצם, למה אני כל כך נלחם כדי לשרוד, כדי לחיות. מה יקרה אם אעבור לעולם ההוא, שם אפגוש את כולם, שם אהיה חלק, שם זה בעצם לא משנה.
ואפילו לך אין פתרון.
אולי אף פעם לא יהיה.
בנימין הביואר-אחיו הצעיר של המלך איסתרק מ"ממלכה במבחן"
רבי יהוסף בן הנגיד- בנו של רבי שמואל הנגיד, הוזיר (מעין משנה למלך) של גרנדה.
שאלתיאל אבן דאוד-בנו של ראש הגולה-מנהיג יהודי בבל- האחרון. אביו נרצח באכזריות ע"י הח'ליף הבבלי והוא נמלט לספרד.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
ידרת היי, גיסו של איסתרק מימיו בשבי הקווארים, תמיד הרגשתי שהוא לא קיבל את העונש הראוי לו. הנה, קיבל.
