הנושאים החמים
הנושאים החמים
שריקת מחצית!!!
ישנה נטייה לערבב בין האתגר הנוכחי שהוא 'לספר סיפור שעומד בזכות עצמו ולשלב בו הצצה לתוך סיפור מוכר', לבין 'סיפור מוכר מזוית ראייה חדשה'.
באישור ההנהלה מוגשת בזה סקאלת ה'קליעה להגדרת האתגר' עד כה.
נטיתי להקל כאן ולהרחיב את גבולות הגיזרה, אבל בשיפוט אנקד בל"נ גם על איכות המשימה.
כל זמן שהשאלטר למעלה אפשר עוד לתקן.
ובכן -
.
אתם אלופים כולכם!
הסיפורים והרעיונות מתעלים על עצמם, יהיה קשה לבחור.
ישנה נטייה לערבב בין האתגר הנוכחי שהוא 'לספר סיפור שעומד בזכות עצמו ולשלב בו הצצה לתוך סיפור מוכר', לבין 'סיפור מוכר מזוית ראייה חדשה'.
באישור ההנהלה מוגשת בזה סקאלת ה'קליעה להגדרת האתגר' עד כה.
נטיתי להקל כאן ולהרחיב את גבולות הגיזרה, אבל בשיפוט אנקד בל"נ גם על איכות המשימה.
כל זמן שהשאלטר למעלה אפשר עוד לתקן.
ובכן -
לא מכיר את הסיפור המוכר כאןמוחמד היה אזוק באזיקונים והוטח מטה כשפניו על הכביש, ומוסטפה כרע מעליו ומנע ממנו לזוז באמצעות הנחת ברך על צווארו. מוחמד כבר הוצמד בחזהו אל הקרקע, ומוסטפה כורע על צווארו. מוחמד אומר למוסטפה: "בבקשה" ו"אני לא יכול לנשום", גונח ובוכה.
רחוב טארק עבד אל חי בטירה, היה עמוס באותה שעה בעוברי אורח. עובר אורח אומר למוסטפה: "הורדת אותו. תן לו לנשום."
אבו עלא מתקרב לעברם בזעזוע: "אחת מבנותיי מתה באותה צורה" ואחרי שמוחמד מגיב: "אני עומד למות אותו דבר", מוסטפה אומר למוחמד להירגע. מוסטפה שואל את מוחמד: "מה אתה רוצה?" מוחמד חוזר ואומר: "אני לא יכול לנשום." מוחמד ממשיך: "בבקשה, הברך בצוואר, אני לא יכול לנשום." מישהו אומר למוחמד "לקום ולהניח לנפשו ", על כך משיב מוחמד: "אני אעשה... אני לא יכול לזוז." מוחמד נשמע זועק גם: "אימא!... הבטן שלי כואבת, הצוואר שלי כואב, הכל כואב" ומבקש מים. מוסטפה אינו מגיב למוחמד בקול. מוחמד מתחנן: "אל תהרוג אותי."
עובר אורח מציין כי מוחמד מדמם מהאף. עובר אורח אחר אומר למוסטפה שמוחמד "אפילו לא מתנגד לשלם את כל החוב". מוסטפה אומר למקיפים אותו שמוחמד "הוא דיבר, הוא בסדר". עובר אורח עונה שמוחמד "לא בסדר" ומחה על כך שמוסטפה מונע ממוחמד לנשום, הוא דוחק בהם: "תוריד אותו מהאדמה... היית יכול לקבל ממנו את הכסף עכשיו. הוא כבר מוכן לשלם הכל. אתה 'נהנה מזה. תראה אותך. תראה את שפת הגוף שלך'."
מוחמד שותק בסופו של דבר וחסר תנועה. אך מוסטפה לא מרים את ברכו מצווארו של מוחמד. עוברי האורח מוחים על כך שמוחמד "אינו מגיב" ומבקשים שוב ושוב ממוסטפה לבדוק את הדופק של מוחמד. עוברי אורח שואלים: "האם הכלב הרג אותו?"
הוא נשאר כך במשך כתשע דקות, כאשר מתוך פרק זמן זה, במהלך 3 הדקות האחרונות, מוחמד כבר היה מחוסר הכרה.
בסופו של דבר אמבולנס מגיע ומוסטפה לא מסיר את ברכו עד ששירותי רפואת החירום הניחו את מוחמד על אלונקה. המטופל מועמס על האמבולנס ונלקח למרכז רפואי מאיר בכפר סבא, שם נקבע מותו.
.כפי שכבר הערתי בנספח, סיפור האמא כאן כרוך כאחד בסיפור הברווזון, עד כדי כך שנכתב בו קטע אחד שלא אמור להיות בכלל ב'סיפור הקטן'.בס'ד
לפנות ערב היא הבחינה בהם עולים אל החוף
במים היתה בהם מין אצילות מרשימה בהרבה, כשהם שטים בדומיה, ורק אוושת הגלים הקלילה הזכירה את קיומם.
יפיפיים באמת, בצוואר הארוך שלהם פילסו דרך בעישבי הנחל הסבוכים, אל מקום הקן המוסתר היטב.
ואחר כך היה שקט דממה שכזו,
לפעמים הוא יוצא לשיט תענוגות עם זריחה לפעמים היא,
כנראה כבר אחרי ההטלה, הרגישה מין אחווה מוזרה עם הגזע האציל הזה,
גם היא דוגרת הגברת המגונדרת בדיוק כמוה
ואז זה קרה
בחושך הסמיך נשמעו חבטות כנפיים חזקות, קרקורים משונים ולבסוף מין שיסוף מלווה בנהמה פראית, ושקט!
עם אור ראשון היא העזה להתקרב...
עשב רמוס וטיפות דם והמון נוצות, היא מתקרבת ממש ומגלה בצד, בקצה, ביצה גדולה ענקית
אחת בודדה
עד היום היא לא מבינה למה, למה עשתה את המעשה הטיפשי הזה,
מגלגלת בזהירות את הביצה החומה אל הקן שלה, אל הקן השופע שלה, בשש ביצים שמצטופפות
מתחת לכנפיה החמימות
ועכשיו יש עוד אחת, מה'כפת לה הכנפיים שלה מספיק רחבות, ובראש יש לה רעיון -בינתיים דוחה אותו
וגם אותה היא מקפידה לדחוק לצד
היא –ענקית -
השכנות מעגלות עיניים, על גודל הביצה וצבעה, אבל נראה מה תאמרנה, כשיבקע "ברבור יפה תואר" פרי דגירתה שלה.
היא אוהבת את הברווזונים הרעשנים שטוחי הרגליים וקיצרי הכנף שלה, חמודים.
גם מאד אוהבת ברווזון אחד ברבורי כזה מדגמן לשער כרומו מפורסם...
הם בוקעים בזה אחר זה פיק פק והנה עוד מכוער אחד מרוט נוצה וזנב,
מגעגע מקשקש וכבר שוחה ל"מים נולד".
ורק הביצה הענקית שוכבת כגולם, ימים עוברים לילות...
ובוקר אחד הוא סוף סוף בוקע
ענק, ערום מנוצות, ו- מ כ ו ע ר -
הוא מדדה בגמלוניות נרתע מהמים, פחדן עלוב!
היא מכווצת את הכנפיים הקטנים שלה מתכנסים לחיבוק, לא, אין לה מקום בשבילו...
יכול להיות שהיא שונאת אותו?
נראה לה שהוא בכלל לא ברבור, כנראה ההורים הטרופים שלו דגרו עליו בטעות,
אולי דוכיפת, כן כך מספרים על מעלליה, דוכיפת דחפה לקינם ביצה עלובה של אף אחד.
ההמשך ברור ומפורסם, הוא היה הילד הרע של השכונה ואימא ברוזה הייתה מזהירה מענישה גם מכה!
הרחיקה אותו מילדיה המחונכים לתפארת.
והתנצלה והתנצלה והסבירה שהוא בטעות ,
היא לא אימא שלו בכלל,
הוא לא דומה בשום פנים ואופן ליפיפיים שלה
וההתנהגות – נורא! של קרימינל מי יודע, מי היו הוריו?
דוכיפת אחת רעה זרקה אותו לקן שלה ועפה....זה היה יופי של סיפור וכולן געגעו עליו בהתרגשות.
מוכה עצוב ומנודה החליט לברוח
יש לו גם שם, ושרים עליו שירים מרושעים על "הברווזון המכוער"
והוא ברח עף
בזה לא היה די ,הרבה איצטדקי עברו עליו
עד...עד
שבשעת בין ערביים אחת, כשהשמיים הזהיבו והאופק האדים
עופות ענקיים שחורים ולבנים עטו עליו
הי, אחינו אתה... הוא נבהל נורא!
אבל כשהציץ למשטח המים המבריק, הוא גילה ברבור ארוך צוואר- כמוהו לא ראה מעולם.
משם בחבורה הם שייטו עד שהגיעו לכפר של אימא ברוזה שממנה ברח .
עכשיו, כשהוא יפה ומוגן בחבריו, הוא קד בנענוע ראש חינני למי שהכניסה אותו לקינה, ודגרה וחיממה אולי
ואמר כמעט בלחש: שלום לך אימא אני ה"ברוזון המכוער"
ואימא ברוזה פערה עיניים ומקור, ולא יצא לה אף גע גע מפיה מרוב תדהמה.
צער רב מילא את ליבה, על שהפסידה את עסקת חייה, עם המפרסם המפורסם של "נשיונל"
שאליו תכננה לפני שנים לפנות עם הברבור שלה - כתמונת שער,
אוי מה חבל!
על התהילה שאבדה
וה – ת מ ל ו ג י ם...
פתאום עלה בה כעס נורא, איזו ביצה מגעילה היית- אתם הברבורים. סתם גאוותנים,
אתה תמיד היית רע, צעקה!
כפוי טובה, צווחה!
וגעתה בבכי מר ...
סוף!
אם אני לא טועה, כוונת הסיפור לרענן את הסיפור מהגמרא בהתרחשות בת ימינו - לא האתגר.בצעדים מדודים השתרך ג'קי אל עבר הבנין המפואר שהאיר את השכונה כולה. 'בית מדרש גבוה', נצצו האותיות שבראש הכותל, כמו מזמינות פנימה כל מי שנקלעה דרכו לאזור.
חלונותיו הגבוהים והמרשימים, העטורים בציצים ופרחים, לא הסתירו את הנברשות המבהיקות שנתלו בתקרת בית המדרש. והזכוכית האטומה לא השקיטה את קול התורה שהתרונן שם בפנים. זה אומר בכה וזה אומר בכה, צורבים צעירים לצד מלומדים ותיקים. זה שעון על הסטנדר ואגודלו מתנוססת אל על, וחברו עומד אל מולו, רגלו האחת על הארץ וחברתה על הספסל, פניו אדומות וריסי עיניו פתוחים לרווחה בתדהמה, אל מול החידוש המופרך שזה עתה השמיע.
להיכנס? עצר ג'קי מהליכתו, סובב לאחור ובא לשוב כלעומת שבא. אך תאוות הניצוח שבו לא נתנה לו מנוח. אחת ולתמיד מוכרח אני להוכיח לו את צדקתי, ואעמיד כנגד עיניו מראה שלבטח תושחר מיד עם התייצבותה נגדו.
פתיחת דלת ההיכל החדירה בעצמותיו רוח קרירה הנושבת מהצינורות הכסופים המשתחלים בינות לנברשות לאורך תקרת ההיכל, ומנסים בכל כוחם להוריד את אגלי הזיעה מעל פניהם האדומות של הלומדים המתחממים לכל אורך שעות היום מאש התורה.
הנה הוא, אני מזהה אותו יושב לו שם מוקף בבחורים צעירים. הביט ג'קי אל עבר הארון המפואר הניצב בכותל המזרח, מכוסה בחלקו במפה קטיפתית יוקרתית, ועליה מצויירים אריות איתנים עומדים ומושיטים זה לזה כתר מרהיב. שם, ליד הארון, ישב האיש אותו חפץ לפגוש.
לבטח כולם יתפזרו מיד לאחר שיחתנו, לא יישאר לו אף תלמיד אחד בישיבה, אמר לעצמו וחיכך ידיו זו בזו בהנאה. במהירות חצה את ההיכל ממערב למזרח, ובצעדים בטוחים פילס לעצמו מעבר בין חומת האנשים שהקיפה את הרב.
שלום כבוד הרב, פתח ואמר בנימוס. אך האחרון לא הגיב מאומה. ראשו מונח על הסטנדר, ידיו מחזיקות בכיפתו הגדולה שעל ראשו. גלגלי מוחו מסתובבים במהירות האור, תפוסים ומנתחים כל נקודה ופסיק בלשונו של הרמב"ם, היכן טמונה הטעות, איפה החור בצינור דרכו נשפכים כל מי הדעת.
ג'קי עומד, ממתין. מהרהר לעצמו, שכנראה עושה הרב את עצמו כאילו לא שומע, ויש לו סיבות טובות לכך. אילו היה יודע מה הבאתי בחכתי הפעם, לבטח היה מעדיף לתפוס את רגליו ולברוח מההיכל כל עוד רוחו בקרבו.
טיפה אחת, ועוד טיפה. שלולית קטנטנה אדומה מתגלית מתחת לרגליו של הרב. מה זה? התפלא. אך טרם הספיק לבטא תדהמתו, גילה כי לא פחות ולא יותר, מצחו של הרב שהיה חרוש קמטים ואדום ממאמץ, נתפס לו תחת הספר הכבד והבלוי שהיה מונח על הסטנדר, וזה קרע בעורו קרע משמעותי, והנוזל האדום הזה אינו אלא דם.
פזיזות שכזו, אמר בקול, תמיד הייתם פזיזים, והנה ראה נא מה אתה מעולל לעצמך, ואפילו אינך מבחין בכך.
כמתוך חלום התעורר הרב והרים את ראשו בפתאומיות מעל גבי הסטנדר, הביט לראות מי הוא זה האיש הדובר אליו. או אז הבחין בשלולית שהצטברה על רצפת ההיכל, מיד נזכר בדם הקדשים שהיה ממלא את כל רצפת העזרה, הביט אל ג'קי בעיניו, והוכיחו בשבט מוסר: פזיזות אמרת?! זו אינה פזיזות, זו תמימות. גאים אנו בתמימותנו שאנו מאמינים בבוראנו, וסומכים ידינו עליו בכל אשר ישית עלינו, מוסרים כל נימי נפשנו, כל אברנו וגידנו עבור קיום רצונו. ואתם, עם הפילוסופיה שלכם, המסלפים כל דבר שבקדושה, עוד תמצאו עצמכם עומדים צועדים לאבדון.
שמע ג'קי, הביט אנה ואנה, ובמהירות בלתי נראית העלים עצמו מבית המדרש בבושה וכלימה, בעט בדלת ביתו ואץ רץ אל מיטתו שהיתה לו למפלט לאחר הביזיונות שספג.
כמעט בינגו. הקטע האחרון של הפרולוג גלש לתחום הסיפור הגדול.פרולוג:
הוא היה דמות שולית, אפרורית, כזה שנבלע ומתמזג ברקע מבלי ששמים לב. גם צורת הליכתו היתה אופיינית, שפופה, ממהר להצטנע במקומו. מכריו טענו שהוא סתם מתרוצץ אחרי זנבו כל היום, חסר מטרה. לא שהם היו שונים כל כך. הוא וכל משפחתו, אבותיו, ושאר מכריו נולדו וחיו באותו "מרוץ עכברים" אכזרי משחר נעוריהם ועד יומם האחרון. הוא לא הכיר צורת חיים אחרת.
ובכל אופן, חרף זאת שהצטיין ברגילותו, היה לו את המזל להיות האיש הנכון ברגע הנכון, וכך התפרסמה דמותו כמי שהשיב תשובה ניצחת, וזאת מבלי שאמר אפילו מילה אחת.
אמצעלוג:
בום. הדלת נטרקה עליו והוא נותר בחושך. האדמה שתחתיו הרגישה לחה כמו אחר הגשם הראשון. ריח חזק ולא מוכר שרר בין הכתלים. הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא. סך הכל יצא כדרכו מידי יום, הלך באותה דרך מוכרת, דילג ורץ, והנה הוא מוצא את עצמו בתוך קבר. אולי הוא מת?
מתוך הרהורים אלו נרדם.
הדלת נפתחה בפיתאומיות והוא מצא את עצמו ממצמץ בטיפשות מול אולם מפואר ומואר באור יקרות. ריח טוב עלה באפו. כן. ברור. הוא מת וכאן גן עדן. מגיע לו. מספיק סבל כל חייו, עכשיו הזמן להנות.
ללא מורא, פסע על פני אבני השיש הבוהקות, כשמבטו מהופנט אל נברשת קריסטל מפוארת שהשתלשלה מהתקרה והפיצה אור יקרות. מסובים רבים ישבו כבר מול שולחנות ערוכים. כנראה מתו גם כן בימים האחרונים. הוא מקווה שהגיע לפני המנה העיקרית.
לפתע קפא על מקומו. כן. זה הוא. אחד מהם. מאותם הרשעים שמיררו את חייו. אבל כאן הוא נראה כל כך שונה. רחוץ ומסורק, פפיון לצוארו, מקטורן לגופו, ומגפיים לרגליו. בידיו המושטות קדימה נשא מגש ועליו קערות מרק, והוא צועד איתו משולחן לשולחן. הוא התבלבל לרגע, אבל מיד קלט. פונקט פארקערט. אדרבה. הנה מתקיימת לנגד עיניו נבואת הנביא וגר זאב עם כבש. אשרי עין ראתה. בחיוך גדול ניגש לאויבו משכבר הימים והתכונן להתכבד בצלחת מרק.
וזאת היתה טעות. מיאו.
אפילוג:
הוא שכב על מיטתו, נושם בקושי. בניו נכדיו ניניו וצאצאיו הקיפו את מיטתו בדאגה.
סבא, משהו לשתות?
אין צורך, סימן להם בביטול. לא זה מה שחשוב עכשיו. ג'רי פה? דספרו? ברנרד וביאנקה? טוף מאוד.
הקשיבו ושמעו עצה מזקן שראה הרבה בחיים. כשהחתול רדף אחריי, אתם יודעים מה נתן לי את הכח לברוח?"
מה, סבא? נרכנו במתח. כולם הכירו את האגדה, איך סולק מגן עדן על ידי מלאך חבלה לבוש מדים.
מה שנתן לי את הכח היה... היה... ה...
הוא גווע לפתע, לוקח איתו אלי קבר את הסוד הגדול, ומותיר את משפחתו הענפה סקרנית לנצח.
בינגו.מאת הניקית @Sara led
הרגליים שלו בקושי נגררות בשבילי העיירה.
איך יודיע לאישתו על הפיטורים הפתאומיים?
למה כל דבר שהוא נוגע בו הופך את מזלו לרע?
בועט אבן שוכבת בקשת לתוך הנהר. ולא מתפלא לשמוע זעקת כאב עולה מן הנהר ביחד עם הבן של אולג מעסיקו עד לפני שעה. פני הילדון שבזמני שיגרה דומה לאביו כמו טיפת נהר לחברתה מוצפים דם. אלכס מתכופף מאחורי גזע רחב רוצה לקבור את עצמו תחתיו. משוכנע שהעץ אמור לקרוס מן הסתם. אם הוא. אלכס בלי המזל נמצא בקרבתו.
אולג יהיה בטוח שזו הנקמה שלו על הפיטורים. מגחך לעצמו בשקט. לא. זו היתה טעות אמיתית. נקמה צריך לתכנן טוב טוב.
סלילי המחשבות שעסקו בתגובה של האישה לפיטורים הפכו בן רגע לסיבובי מגדלי תכניות פורחות באוויר.
כשהרגליים שלו דרכו בפתח הבית התכנית היתה מוכנה כמו אווזה מבושלת טוב בקדרת אגסים.
הזמן כאילו נעצר. ואלכס הביט בשמים שלא התחילו להתכהות. הלילה. הלילה תצא התכנית שלו לפועל והעיירה כולה תודה לאלכס על פינוי המפגע. הלילה הזה יתחיל המזל שלו לזרוח.
יקתרינה מסתובבת סביבו מחוייכת. ידעה שאפשר לסמוך על אלכס שלה. אולג פיטר אותך ואנחנו נתפטר ממנו. עודדה אותו מעמידה קדירת בשר לבן על גזירי עץ מלובים.
שאלכס יצא שבע.
האוכל חם
הנקמה מתוקה.
בעוד זמן מועט יוצאים לדרך.
דפיקות עדינות על הדלת.
אלכס מתמתח. שולח את יקתרינה לחדר.
איש עבדקן עומד בפתח. תרנגולת מקפצת לידו. חמור מאחוריו. קולו רך
"שלום איש יקר. אני רחוק מביתי, הלילה מתקרב ואני רואה שלא אצליח להגיע לייעדי לפני שתרד החשכה. שמא יש מקום בביתכם ללון?
אלכס מעיף בו מבט של בוז.
"שכח מזה, לא אוהבים אצלינו אורחים."
הזר פותח את פיו. ואלכס טורק את הדלת בזעם.
יש לו תכניות רבות ללילה הקרוב.
"גם זו לטובה" הוא שומע את הזר ממלמל בשפה שהוא לא מצליח לזהות.
אלכס מודה ליקתרינה על הארוחה המושקעת במילים שיקתרינה לא זכתה לשמוע שנים רבות.
בשקט בשקט הוא יוצא מהבית. מספיק לראות מרחוק אור קטן. גווע.
כנראה ההלך שדופק מקודם על הדלת.
מספיק לחשוב בעלטה.
קולות מוזרים מתקרבים ואלכס קופא במקום. רק שלא שומרי העיר שיזהו את מטרותיו הפליליות. ארבעה שודדים חסונים תופסים אותו בשני זרועותיו.
אולג עומד בכיכר העיר. כל אנשי העיירה מקובצים לכאן באכזריות. לאט לאט הכיכר מתמלאת באנשים הלומים עם קורי שינה בעיניים.
"כנראה שימכרו אותנו לעבדים." מפרט לבנו חבוש הפנים שלידו.
ארבעה גברתנים דוחפים מולו את אלכס בעיניו מרצד זיק מסוכן.
משפט שאת פישרו לא הצליח להבין. מרחף לאולג בראש. יהודי ארוך זקן מלמל אותו היום שעה שאישתו טרקה עליו את הדלת.
גם זו לטובה.
גם זה בינגו."קום" העיר אותי אבא. מבולבל חשתי את צינת הבוקר עולה בגבי, הבטתי בשחר המתחיל לעלות. יצאתי לחצר הגדולה המקיפה את בית האבן. "אבא?" שאלתי אותו, תמה, הוא הכין את החמור לרכיבה, לא מעיר עבד לסייע לו. "אני מסתדר, בן. שתה משהו ונצא לדרך".
היום השלישי לנסיעה המסתורית, אבא שקט ומתוח רוכב בראש, אחריו אני ואחי הקטן ומאחורינו העבד. אבא כבר לא חושש שאשפיע על אחי לרעה, בפעם האחרונה שניסיתי לפתות אותו, גרש אותי אבא מהבית. מאז, אנו מדברים על עניינים של מה בכך, לא נוגעים בנושאים הפעורים כפצע בינינו.
לפתע מרים אבא את עיניו, "אתה רואה משהו באופק?" הוא שואל אותי, בנו בכורו, אני עונה בשלילה, הוא מדלג על אחי הקטן ופונה לעבד באותה שאלה, העבד שולל גם הוא. "ואתה?" אחי הקטן משיב בחיוב. אני מגחך בליבי, לא רואה כלום באופק. ועיני, עיני רובה קשת מצטיין.
"בוא איתי", אומר אבא הטוב לקטן שבשלושתנו "ואתם, הישארו כאן, תיכף נשוב" אני והעבד מסדרים את החמורים ומתיישבים לידם למנוחה, אני מנסה לגרור אותו לרכילויות על אבי ואחי וסיבת עלייתם להר, אך העבד שותק. אני מנסה לדבר אתו על מלחמות הכנופיות במדבר, רומז לו על מצבי הרוחני, על גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים שהפכו ללחם חוקי, העבד שותק בהפגנתיות.
משעמם בתחתית ההר. אני מנסה להעלות השערות מה נעשה שם. אבא ויצחק על הר לבד עם חבילת עצים מסתורית כמו הנסיעה על גבו של אבא. הוא הולך להקריב קרבן? אז למה יצחק אתו? ואיה השה לעולה? משב רוח מביא אתו ריח דק של בשר חרוך, בחילה גואה בתוכי, וזכר השיחה משבוע שעבר עולה בראשי.
ישבתי עם יצחק בחצר הגדולה של אבא, שרה, אם יצחק מביטה מגוננת מהחלון. אני כהרגלי מתגאה על יצחק שנימולתי בגיל שלוש עשרה. בשונה ממנו, יכולתי להתנגד לבקשתו של אבא ולסרב למילה. יצחק הפעם ענה, "לו יכולתי" הוא אמר לי וחלום בעיניו "הייתי נותן את כולי לה', לא רק אבר אחד".
אני קופץ ממקומי, אליעזר לידי נרעד, יצחק הולך להקריב עצמו לאלוקים? יצחק, אחי הקטן והאהוב? לא יכולתי לשאת את המחשבה, הילכתי במעגלים סביב החמורים החונים. חלומות בלהה מילאו את ראשי ואט אט פינו את מקומם לאד דק של שמחה. אבא עשיר, והירושה – כולה שלי. ביצת הזהב התנפחה בראשי לממדים מבהילים עד שניפצו את החלום אבא ויצחק היורדים מן ההר ועיניהם בורקות.
לא העזתי לשאול מה קרה על ההר.
נסענו בדממה בדרך לבאר שבע.
עוד בינגו.גם בבקרים קרים כמו אלה התרנגול מקרקר עם קרן ראשונה של שחר. עם סדר יום כמו של תנחום ושרה אפשר לכוון את שעון השמש. שרה מסלקת את קורי השינה ונחפזת אל החצר, נרעדת. היא חולבת את העז בידיים קפואות ומעמידה קדרה על הכירה, אורזת בצרור פת עם כמה תאנים. צריך לתקן את הספסל, היא אומרת לתנחום. ספסלים שבורים לא מסתדרים לתנחום בסדר היום הקבוע והעניין מטריד את דעתו בדרכו לעבודה. הוא מתיישב בפתח מבנה האבן בעל החלונות המקושתים.
אבל לא רק הספסל השבור מהווה הפעם תפנית בלתי צפויה, חל שיבוש בשעון השמש האנושי שהושפע מהסערה.
*
תנחום פושט מעליו את המעיל המטפטף. מסיר את כובע הצמר. הוא בחדר הפנימי, אומרת לו הרבנית. הרגליים שלו רוצות להישאר נטועות במקום, הוא פוחד מאוד מהמפגש הזה.
ריח סמי המרפא שולט בחדר. החולה שוכב בעינים עצומות. פניו כחולות עדיין למרות שכבות הכסתות שהונחו עליו, נשימתו רפה.
הטענה - זה לא אני המצאתי את התעריף, זה לא אני שקבעתי את הכללים הנוקשים, אני בסך הכל עשיתי את העבודה שלי- כל אלה לא תופסים כשמתבוננים בפניו. עכשיו תנחום מרגיש רע. רק שלא נאבד אותו עכשיו! זה היה יותר קל לעיכול אם החולה לא היה כל כך טוב לכל הסובב אותו, כל כך לא מחשיב את עצמו, משפיע טוב על כל הסביבה שלו. העצים מזינים את האש שבאח בקולות פיצפוץ. ואם החולה היה קפדן אז מה? זה כן היה מוצדק? איזה מין בנאדם אני? לחשוב שהוא היה מכוסה בערימות של שלג וכל זה למה? כי מבחינתו אלה החיים וכל השאר לא משנה, גשם, שלג, שמש, הוא היה מוכן לשלם בשביל זה חצי מהמשכורת שלו, אם היתה לו משכורת ואני, עם כל האטימות אמרתי לו- אין כניסה.
בינגו.בס'ד
הפעם זה יצליח
הקץ למתעשרים החדשים
ולנו רעש זוועה, מן הדינרים המתפיחים את כיסיהם
מלווה בחולית שוטרי המחוז, המשופמים המפחידים,
אני פורץ בכוח את שער העץ.
ואולי מאות אפילו אלפים, מתנפלים עלינו מקרקרים מעופפים
מגן על ראשי בשתי ידי, מתכופף ומוביל את החוליה לפתח הבית-
כמה ראשים קטנים מכוסי כיפות מציצים ונסוגים בבהלה,
באטיות, תוך מילות הרגעה לילדים הוא מופיע עם הזקן הארוך והגוף הכחוש,
במה אוכל לעזור לכם?
לעזור לנו? אני נוחר בבוז,
אבל השוטרים מהסים אותי ופונים אל העומד בפתח הבית
התרנגולים שלך? נוהם השוטר עם השפם המסולסל ביותר
לא, הם לא שלי הוא עונה בניחותא
שקרן! בדאי! אני נדחף וצורח, הדם עולה לראשי .
זה לא משנה מאיים השוטר, יומיים נותרו לך להעביר את הלולים האלה מפה
ואם לא, צו מעצר וחתימה מהירה בתחתית הדף הכחלחל, וכבר הם מסתלקים...
בקושי אני מסתיר חיוך חסר שיניים יש דין, סוף הצדק לנצח.
אני עוקב מרחוק מדושן עונג, הגיע סופו של המתעשר החדש ועוד יהודי
אנשים יוצאים ונכנסים לחצרו, אבל הרעש המזעזע של הקרקורים נמשך,
הזקנה שלי לועגת לי - נראה אם יצליח לך, זוכר ששחקת לאידו על עוניו והילדים הרבים
ואיך התגאית בפרות החולבות שלך שהלכו לעולמן
אמרת אז שמתאים לו להתעסק באפרוחים, בעל נסיון.
ואיך התעשר לו בין לילה...מן האפרוחים.
למחרת זה קורה
שירה של סוסים ועגלות עליה מעמיסים אלפי בעלי כנף מקרקרים
ושקט, באה השלווה לחוה.
מצפה, בעצם משתוקק לראות אותו קצת קודר
אבל לא
עוד תרגיל, בצורת טרקטור מישר וחורש את מה שהיה פעם שטח עם מאות של לולים, אחר כך הזריעה
והפעם אני מתפלל בכריעה ליד האלילים הקטנים שלי, "הבובות" קוראת להם בלעג הזקנה
כן, אני מתפלל שלא ירד גשם!
מאמינים שלא ירד גשם
לא אצלי ולא אצלו
אפילו שהדלעות שלי לא נבטו בכלל והיא כועסת עלי אין בולבוסין לשפות על האש
אני ממשיך ועוקב
קצת טיפות בלילי רביעי והיא מאשימה שוב את "הבובות" שלי
שאף פעם לא הועילו.
באביב השדה זהוב כולו
ועשרות סוחרי חיטין משוטטים בסביבה.
אחר כך באה העסקה לרכישת עוד שטח אדמה השייך לי, ועוד אחד.
ברגע של קצת יותר מדי שתיה, אני מספר לזקנה מותח את חזי, איך סחטתי וסחטתי את היהודי למחיר אסטרונומי בתנאים הורסים
"אדמתי היא כדמי" פי מצטט בחשיבות.
אבל אי אפשר להתעלם משדות השפע הזהובים, הממלאים את המרחב לכל מלוא העין-
זורה היא מלח על פצעי.
הבן אדם הפך למולטי מיליונר מתחת לאפך,
מהמהם ונאנח, מניח יד על ליבי הנצבט.
למה היא מכאיבה לי כל כך בדיוק בנקודה המדממת, היהודון הבטלן המצליח.
בוקר אחד אני מבחין בהפתעה שהשדות התרוקנו מכל הבר הזהוב
מה קורה?
וגם את השדות שלי המרוקנים הוא מחזיר לרשותי בלי שום עיסקה או רווח
עובר עליו משהו
איפה כל המיליונים
אולי הוא החליט כמוני
לנוח, אדם למנוחה נולד
ולא יעזורו לזקינה הקיטורים
ודי בקרקורים במגלים ובאלומות
והוא חוזר להתנדנד ולנגן מנגינות עם הספר שלו.
חוזר להיות עני דלפון כמעט כמוני,
ואני השכן לא יודע עד יומי האחרון, למה?
Vטראח.
אגרופו היכה בלסת חברו. והלה למרות גודלו התקפל לתוך עצמו ולא השיב מנה אחת אפיים. אחר הרים את הנוד לפיו וינק מן המשקה החריף. רק פניו העידו על כאב פנימי שמתבשל בתוכו
הוא הרים את ידו להכות שוב, אך זרוע חסונה בלמה אותו מבעוד מועד. נהמת בעל הזרוע הדהדה בבית המרזח. "הכללים ידועים, ברוטוס, אצלי גם כששותים לא מכים. את החשבון ביניכם תיישב בחוץ".
ברוטוס הרים את כוס החרס לפיו בשתיקה מרירה.
"מה לך ברוטוס?" תמה יושב קרנות אחד. אתה וקורנוס תמיד כמו קמח ומים, כמו פרה ושחת, כמו..."
"כמו אני, ואוצר גדול שמסדר אותי עד סוף החיים".
"בדיו... מה? על מה אתה מדבר".
"אני מדבר על זה שהיה לנו אוצר ביד, והחמור הזה גרם לנו להפסיד אותו"
קורנוס התקפל קיפול נוסף אל תוכו.
"יצאנו בבוקר כמו תמיד לגדת הנחל. עם החכות והכל. היה מזג אויר רגוע. היינו עליזים. קורנוס אפילו שר את השיר הטיפשי שלו".
בית המרזח כולו ענה לו בשיר:
זוג דייגים יושב על שפת נחל
צעק האחד תפסתי דבר מה
משך החכה והעלה לו זחל
אויה לי, אויה, על מה המהומה.
"כן השיר הזה בדיוק. פתאום אני מרגיש משיכה. אבל לי לא עלה זחל, אלא דג ענק, שתיים וחצי אמות לפחות. איך שאני משחרר את הקרס, אני רואה ברק מציץ לו בפה. אני מסתכל עוד פעם והברק נעלם.
אמרתי לעצמי, ברוטוס, כל דייג במרחק מאה מיל שמע על הכובע של ארומין העשיר והמרגלית. לא אני יפספס את ההזדמנות. לך תדע אולי הדג הזה בלע אותה.
אני מרים את הסכין לפתוח לו את הבטן. וקורנוס עוצר אותי. דיי עם דמיונות, הוא אומר, אם תחתוך אותה שום יהודי לא ייקח את הדג, בוא נמכור אותו ליהודי יוסף שגר בבקתה בסוף סמטת הנגרים. הוא יודע לשים כסף טוב על דגים כאלה.
הסכמתי. הלכנו אליו. ראיתי אותו סופר את הכסף. היה לו סכום מדויק. שמעתי אותו קורא לאשתו. שרה, הוא קרא, שנקנה עוד דג. או עוד פירות טריים, קליות ואגוזים. לרגע קיוויתי שיוותר ואני אפתח לדג את הבטן לראות מה יש שם. אבל בסוף הוא בחר בדג.
עכשיו שמעתי שהוא באמת מצא שם אבן טובה.
בגלל קורנוס, הפסדתי את האבן, והיא הלכה ליוסף היהודי".
צר לי, אבל אין כאן באמת סיפור על עמודי תאורה. כל כולו הוא הסיפור המרטיט על הרב שך זצ"ל בהגשה מעניינת יותר.האומנם זה מה שנגזר עלי?
שח עמוד התאורה שעל יד הבניין ברח' ראב"ד במעלה גבעת פוניבז', אל חברו עמוד העץ שעמד ממש ממולו מעבר לכביש.
כל יום ראשון הוא מגיע, עובד העירייה, ובמרץ רב מתעלל בי, תולש ממני חתיכות ומגרד את השאריות, אפילו על צבעי הדוהה אין הוא מרחם, ובשפכטל אכזרי מגרד ומגרד עד אשר לא נשאר זכר ממודעות השבוע שעבר, לא חבל?
השעון שנאבד למשפ' טשינגל, מה יהיה? אולי הוא עוד לא נמצא?
הדירה להשכרה מרח' בן זכאי, אז מה אם אין בה מעלית? זו סיבה לקרוע? ועוד באכזריות,
ש"ס טלמן ב800 ₪, זה די זול, מה עם "אל תמנע טוב מבעליו", לא חבל?
גמ"ח מוצצים ומטרנה 24/7, אתה תטפל בתינוקות הצורחים בארבע בלילה? ככה לקרוע בלי רחמים.
תגיד גם לך זה קורה?
את האמת, שח לו עמוד העץ, שאני גם סובל, ואני, עובר את הסיוט הזה פעמיים!
עליך לפחות מדביקים את המודעות בדבק סלוטייפ, דביק יותר או דביק פחות,
עלי לא מרחמים, האקדח יורה ויורה, והסיכות נכנסות בי ודוקרות, אוייייש כמה שהם דוקרות,
ואני שותק, אני פשוט יודע מה מחכה לי,
כל יום ראשון הוא בא עובד הניקיון ובאיטיות מרושעת שולף סיכה אחר סיכה, אחת אחרי השנייה, עד הסיכה האחרונה,
ואתה יודע? זה הרבה יותר כואב ממה שנדמה לך זה כמו לנעוץ סכין ולסובב ולסובב, עד שהסיכה יוצאת...
אני נושך שפתיים וצווח את נשמתי – למה? למה נגזר עלי לעמוד כאן ולעבור את הגיהינום הזה מידי שבוע? האם אין חופשות מידי פעם לעובדי הניקיון?
האם אי אפשר לדלג עלי מידי פעם כמו שהוא מדלג על התמרור עצור שעל ידי, כאשר בדרך קבע מתנוסס עליו סטיקר של דגל התורה - עץ מבחירות תשמ"ט, מה? הוא מפחד מהנציגים שלהם בעירייה? אפוא ש"ס כשצריכים אותם?
אני מה זה מבין אותך, הנהן ברחמים עמוד התאורה, מה שאנחנו עוברים בשביל להיות עמודים טובים, מה ביקשנו, שיעזבו אותנו במנוחה.
טוב, כבר מאוחר, אתה הולך לישון היום?
אני יודע, אני ינמנם קצת, עד שאקדח הסיכות יעיר אותי עם עוד מודעה על מכירת חיסול של מעילים,
לילה טוב חבר.
שעת לילה מאוחרת, הקושייה ברמב"ם עדיין לא נתיישבה, הרב שך יורד מהישיבה, גופו על האדמה נשמתו אי שם בעומקה של סוגייא, הוא מתהלך לאיטו, עיניו רואות אך לא את מה שלפניו,
עמוד התאורה מנסה לזוז ממקומו,
לפנות לצדיק את הדרך, אך ללא הצלחה, הוא נטוע חזק לאדמה,
לא בכל יום איתרחיש ניסא, ראשו של הרב שך נחבט קלות בעמוד התאורה,
הרב שך ביקש סליחה והמשיך בדרכו,
באותו לילה עמוד התאורה לא נרדם, הוא חיכה לבוקר לבשר לחבירו:
שנים רבות עוד יספרו עלי
עלי הניח צדיק את ראשו , עלי.
Vלאן אתה צריך? ברדיטשב?
תעלה.
זה 50 אדומים.
מה לעשות, תעריף 2, אחי.
הויסה.
אז מה אתה אומר על המצב? גם כן, הגזירות החדשות של הצאר. לא פשוט.
סגור, סגור את החלון. אחרי זה אני אצטנן ואיך אני אעבוד? גם ככה אני קורע את עצמי.
מה אני אגיד לך. הסוס שלי כבר זקן. פעם הוא היה עושה את הדרך מלבוב לברדיצ'ב בחצי מהזמן.
תאמין לי הייתי צריך כבר לקנות סוס חדש, אבל מה אני, בקושי יש לי כסף לגמור את החודש.
דווקא ביקשתי ממושקה שילווה לי קצת כסף. אתה יודע, יש לו קשרים עם הפריץ והכל.
לא הסכים.
שבוע שעבר נכנסתי לר' לוי יצחק. רציתי לבקש ממנו ברכה בשביל הסוס שלי. שיתחזק קצת.
אבל איך שהמשמש שלו שמע מה אני רוצה, לא נתן לי להיכנס.
לא התייאשתי, באתי למחרת לשחרית. אמרתי לעצמי שאני אגש לר' לוי יצחק מיד אחרי התפילה, לפני שהמשמש ישים לב.
אבל מתפללים שם ארוך, חבל על הזמן. סיימתי כבר להתפלל עד עלינו לשבח והם עוד לא התחילו חזרת הש"ץ.
אז יצאתי בינתיים לשמן קצת את הגלגלים של העגלה.
מה אני, חבל לי על הזמן אני. אני אחכה עד שהם יסיימו עם כל הכוונות שלהם?
פתאום אני קולט את ר' לוי יצחק מסתכל עליי מהחלון, איך שאני עם הטלית והתפילין משמן את הגלגלים.
חתיכת פדיחות. ישר ברחתי משם.
אבל המשמש הזה שלא נתן לי להיכנס, איזה תבן.
מה זה צריך להיות? יהודי רוצה לבקש ברכה.
אז נכון, זה בשביל הסוס. לכן לגרש אותי?
תאמין לי אם ר' לוי יצחק היה יודע מזה, אפילו הוא לא היה מוצא מה לסנגר עליו.
אני, בצדיקים אני מאמין. אבל המשמשים האלה? תבן של אנשים.
יום אחד, תקשיב תקשיב, זה היה בערב פסח. אנחנו כבר גמרנו לנקות את כל הבית מחמץ, אפילו כבר שרפנו חמץ, פתאום מגיע המשמש הזה, ומה הוא מבקש ממני?
לא תאמין.
הוא שואל אותי אם יש לי קצת לחם בשבילו.
לחם! בערב פסח!!!
גירשתי אותו משם מיד.
בושה וחרפה.
מה אני אגיד לך,
אני לא אתפלא אם יגידו לי שהוא גם זה ששכנע את ר' לוי יצחק לא לרשום את האלמנה בספר הטוב.
גם כאן אין ממש עלילה מחוץ לסיפור על האחים הקדושים זיע"א.מאת הניקית @מתרגשת
"היי, אתם שם!" צועק אלינו אדם, נראה כמונו.
אנחנו מתקרבים, מגלים גם את אחיו, כנראה, שמתרומם מעם התרמיל המרופט שלהם.
"נוכל להצטרף אליכם?" הוא שואל בחיוך.
געציל מגחך בקול. "אתם יודעים, אתם, מה אנחנו עושים?" הוא מעקם שפה.
"מקבצים נדבות, זה מה שאנחנו עושים". הוא פורץ בצחוק רם, אבל אני לא הולך שולל.
נימה דקה של עצב נשזרת לצחוק, מסתתרת. אני מוצא אותה אחרי כמה רגעים, כי געציל, בדרך כלל, מצליח להסתיר את העצב.
"לא מרוויחים הרבה." אומר חיימ'ל, והאומללות אצלו בקול גלויה, לא צריך להתאמץ.
"ואת הכסף שכן מרוויחים, אנחנו מחלקים שווה בשווה בין כולם." שוב מזהיר געציל.
"נשמח להצטרף אליכם." הם מסכמים, ארשת פניהם מאירה.
"נו, זזנו!" זה דוד'ל, קצר רוח כתמיד.
אנחנו מתקדמים לבית הכנסת, כדי לא להפסיד את מנחה, ואת הכסף של המתפללים.
בית הכנסת קצת רחוק, ולבנתיים אנחנו מגלים שלשני האחים קוראים אלימלך וזושא, והם קבצנים, כמונו.
געציל תופס את כל תשומת הלב, על ידי דיבור בטונים גבוהים מידי. אני מסתכל על הפרחים הורודים שקורצים לי מהאדמה. כשאחזור הביתה, ובכיסי סכום כסף מכובד, ושני פרחים יפים למתוקים שלי… חלום באספמיה, אני מתנער. עד שאגיע הביתה, הם כבר ינבלו.
דוד'ל דוחף לי מרפק, ואני מרים עיניים, מגלה שוטר עב כרס שחוסם את דרכנו, עיניו יורות זיקים של רוע.
"תעצרו," הוא נובח, מוציא אזיקים מהכיס.
אני מרגיש איך הדם נוזל לי מהפנים, מרוקן אותן מצבען הטבעי.
יוסל'ה ממרפק אותי. "מה החוורת פתאום?" הוא לוחש.
אני ממצמץ פעם, ועוד פעם, ותוהה במה חושדים בנו.
השוטר כבר מחליט לאזוק את אלימלך ויוסל'ה, ונראה שקצת כואב להם, אז אני בולע רוק, ושואל בענייניות, "במה אנחנו חשודים?".
השוטר לא מעיף מבט לכיווני. זה בהחלט מעליב, אבל התמודדתי עם דברים יותר קשים.
אני מחליט לשאול שוב, אבל שוטר נוסף, עם קול צווחני ומרגיז, מגיע מאחורי.
סוגר עלי שלשלאות מתכת. מהדק. נועל. אאוץ'.
הם אוזקים את כל השאר, ואז, מצעידים אותנו למקום לא ידוע. כנראה בית המעצר, ניחוש שלי.
כל חיי הייתי בטוח, שאין דבר יותר משפיל מלקבץ נדבות. עכשיו גיליתי, שלהיות קבצן אזוק, זה הרבה יותר משפיל. אני מרגיש… עלוב.
דווקא החדשים, אלימלך וזושא, לא נראים עצובים במיוחד. הם מלמלו משהו על 'הכל לטובה.' אני בור, לא מבין בכאלה דברים. אבל להיגרר לבית המעצר, במקום לעבוד, כרגיל, לא נראה לי ל'טובה'.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למקום. בנין גדול ומוזנח מקדם את פנינו, מוקף בגדר גבוהה, מאיימת.
השוטרים מכניסים אותנו לתא מצחין. את האמת, הוא נראה דווקא סביר, יחסית למקומות בהם אני רגיל לישון, בדרך כלל.
הם נועלים את הדלת, מפטירים כמה קללות, והולכים.
אני מתיישב, מיואש, על רצפה מלאת חרקים. חיימ'ל מתיישב לידי, גם הוא לא נראה הכי מאושר בעולם. לפחות הביאו לנו חדר ריק, אני מוצא נקודת אור במצב. בלי בריונים מפחידים ומטילי אימה, כמו השוטר השמן ההוא, לדוגמא. אני מספר את זה לחיימ'ל, אבל הוא רק מושך בכתפיו, ומעקם את הפה.
שקט משתרר בתא.
פתאום קם אלימלך, וטופח על מצחו בבהלה. "מנחה, ידידיי! היינו בדרכנו לבית הכנסת, ולא התפללנו מנחה," הוא מזכיר לנו בחביבות.
"איך אפשר להתפלל מנחה?!" מתפלא זושא. "הרי יש פה דלי מטונף, וההלכה אוסרת להתפלל במקום כזה". מזכיר לו.
עכשיו אני שם לב לדלי שעומד בפינה, במקום שירותים. תנאים של בית מלון שמו לנו.
"אוי" אלימלך מצטער, זה ניכר על פרצופו בבירור. "לא נוכל להתפלל מנחה!"
אני מזהה, לחרדתי הרבה, שעיניו נוצצות, ולא מהתרגשות.
בחיים לא ראיתי גבר בוכה. גם לא גבר-קבצן-אזוק. יכול להיות שהשילוב של כל זה, גרם לו להתפרץ. יכול להיות…
"אלימלך, אנחנו צריכים לשמוח!" השתהלב זושא. "הקדוש ברוך הוא, שציווה עלינו להתפלל מנחה, גם ציווה עלינו לא להתפלל מנחה במקום שכזה. בזה שאנחנו לא מתפללים כרגע, אנחנו מקיימים את רצון ה'!" קפץ ממקומו. "אנחנו זוכים לקיים את רצונו, גם במקום שפל שכזה!" זושא הושיט ידיים לאחיו, והחל לפזז בהתלהבות.
הם החלו לרקוד, ריקוד עליז, מלא באש. הסתכלתי עליהם, וגיחכתי לעצמי.
קול שירתם הגיע עד לקומה השניה, אני חושב. כנראה שאני גם צודק, כי השוטר השמן ההוא ירד אלינו, מלא עצבים.
"בא הנה!" הוא צעק על דוד'ל. "מה קורה שם? למה הם שמחים כל כך?" חקר.
דוד'ל עם הארץ הרבה יותר ממני, ואפילו אני בקושי הבנתי את הפלפול המסובך שלהם. אז הוא רק גמגם קצת, והצביע על הדלי שעמד בצד.
השוטר זעם. "בגלל הדלי הזה הם רוקדים?" צרח, פרצופו נהיה אדום. הוא פתח את מנעול התא עם מפתח ברזל, ולקח את הדלי איתו. "יותר לא יהיה פה דלי, בתא שלכם!" הוא סיכם לעצמו, מרוצה.
אלימלך וזושא הביטו אחד בשני, אני ראיתי. הם היו מאושרים.
"מנח'ה, רבויסי" קרא אלימלך בחיוך.
"רגע, לפני זה," לחשתי, דחיפות בקולי. "אני חושב שאנחנו צריכים לנסות לברוח. שמתי לב שהמנעול פה ממש חלוד, קטן עלינו!"
Vמאת הניק @בציניות
הבית היה ענק, ולא רק כלפי המושגים הדלים של הגטו הצפוף בקראקא. ובכל זאת, זה היה קצת מוזר.
לאליהו היה די הרבה זמן לחשוב על השאלה שדגדגה לו.
מעט החברים שכבר כן היו לו והגיעו לנחמו עזבו מזמן, גם כך לא היה להם הרבה מה לומר, לאחר דקה וחצי של שתיקה מביכה מלמלו "המקום ינחם" והמשיכו לדרכם.
כנראה שהם לא ידעו בדיוק מה שקרה כאן, אילו ידעו, כנראה שלא היו מגיעים, הרי לא מנחמים קודם הקבורה.
אליהו ניסה לומר לעצמו שזו הסיבה לכמות העלובה של הבאים לנחם, למרות שידע היטב שגם אם לא ההתעקשות האחרונה של אבא, לא היו הרבה יותר פוקדים את ביתם.
מה שבטוח שיש לו הרבה מאוד זמן לחשוב על מצבו העגום.
מאז ומתמיד הוא הרגיש כמנודה שרק מתי מעט ריחמו עליו וזיכו אותו בהתייחסות. הוא היה כמעט בודד לנפשו, לולי אבא, שככל שהתבייש בו, ולמרות התדמית המעורערת שלו, הוא היה זה שבסוף מרגיע אותו והוא היה עמוד התמך בו.
אליהו חושב שהוא בכל זאת קצת גאה באבא שלו, והוא בטוח שאילו היו האנשים מתקרבים יותר לאבא ומשוחחים אתו, היו מגלים שהוא לא כל כך גרוע כמו שהם חושבים. אבל לצערו, אף אחד לא רצה להתקרב לאבא, להיפך, כולם הפנו לו עורף ולא חפצו בקשר עמו, והאמת, שאליהו מבין אותם מצוין, ולבושתו הרבה הוא מרגיש שהוא קצת גם מסכים איתם.
רגשות אשמה תקפו אותו, הוא כמעט בטוח שאבא הרגיש במחשבות הללו, שגם הוא סבור כמו כל האנשים שיש סיבה להתרחק ממנו. אבא אף פעם לא הראה לו זאת במפורש, והוא אף פעם לא שוחח עם אבא על הנושא, אבל הוא חושש שלאבא זה היה אכפת, שגם בנו בכורו חושב עליו כך...
"אבל למה?! למה נתת לי ולכולם את הסיבה להרגיש כך כלפיך?! ומדוע גרמת לנו בגלל זה כל כך הרבה סבל?!" עלו בראשו בכוח השאלות הקשות.
אבל אליהו היה ילד מחונך, הוא ניסה להדחיק את המחשבות החצופות, אבל הרגיש נקרע בין העולמות. עכשיו יש לו הרבה זמן לחשוב על הכול. וגם על השאלה שקצת מטרידה אותו, אך לא נותנת לו מנוח.
לבסוף אזר אומץ וניגש אל אמא "אמא, סליחה על השאלה, אבל אנשים שנפטרים, אחרי קצת זמן הם לא 'קצת' מסריחים?"
הבית היה ענק, ולא רק כלפי המושגים הדלים של הגטו הצפוף בקראקא. ואבא היה בקצה אחד, והם ברחו לקצה השני, ובכל זאת, זה היה קצת מוזר. מתים מדיפים ריח לא כל כל נעים, ידע אליהו, במיוחד אחרי שלושה ימים מאז נפטרו.
ואמא ענתה "כנראה אנשים צדיקים שנפטרים זה משהו אחר". וזהו.
והוא לא המשיך לשאול את שעמד על קצה לשונו ש"מה הקשר בין אבא לצדיקים?!"
במיוחד שהוא הבין שאמא לא תאהב את השאלה, ואולי זה כי גם לה אין על כך תשובה... ואליהו היה ילד מחונך, אז הוא לא שאל שאלות שאמא לא אוהבת ששואלים.
בלילה קצת רווח לו. הגיעו אנשים טובים, שכנראה הבינו שאמא והם לא אשמים במצב, ולקחו את אבא. הוא אפילו לא העז לשאול אותם לאן.
וכך ישבו להם בדד עוד כמה ימים, לא יודעים מה לומר ומה לא לומר, מנסים איכשהו להעביר את הזמן.
ביום שישי בצהריים ארעו דברים מוזרים. פתאום הגיעו הרבה אנשים. הביאו להם אוכל בשפע לכל השבת, התעניינו בשלומם. אליהו היה בטוח שהם התבלבלו בכתובת, אבל כשיוסף בער הגבאי אמר לו שהוא ייקח אותו לבית הכנסת ויעזור לו לומר קדיש, וסיפר לו שחילקו ש"ס משניות לעילוי נשמת אביו, הוא התבלבל לחלוטין.
אפילו הרב הגיע, ואליהו שתמיד הרגיש וידע שהרב מתייחס אליו מתוך רחמים, חש שהרב מביט עליו בהערכה. הוא לא היה בטוח, אבל נדמה לו שהרב אפילו כינה את אבא "קדוש".
ביום ראשון נערכה עצרת התעוררות בבית הכנסת בעטיו של אבא. ואמא, שהיתה רגילה כל חייה למבטי בוז וסלידה כל פעם שעלתה לעזרת הנשים, חששה שהפעם, כשאבא הוא הנושא, היא לא תמצא מקום לנפשה מרוב בושות, וציוותה עליהם לא לצאת מפתח הבית.
בלילה, כששמע מה שקרה בבית הכנסת, לא ידע אם לשמוח מאוד, או להיות עוד יותר עצוב. כנראה שגם וגם. בדבר אחד הוא בטוח, שאבא בכלל לא כועס עליו, הרי כך אבא אמר לרב, שהוא לא כועס עליהם, שהם עשו מה שהוא רצה והוא שמח שכך היה."עלי, אם כך, אבא וודאי לא כועס" הרהר אליהו "הוא תמיד אהב אותי", ואליהו גם נזכר שהרבה פעמים הוא הרגיש שאבא צריך אותו ורוצה אותו לידו, לפעמים זה היה אחרי מנת גידוף ועלבונות שקיבל אבא יותר מהרגיל, ולא שאבא לא היה רגיל לקללות ונאצות...
הוא רק מבקש מאבא, שבטח יש לו הרבה זכויות, שיגן ויתפלל עליהם מן השמים, עליו ועל אמא ועל כל האחים שלו.
וכשסיים לומר קדיש בבית הקברות, לאחר הקמת המצבה עם הנוסח המוזר משהו "פ"נ יוסלה קמצן קדוש", הוא ראה שכל מי שעמד שם, היו פניו רטובות, למרות שבדיוק באותו יום הקור כבר לא היה כל כך חזק והגשם לא ירד.
Vציפורי הבוקר צווחו באוזניה של קאמוזה, שוב היא ישבה כל הלילה על הסלע האדום, הרחק ממיטתה שבכפר, שם בשבילים בהם גדלה, בין בתי העץ, צפוף לה, גרונה נחנק מעיניים חטטניות.
על הסלע הזה, עוד מאז שהיתה ילדה, היא מסדרת את מחשבותיה הרחק מאנשי השבט ומעיניה הדוקרות של דיקומה המשרתת. היא אוהבת את דיקומה אבל לעולם לא תחשוף בפניה סודות הכמוסים בליבה, היא נאמנת לה אך היא נאמנת גם לאבא.
אביה של קאמוזה, ראש השבט השולט באוזבקיסטן, הודיע לה אתמול בדרך אגב כי נמצא חתנה המיועד, גבר חסון ונאה, נעים הליכות, שנקרא בשם יאקאב. והיא, הרכינה את ראשה כנהוג, מפני כבודו, ורצה בין התלמים בכדי לבכות את עצמה לדעת.
אין לה בעיה להינשא ליאקאב, היא לא ממש מכירה אותו, אך שמעה מאביה כי יש לו ידי זהב. וידוע לכל, לפחות כך מרננים בבית התה, שכל תקלה בטרקטורי הכפר מתקן מיד. גם עם עניין הייחוס העלום אין לה בעיה, היא לא מאמינה בכך שמוצא האדם מעיד על טיבו.
מה שמציק לה זה העיקרון, הכפייה החד משמעית. מציק לה שאין בידיה בחירה, וזה כלא אותה מבפנים. היא רצתה לרוץ ולהטיח בפני אביה פינג'אן מהביל, אך אין לה את האומץ, והיא יודעת שמעריצי אביה יכולים להרוג אותה. במקרה הטוב.
החתונה שנקבעה לערב, הלכה ונרקמה, והיא כצופה מן הצד, עמדה באדישות כל זמן שדיקומה שזרה שיבולים לשערה. גם כשהביאו לה את זר הפרחים שהיה שייך לאימה שמתה, הניחה אותו בעדינות על הרצפה, כמו הניחה פרחים על קברה שלה. קבר חירותה.
המחשבות קרעו את מוחה, היא תצטרך לעבור את כל הטקסים השגעוניים של השבט, בעוד חתנה ישב לו בנחת ויזמר לעצמו מהניגונים שלו, אלו שדיקומה שחה באוזנה שבאים הטאג'יקים מהרי דיג'אן להאזין לו, ומה היא תעשה איתו, היא כלל לא מבינה בשירים.
קרני השמש גלשו אל מעבר להרים, רק אור חלש האיר את פניה החיוורות, היא לא אכלה מאתמול, אין לה תיאבון. מעניין אם גם הוא מרגיש כך. לרגע חלפה מול עיניה מחשבת בריחה נועזת, אך חיש גירשה זאת ממוחה היות וזו התאבדות מוחלטת. עדיף לחיות חיי שבט אומללים, מאשר להיות למאכל הסלעים המשוננים והאכזריים שבשוחות ההרים.
התזמורת מנגנת, והיא יושבת ופניה חתומות, תוהה במחשבותיה על חייה עם טאג'יק מוזר, מארץ זרה, מה היא יודעת עליו בכלל? אפילו אם יש לו הורים אינה יודעת. ואולי הוא לא כל כך נורא, אולי גם הוא אוהב תרנגול עם תירס? ותירס לבד. ותרנגול לבד. אולי.
לפתע החלה תכונה בקרב השושבינים. החתן -כך אמרו הנערים- ברח אל ההרים עם חפציו וצרורו. ראש השבט שהיה ללעג רתח מזעם וכל שומריו אצו לחפש אחר החתן, חי או מת. החתונה התפזרה אט אט, ורק קאמוזה יושבת על הכיסא.
היא הביטה על הפרצופים המבריקים והזועמים. הציורים שצויירו על פני האורחים החלו להמרח מאגלי הזיעה, ואז חשבה לעצמה, אולי בכל זאת עדיף היה להינשא ליאקאב.
Vהגשם התחיל לטפטף בנמרצות עדינה.
אני אוהבת לשמוע את הטיפות מטפטפות על הגג של האוטו, לתקוע את העיניים חזק בחלון הרטוב ולעקוב אחרי הפנסים שקורעים את הלילה ונעלמים.
אבא לא אוהב את השקט. משתדל להוציא את הראש שלי מהחלון ומנסה לשחרר ממני כמה מילים חוץ מ'בסדר' ו'לא איכפת לי'.
בדרך כלל הוא לא עושה עניין מהשתיקה שלי, אבל כרגע האופי שלו לא נותן לו לשבת ליד בנאדם ולא לשוחח איתו. מחפש לו דרך לדבר איתי.
לא מצליח לו מי יודע מה, אז הוא עובר למערכת שמע. דוחף דיסקים צרובים, שר בקול עם הזמר, מזמזם את ניגוני החסידות שלנו, שואל אותי אם אני רוצה להחליף שיר.
אני לא.
אין לי כח לדבר. המילים נתקעות לי, מתבלבלות לי, אז גזרתי על עצמי שתיקה. שתיקה עם החברות, עם השכנות, רק עם המשפחה אני מוכנה להחליף מספר מילים.
המורה בלום, המנהלת וגם היועצת ההיא עם הלק בציפורניים, כולן התאמצו לדובב אותי. אני רק חשקתי להם שפתיים.
אמא נהייתה לחוצה. "נחמי, שידוכים!" התחננה בפני. "תדברי כבר. מה? איך תתקשרי עם בעלך?"
רצה איתי למומחים, נרשמה לקבוצת תמיכה. והדליקה הרבה נרות על הרבה צדיקים.
אבא לא צעק ולא התווכח, כל הזמן שיחק כאילו לא אכפת לו שהבת שלו נהייתה שתקנית. רק בלילה שמעתי אותו ואת אמא מדברים עלי, קצת בקול, כאילו אני גם לא שומעת. בסוף אבא אמר : "ישועת ה' כהרף עין מי שם פה לאדם?, הוא משיח אילמים, מחר נסע לר' שמען."
אז נוסעים לר' שמען.
טוב לי בשקט. בנסיעה, עם אבא, הגשם והמוזיקה. שלא יגמר. מתפללת בליבי.
בתוך הלילה השחור. אבא עוצר בחריקה.
באמצע השום מקום עמדו שניים, רטובים. ידם מונפת, מבטם מיואש.
אחד קצת ברסלב השני מזרוחניק. צמד מוזר.
אבא לא רגיל לעצור, אבל כנראה הרחמים עליהם והשקט שסוגר עליו, גרמו לו.
"לאן?" אבא והם שואלים ביחד.
"לרבי שמעון" אומר הברסלבר.
"לר' שמען" אבא לעומתם.
בהתלהבות עצומה נדחקים פנימה.
"מי אתם?" אבא שואל. "במקור מבני ברק" עונה המזרוחניק "ואתה?"
-"חסיד מירושלים. ובתו." מחווה עלי.
"אנחנו שני אחים" פותח הברסלבר בקול צרוד. "אני ורפאל. רצינו לנסוע לצדיק להתפלל קצת על אמא שלנו שדועכת. כמעט התייאשנו, פתאום באת אלינו. אלוקים גדול"
אבא מדבר איתם שוכח ממני. זה עושה לי טוב.
גם דיבורי האמונה הפשוטה, בה' ובצדיק, משחררים בי משהו. מילים שגועשות בי רוצות לצאת.
הגשם ממשיך לתופף על הפח, עד מירון.
נפרדת מאבא בכניסה, הוא נמשך אחריהם הולך אחרי שני אחים מוזרים, שמדברים בשתי קולות.
בחצר הקטנה של ר' שמען, אין כמעט אנשים בכזה לילה. אני שומעת אותם מעבר למחיצה, מדברים עם ה', אחד עם השני, שרים וצועקים. גם את אבא אני שומעת. מתחנן ביחד עם דוד המלך, יודע איך להתפלל.
זז בתוכי משהו, אוטם שבלב שמשתחרר, גורר איתו אוטם שבפה.
לילה שלם של בכיות . בבוקר אחרי שחרית, נפגשנו כולם שוב.
"לאן עכשיו?" אני שואלת אותם.
אבא פוער פה למול בתו הדברנית.
הם משיבים בשאלה "לאן עכשיו?"
עונים ביחד
"מהר לאמא."
Vילדה קטנה. מכשיר ענק.
את נכנסת לחדר, בודקת ביסודיות את המדדים. שפתיים ורודות מציצות אלייך מתוך העריסה, יש בהן כאב.
כאב חד של ילדה קטנה שמחוברת למכשיר ענק.
את מביטה לצדדים. שטריימל שחור מונח על הכיסא.
עוד משבת. יום המנוחה שלהם.
חוץ ממנו אין אף אחד בחדר.
ידך הרכה נשלחת אל תוך העריסה, מלטפת בזהירות את האצבעות הזעירות. הצינור זז מעט והתינוקת נעה באי נוחות. ריסים ארוכים מתעגלים מעל העיניים, דבוקים. קבוצות, קבוצות. שיירים עצובים של בכי.
אני אוהבת אותך. את לוחשת. את כמו הבת שאין לי.
הם לא רוצים אותך כאן. את מגלה לה. ויש לך הורים חזקים, הם יצליחו.
מישהו נכנס. ועוד אחד. ועוד. חלוקים צחורים מחשיכים את החדר. הגבוה פוסע לעבר הילדה הקטנה, אומד במבט קר את המכשיר הענק.
שניים נוספים מתקרבים. ארבע עיניים נפוחות. שני לבבות שסועים. מתנפלים על ילדה הקטנה שכלואה במכשיר הענק.
את מתרחקת, נותנת להם רגעי חסד עם אוצרם הקטן, בטרם יקרוס עליהם החסד ויקבור את ביתם במוות שקט.
השעון בפלאפון שלך מצלצל. החלפת משמרת. את כעת צריכה לעבור מחלקה אבל הלב שלך לא מאפשר לך להתקדם. מפינת החדר את עוקבת, בולעת בקושי את השקט הצורח של החלוקים הלבנים.
שלוש. שתיים אחד.
לאא.
את מסבה את פנייך אל הקיר. עוד אחות במחלקה שמצטיירת כחלק מלהקתו של מלאך המוות.
ושני אנשים, גבך אליהם, והחיים שלהם הולכים ואוזלים מתוך המכשיר הענק.
וילדה קטנה.
אלטע.
Vבדיוק כשעולים קולות החבטה מדלת הפלדה המסתורית ויד נעלמת כמעט ופורצת אותה, הכיס מתחיל לרטוט לו פתאום. בנימין תולש עיניים חומות מהרב'ה פוקס והעולמות הרחוקים שבקולו, ומסובב את הראש לאט. לצידו מנתרת רעמה אדמונית בבהלה. שמואליק הזה, לעולם ימשיך לקפץ באותה תנועה מודגשת בכל פעם שמאותת המכשיר שבכיס על נוהל 411.
מבטו נפגש עם זה של משה. "מיד אחרי הלימודים", מהבהבות עיניו. בנימין מחזיר לו הבהוב ומעביר את ההודעה הלאה. מה הפעם? הוא שורט בציפורניו על השולחן. ציפיה מתלקחת בו.
אחר כך חוזרת היד הנעלמת לכבוש את דמיונו, ורק הצלצול מנתק אותו מתעלומות היער הכחול של הרב'ה פוקס. בליל קולות ממלא את הכיתה ואלבומי מדבקות נפתחים בלהט, אבל בנימין שועט החוצה.
החפ"ק מחכה לו.
"---ועם סיעתא דשמיא תמיד מנצחים" מתנשף בנימין לתוך השיח. פתח נפער והוא משתחל פנימה, מאובק. הוא השלישי.
"אנחנו נתחיל בזמן היום", מודיע משה ממקומו שעל הפתח, מעביר את הקמבוק לידו הימנית ומציץ בשעון. יונתן הקטן מהנהן בחוזקה. הוא שונא עיכובים.
קולות מתקרבים אליהם מהשיחים שבחוץ ומשה נדרך. בנימין מבליע חיוך ומתרווח על הכורסא החצלצלה, רגליו פשוטות קדימה. כמו שהוא צופה את זה, היום הם יתחילו עוד לפני הזמן. אנדרנלין מתוק תוסס בו.
"סיסמא", דורש המנהיג בקוצר רוח ומקהלה מצייתת לו מבחוץ:
"אנחנו נעשה מעשים טובים / ואז ימותו כל הרשעים
בתפילה ותורה אנחנו בוטחים / ועם סיעתא דשמיא תמיד מנצ-"
משה כמעט קורע את בד הברזנט. חודשים הגונים שהם לא היו פה, ולכולם רודף עכשיו הדופק אחרי עצמו בקצב אחיד. סוף סוף פעולה.
עקיבא ושמואליק מתמקמים. וועלוי נשאר לעמוד.
משה משחיל את מטה הבמבוק במאונך אל תוך הזיזים שבצידי הדלת. נעול.
גליל שחור נופל מהמדף הגבוה ושמואליק מגלגל אותו בין רגליו בהיסח הדעת.
"סולימן החירש". הקול של משה תמיד גבוה ויציב. היום הוא גבוה וקצת צרוד מהתרגשות. גבותיו של בנימין מתרוממות. סולימן? מהבנין שלו?
משה פותח את המחברת האדומה וקורא מתוכה:
"ביום ראשון כ"א בשבט נצפה סולימן החירש שגר ברחוב האלה 3, מתכופף בין העצים שתחת לחלון הבית שלו ומדבר אל תוך מכשיר שחור ומוזר. עד כאן הידיעה מאת בלשנו וועלוי."
הם מסתכלים אחד בשני, אלפי נורות נדלקות באוויר. בנימין מריץ בדמיונו את המחזה, קצת מקנא בוועלוי. רק טיפה. הוא כבר רגיל, וועלוי הוא הבלש. תמיד.
"אוקיי, אז חירש הוא לא." עקיבא הראשון להפר את השקט. "אבל איזה עניין יש לו להראות את זה במקום בולט כל כך?"
"זה לא מקום בולט!" מתנגד וועלוי, אפו מתחדד עוד קצת. עדיין עומד.
עקיבא יורה. "תסכים איתי שגם אם הוא מרגל- האיזור בו הוא יבחר לבצע את פעילויותיו אמור להיות הכי רחוק מהאיזור בו הוא מעוניין לשמור על תדמית תמימה כמו זו שבנה לעצמו!!" וועלוי מעביר משקל מרגל לרגל. שמואליק ממצמץ.
מ-ר-ג-ל. בנימין טועם את המילה הזו בקצה לשונו. היא נפלאה.
"ובכן, חברים", מחזיר משה את המושכות אליו. "השערות, מסקנות, תובנות ודרכי פעולה. קדימה, אני רושם."
חצי שעה מלהיבה עוברת עליהם, ובסיומה משמיע משה כחכוח סמכותי ומכריז:
"ובכן, חברים, להלן סיכום הממצאים:
1. סולימן החירש אינו חירש כלל וכלל.
2. ככל הנראה הוא משמש כמרגל- מטעם מי?
3. בביתו פועלת מעבדה ובה הוא מייצר ככל הנראה שטרות כסף מזויפים וכן כלי נשק ומוצרי ריגול וביון עבור האויב.
4. יתכן שהוא אף סוכן כפול ומקבל מימון מטעם מדינה שלישית- איזו?"
הוא מרים את העיניים וסוקר את חבריו.
"מה עם דרכי הפעולה?" מתופף יונתן בעצבנות על לוחית הכבוד השוויצרית שעל השולחן.
"קודם כל- לעקוב אחר הבוגד ולגלות מי הם השולחים שלו, האם יש לו שותפים נוספים בסביבה, מה הם המניעים שלו ומה הוא מקבל בתמורה". וועלוי מרגיש חשוב מאד כרגע. בנימין נצבט.
"לא." שוב עקיבא מתווכח. ""השלב הראשון הוא לאמת את החשדות ולבסס אותן על הוכחות, ואז להתקדם הלאה".
"והשלב הסופי..." לוחש שמואליק, מבטו נודד על פני החפצים הגודשים את החפ"ק.
"השלב הסופי יהיה הגרנובון". בנימין יודע בבת אחת. עשר עיניים נתלות בו בהפתעה. "הגרנובון!!" נאנק שמואליק. משה שורק בהתפעלות. שולף את העט.
"לאחר ביסוס החשדות והוכחת ההאשמות, נערוך תצפית ומעקב צמוד על האיזור. על פי המידע שנקבל נדע את מידות המעבדה, באילו שעות החשוד משאיר אותה ריקה ולאיזו עוצמה יש לכוון את הגרנובון על מנת לפגוע בצורה המדויקת ביותר ולהשמיד את כל חומרי הריגול מבלי לפגוע בנפש אדם. במקביל נדאג לצו הסגרה של הפושע ולסגירה של נתב"ג בטרם ידע שנתפס, וכך נוביל ללכידתו המושלמת". שפתו של משה קולחת ומהוקצעת. קולות צהלה ממלאים בערבוביה את החלל.
הפינות כולן כבר כמעט מהודקות זו לזו. הם כותפים את תיקיהם, עולצים.
"רגע", אומר פתאום יונתן ומתישב שוב על הכסא חסר המשענת. הם עוצרים.
"מישהו צריך להחדיר לשם את הגרנובון."
משה מתבלבל לרגע. "ודאי" הוא אומר בקול לא בטוח.
"אז..." יונתן משתתק.
"מי זה יהיה?" שמואליק ממשיך בקול גבוה מדי. דממה עונה לו.
ועוד שקט. ועוד.
אחר כך הולכים כולם הביתה, והמחברת האדומה דחופה עמוק בתוך התיק של משה, מקומטת.
סימני שאלה בתוכה, לעוד ימים רבים.
אולי אחרי הימים יחזור טרפון.
לא הבנתי את הפואנטה
אני מתלבט האם ישנו כאן סיפור בפני עצמו. עוד לא ברור לי.בס"ד
ד' תמוז תשפ"א
צהלות שמחה לא מוסוות, נשמעו באולפני נווה אילן הממוזגים. נפל דבר בישראל, הוקמה ממשלה חדשה, שנתניהו לא עומד בראשה. נפתלי בנט ההייטקיסט בעל פני הילד, הצליח לרקום קואליציה. עם כיפת שקל מוצמדת במסטיק לעוס לקרחתו וכשלרשותו כח פרלמנטרי של רק ששה מנדטים, הוא הוכתר לראשות הממשלה.
השמאל זקף קומה, הימין הרגיש בליקוי חמה. השמאל כולל ימינה ותקווה חדשה, הכריזו על איחוד האומה, הימין הזדעק שגונבים לו את המדינה.
באחד ממרכזי התורה הגדולים שבירושלים, בפינה הקטנה בשולי חדר הבקרה הגדול בין לוחות חשמל מרצדים ושלטרים ענקיים, ישב גיל. הוא הרגיש חנוק ומחוץ, כמו נכלא בין דלת המעלית בקומה לזו של המעלית עצמה. הוא הרגיש שמוחו מתבקע, בין סן פרנסיסקו לרעננה, בין בן דוד שהוא יו"ר מועצה אזורית שומרון לבן דוד שמכניס את רע"מ לממשלה.
גיל בנט, היה כתוב על התג שהשתלשל לו על החזה. אבא שלו וג'ים אבו נפתלי היו אחים.
הם גדלו ביחד כילדים, בילו במשותף בכל החגים. הוא הסתכל בהערצה על נפתלי שהעפיל לסיירת מטכ"ל. נהנה לשמוע ממנו עלילות על סיליקון ואלי ואת תחזיותיו על עתיד עולם ההייטק הישראלי. אחרי מלחמת לבנון השנייה, נפתלי פנה לפוליטיקה והוא תמך בו במלוא העוצמה. רכבו היה מלא סטיקרים על עידן חדש שמתחיל, "נפתלי שלך מביא גאווה לכל המשפחה" אמר לאירנה בכל הזדמנות. הוא התקומם כשביבי נפנף את בן דודו וניסה לייבש אותו באופוזיציה. הוא חירף נפשו להשיב לכל טוקבקיסט, שפיקפק בעוצמת ימיניותו של בן דודו.
"עכשיו איך אתה מרגיש?", כל השלעפערס מהמקווה פשטו על קיטונו ותחקרו אותו. הם אצו לכאן למרות שעוד לא השלימו את מכסת השעה היומית של הרביצה במים, כי מאן דהוא הביא את הבשורה שבבית המדרש יש יהודי עשוי מבשר ודם שהוא בן דוד של בנט. הוא הרגיש קצת מובך מול כל הקהל שביומיום אפילו לא מהנהן לו לשלום, אבל אז נזכר שנפתלי בן דודו מתחמק משאלות על הבטחות וחתימות בהפטירו בלא שמץ של מבוכה שהן לא היו ליבתיות, אז אני בטח יכול לתת הצהרה קצרה לאומה.
הוא היטיב את הכיפה הסרוגה, ניער אבק מסרבל העבודה "אההם… מעשיו של נפתלי ורק מעשיו יקרבוהו או ירחקוהו", קולו עלה בעוד אוקטבה "תזכרו תמיד אף פעם לא יהיה בכוחו של בן אחד, גדול ומפורסם ככל שיהיה, לצבוע בגוון מסוים את צביונה של משפחת בנט הענפה".
Vכשעמד תנחומא לבנות את ביתו, חיפש אחר מגרש ריק ומרוחק מעט מבני אדם. הוא אהב בני אדם אך הייתה לו בעיה, אזניו היו רגישות ביותר ושמיעתו מחודדת, הוא היה מסוגל לשמוע שיחות של אנשים המדברים ביניהם בלחש, כאילו עומדים הם לפניו ומפנים את דבריהם כלפיו.
לא פעם אירע ששמע דבר מה שלא מצא חן באזניו והגיב בטבעיות, שוכח שהדובר לא היה מודע שדבריו נשמעים לאזניים נוספות ורק כאשר ראה את פניו של הלה מאדימות, נזכר אף הוא להאדים ולהסתלק מהמקום.
לאחר חיפושים, קלטו עיניו שטח ישר שמרוחק מספיק כדי לא לשמוע שיחות זרים, אך לא רחוק מכדי לראות את הבית האחרון בעיירה.
ידיו החסונות והזריזות הקימו במהירות יוצאת דופן, בית נאה עם עליית גג מרווחת ושקטה.
חלפו להם חודשים ספורים של דממה לא מעיקה ואט אט חש שאזניו עלולות להתנוון, חשש התגנב לליבו, שתיכף הן תאבדנה את היכולת שלהן ואפילו זו הבסיסית שישנה לכל אדם.
כמו בסיפורי אגדות, הזדמנות פז נקרתה לפניו. התמזל מזלם של אנשי אותו מקום והלל הזקן נשיא ישראל דר עמם בכפיפה אחת. מובן שכל שאלה שעלתה, הונחה מייד לפתחו.
כשנוצר צורך להקים מבנה חדש לבית המרחץ, פנו לנשיא ושאלה בפיהם, היכן יקימו את אותו מבנה. עז היה רצונם למלא את רצונו על הצד היותר טוב. הלל בענוותנותו ענה כלאחר יד ''איני צד בעניין. יהיה המרחץ היכן שיהיה ובלבד שירצו כל בני המקום ולא יוזק אף אדם'' סברו וקבלו ונאספו כל בני המקום, כדי שיוכל כל אחד יביע את דעתו על כל אחת מהאפשרויות.
גם תנחומא היה שם, ישוב בצד, ידיו על אזניו, מסוככות עליהן ומנסות להפחית את ההמולה הרבתי. זר שהיה נקלע לשם, בטוח היה שהוא איננו שומע מאומה, אך תנחומא שמע גם שמע.
לאחר שזה טען בכה וזה טען בכה וכל אחד ניסה להסביר בכל כוחו, למה הדבר הנכון ביותר הוא שהמרחץ יהיה בצידה השני של העיירה. נעמד תנחומא וצעק ''אני מסכים''. אנשי המקום הסתובבו כולם ,כאילו נבראו כשהם בעלי מח אחד ומלמלו בפליאה ''תנחומא? הוא בטח מהתל בנו'', תנחומא הנהן בראשו פעם ופעמיים, לאות שהוא איתן בדעתו ואמר ''יודעים אתם כמה קשה לי הרעש, אבל רק אני יודע כמה מפחידה היא הדממה, יקום המרחץ ליד ביתי וירווח לכם וגם לי'' וכך היה.
תנחומא היה מרוצה; הבחירה שעשה, עשתה לו טוב. רעש המים הזורמים בעדינות, נשמע לו כמו גלי ים מרגיעים וכך יכל להיות בטוח יום יום שאזניו מתפקדות.
יום אחד בשבוע היה מתענג במיוחד. יום שישי, ערב שבת קודש, היה תנחומא ממהר להכין את כל צרכי השבת ולאחר שגמר לכבד את הבית, היה עולה לעליית הגג, שם היה חלון המשקיף אל הדרך המובילה לבית המרחץ. ממתין היה בכליון עיניים לבואו של הלל וכל פעם שראה דמות מטושטשת ממרחק, המזכירה את הלל היה ליבו הומה בהתרגשות. כשהיה רואה את הלל בבירור הייתה נהרה מתפשטת על פניו ושיא האושר היה כאשר הלל היה מרים את הראש ומנפנף לעברו בחביבות.
אחר כך היה עולה על יצועו, תוך תקווה להירדם כדי לאגור כח לכבוד שבת.
יום שישי אחד, שגרתי לכאורה, סיים את ההכנות מוקדם, כרגיל ועלה לנוח. לא חלפו יותר מכמה רגעים ותנחומא קפץ בבהלה ממיטתו ''מי כאן הלל, מי כאן הלל'' צעק הקול. תנחומא רץ לחלון משפשף את אזניו בכאב, הוא מבחין בעוקבא הגלילי שצווח ככרוכיא. הוא ידע היכן הלל אך לא רצה לומר כדי שלא יטריד אותו הלז. בצד, עמד חנינא חברו של עוקבא והתבונן בעניין, נראה היה שממתין לדבר מה.
הלל יצא עטוף בחלוקו כשעל פניו החיוך המוכר והשיב לו ''בני מה הנך מבקש'' ענה עוקבא ''שאלה לי, מפני מה ראשם של התינוקות הבבלים עגול הוא מראשם של תינוקות העולם''?
תנחומא לא שמע את התשובה, באותו רגע החליט לשאול אף הוא שאלת חייו. הוא קם במהירות ונעל את מנעליו ובדרך, ניסה לסדר את מילותיו בפיו אך כשהגיע, הן יצאו ללא שליטה ''רבי גם לי שאלה'' התנשף, ''כן אהובי, שאל אף אתה'', ''מפני מה אזניי רגישות הן משאר האדם''? הנשיא חייך חיוך רחב וענה, ''כל אדם נברא עם התנאים המתאימים לו כדי לעבוד את יוצרו, אין אדם יודע מתי יבוא כל דבר לשימוש''. תנחומא חש שהוא מרחף טפח מעל הקרקע, הוא הרגיש כבחלום. הוא סב לאחוריו פונה בחזרה לביתו, בדרך הוא שמע שוב את הצעקות המוכרות אבל הוא היה שקוע בעולם משלו, הלוואי כבר יבין מה תפקידו.
לפני שעלה על יצועו שוב, העיף מבט לחלון, רואה את עוקבא שפניו זעופות משלשל לידיו של חנינא, כמות גדולה של זוזים והלל הזקן פורס את ידיו ולוחש בעדינות כדי שלא לביישו בפני איש, ''הוי זהיר ברוחך, כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד''
תנחומא שמע גם שמע והבנה הבזיקה במוחו, היום הנכסף בא מהר משציפה ואזניו שמעו דבר שהוא נכס לדורות. הוא נגש לקולמוס שלו, בו לא נגע שנים ארוכות וכתב את השתלשלות הסיפור, למען ידעו דורות הבאים.
Vשוב הוא פרח לו החוצה, לשדה, להתרועע בחברת הפוחזים שבעיר.
שוב היא עמדה בחלון, ניגבה דמעות יבשות, ושבה לעבודת יומה. יש מה לעשות, יש לחלוב את העז, לחבוט את החיטים, להטפיח את המצעות, לפזר זרעונים לתרנגולות, להרחיק אל בור המים כדי לשאוב מים לעבודת היום. אצל שכנותיה עושים זאת הנערים, אצלה – נערה היחיד מעדיף להתרוצץ בשדות.
התרנגולות התנפלו על הזרעונים וקרקרו במחאה, למה אין עוד. העז, כתמיד בעטה בדלי, ורק מעט מן החלב ניצל. לפחות עברו הימים שבהם דאגה לבריאותו של הנער שלה, כשהיה ילד, ודרשה שישתה כוס חלב טרי מדי בוקר בבוקרו. רצתה לחזור פנימה, לבדוק את שלומה של עיסת השאור, כשקולותיה של שיירה נשמעו מרחוק.
נעצרה על עמדה, שמחה מהפוגת הדעת שנכונה לה, האהילה את גרמי ידיה על עיניה. כן, שיירה היא זו. כמה חומרים, שתי עגלות, איש שהדר פנים לו נוהג בראשה. לא בכל יום רואים מנהיג שכזה לשיירה. לא בכל יום רואים שיירה שרובה ילדים וגם שתי נשים. השיירה התנהלה לאִטה, ואז עצרה, ממש סמוך לביתה. כמה טוב לה לנוח קמעה, לבחון את אנשיה המעניינים.
האיש ירד לאִטו, בחן את האופק, כאילו מחפש מישהו. אחת הנשים, פניה זעופות, צררה פקודות קצרות לנערים ולנערות שהיו בעגלה מאחוריה. והאישה האחרת, עדינה, הוד בפניה כשל האיש, ירדה במתינות ממקומה שעל העגלה, והושיטה את ידה אל פעוט אשר ישב קודם לצִדה.
"בוא נא, שמואל, בני. נחלץ עצמותינו."
שמואל. שמואל!... רטט חלף בבשרה. הרטט התגבר כשצפתה בנער הקטון היורד באטיות מכובדת מן העגלה, נזהר על מעילו הרקום שלא יתלכלך, שלא ייקרע. הוא היה קטן, בן שנתיים לכל היותר, ובכל־זאת הייתה בו אצילות של בוגר, אצילות של משרת בקודש.
הפעוט ואמו החלו לצעוד, קרבו ממש אליה.
"השלום לך," אמרה האישה, שקמטי פניה לא פגעו ביופייה האצילי. "אנחנו בדרכנו אל המשכן. האם נוכל לנוח בביתך לזמן מה? אין עוד איש בחוץ שנוכל לבקשו."
"אפשר – אפשר בשמחה." היא נסוגה לאחור, אינה מסיטה את מבטה משמואל הקטן. והיכן הוא, היכן שמואל שלה.
"היודעת את?" פנה אליה הילד בקול רהוט, לאחר שהגישה להם מעט מים ממה שנותר משאיבת האתמול. "זו לי השנה הראשונה שבה אני מגיע אל המשכן. ושם, במשכן, אשאר. שם אשרת בקודש. כי לכך הקדשתני אמי."
היא התבוננה בו, התבוננה באמו. ראתה שהוא יחיד לה, בדיוק כפי ששמואל שלה יחיד לה. ראתה שהיא אינה צעירה, ששנים חלפו עד שזכתה להביאו לעולם. ועכשיו מביאה היא אותו למשכן. המשכן שבו מעולם לא חשבה לבקר.
"קראתי לו שמואל, כי מה' שאילתיו," אמרה האישה הלא־צעירה, כאילו ענתה למחשבותיה. "ולה' אני מתכוונת להשאילו בחזרה, כי רק כך אקיים את נדרי אשר נדרתי בטרם נוצר."
שמואל... כי מה' שאילתיו... והיא – לא חשבה על־כך כשנולד בנה יחידה, חודשיים לאחר מות אביו. רק השמועה, רק הנבואה שהתרוצצה – והיא כל־כך רצתה, כל־כך רצתה...
הדלת נפרצה בסערה. שמואל שלה שב מן השדה, החריד את שמואל הקטון, הרטיט את שרירי פניה של אמו. כמה תקוות תלתה בו. כמה רצתה, כמה האמינה שהוא יהא זה. הוא יהא הנביא. הוא יהא המושיע.
הנער שלה, חליפתו סתורה, ניגש לפינה, רוקן באחת את שאריות הכד, התרוצץ בחדר, מחפש אחר לחם טרי שעוד לא הספיקה לאפות, התעלם מהאורחים. רק כשלא מצא את מבוקשו, בעט קלות במצע המסודר שלו, ושוב יצא בסערה החוצה.
קרסה על הכיסא, לא הצליחה להחניק את האנחה. האורחת שלה הביטה בה, הבנה בורקת בעיניה.
"האם היית פעם במשכן ה'?" שאלה ברכות. "בכל שנה אנו מגיעים לשם, אני, אישי, כל בני משפחתנו. בכל שנה אנו זוכים לקרבת ה', ליכולת לשאול מה' את כל מה שמדבר על לבנו. אולי תרצי להצטרף אלינו הפעם?"
זיכרון רחוק נצנץ בה פתאום. כשהייתה הרה, כשאישהּ עוד היה בחיים. הם היו כאן כבר פעם, האיש הנהדר, האישה הזעופה וילדיה, האישה הזו, רכת הפנים, שאז צער היה אחוז בתוויהן.
הם לא רצו להצטרף אליהם. היא – בשל התינוק העתיד להיוולד. הוא – בשל ריחוקו מן האלוקים. רק לאחר מותו מצאה נוחם בקרבת האל, רק לאחר מותו שמעה על הנבואה, וייחלה שלפחות בנה יהיה מה שלא היה אביו.
והוא לא. והתקווה בה אבדה מזמן. והיא נמוגה לגמרי כעת, ביושבה מול הילד טהור־הפנים, שהוא – כך ידע לבה – מושיע האמת.
אבל אותו ניצן טהור, שהצליח להשתמר איכשהו בימי אלמנותה, פרפר בה כעת, ביקש לצאת. אולי תזכה לקרבת האל גם לא דרך בנה? אולי תצליח להיות גם היא כמו האישה היושבת לפניה, המביטה בה בציפייה.
היא רפרפה מבטה על החדר, קדחתנות אוחזת בה פתאום. מה תוכל לארוז. מה תוכל לקחת עמה. קמח שטרם החמיץ, כבצקם של ישראל ביוצאם ממצרים, נאד מים שאותו תמלא בדרכה אצל הבור. ואת בנה. את שמואל.
היא תביא אותו עמה. לא תוכל להשאילו לאלוקים כמו אם שמואל האמתי, אבל תוכל לקרבו אליו במעט.
כי שמוֹ אל. האל בשמו והאל בתוכה, וכמה נוחם יש בעובדה הקטנה הזו, שנותרה פרטית בינה לבין עצמה, גם אם לא בינה לבין עמה.
הסיפור מבוסס על מדרש שאודותיו שמעתי בשיעור כלשהו לפני כמה שנים. לצערי לא מצאתי כעת את המדרש עצמו. אם יהיה מי שיוכל לעזור לי בכך - אשמח מאוד...
אתם אלופים כולכם!
הסיפורים והרעיונות מתעלים על עצמם, יהיה קשה לבחור.
