אתגר אתגר דו שבועי: מתיקות מעודנת

[יואל ארלנגר - קקטוס]

דמיינו עולם כזה שבו הכל פורח ומלבלב
כמו עצי השקדיות באביב, אבל תמיד
קחו מכחול וקצת צבע שמן ואבקת זהב
ובידיים נרגשות תעטרו בכתמי צבע עדינים את היקום שלנו
צרו עולם רך ויפהפה, מתוק במידה, אופטימי להחריד
מלא תהפוכות תפילה ויופי
אני רוצה שהיופי ימלא אותו מפינה לפינה
לא אכפת לי אפילו להזיל דמעה של אושר
שהלב ידפוק בלימת חירום בירידות של הקסטל
אבל הנוף שמסביב יהיה נוצץ כמו יער ירושלים בשקיעה
מעוטר בעננים כרסתניים לבנים על שמים מצויירים מאוד
תנו הצצה לנבכי לב טהורים, לדילמות אמיתיות עמוסות בחסד
והכל מוגש בכתיבה אסתטית למופת, שפה יפה ומדוברת
עתיקה וחדשה, עם ריח וטעם ודופק וצבע ודם חם בורידים

סומך עליכם.

כללים:
אין מגבלת אורך, אבל תהיו מספיק נדיבים, אני רוצה להיות שם ממש.
עדיפות לסיפורים שיכניסו אותנו מספיק עמוק, כדי שנוכל להרגיש את האח המבוערת במרחק הושטת יד.
תהיו מקוריים, תאירו עם הפנס שלכם זווית שלא נגעו בה מספיק.
תצללו לאלבום התמונות שלכם, ותחשבו על דמות מתוך המשפחה, איזו סבתא אצילת מבט עם סיפור חיים, שכן טוב לב, או סתם מקרה שראיתם ברחוב, ובגדול תקחו השראה מהעולם הפנימי שלכם ומההיסטוריה האישית, כך שתהיו קרובים לסיפור. אין צורך להעמיס בפרטים היסטוריים טכנים, הסיפור יותר יפה אם הוא על זמני.
ועצת זהב נוספת: התרחקו מן הקיטש! (תגידו לו קיטשא!)

תגובות לאתגר ניתן להשאיר בנספח המפואר הנ"ל


הגשה עד יום שלישי בעוד שבועים
ז' אדר א' תשפ"ב או למניינם 8.2.22
עד השעה 12 בלילה

מצפה באהבה רבה ליצירות שלכם

 

[כותב השורות]

לחצתי על ה- play
אני מכיר את השיר ישר והפוך...
31 שניות של פתיח נעים שמתחיל במקצב רך ומסתורי אליו מצטרפות נעימות כינור במלודיה מותחת ומתעתעת.
הרמוניה מופלאה שמשאירה אותך ספק שמח, ספק עצוב, ספק מפוחד, ועדיין לא התחיל השיר.
צרחת כינור אחרונה, הגיטרות כבר מוכנות.
♪עד אז חיינו זרמו למישרים
♪בנהר הטוב...
טיימינג מושלם להתחיל לכתוב.

עד אז חַיֵּינוּ, עד אז חָיִינוּ...
אין לי מושג איך, חיינו מהיד לפה, שקל נכנס שקל יוצא ובמהירות, בלי תחנות ביניים, בלי פקקים, רוכסן הארנק לא נשאר סגור אל מול עיני המוכר שביקש את השני שקלים האחרונים שהסתתרו שם, המגירה החורקת לא באמת נתקעה כשהיא משאירה אצלה שטר של עשרים שקלים שבנס לא נשלף ממנה אתמול, כאילו דווקא, היא נפתחה על אתר.

הכסף נעלם כמעט מאליו לצרכים הבסיסיים ביותר, מבלי שנתן לנו רגע לחשוב האם ההוצאה כדאית והכרחית או שאולי נוותר.
נו באמת, טיטולים, לחם פרוס, חלב, קצת ירקות, על מה יש לדבר בכלל.
נשמנו בקושי, בלי הרבה אוויר לנשימה, כשהבנק יושב לנו על הזנב עם מינוס שרק גודל, המשכנתא הלא קטנה רובצת על הכתפיים, ושכר הלימוד, הוא לא דבר שאפשר לשחק אתו.
שלא לדבר על ההלוואות העומדות שלקחנו מבני המשפחה כדי לא לקרוס עם גובה המשכנתא, מתי שהוא מחזירים אותן.
ואיך בדיוק עושים את זה עם משכורת מינימום, ו1800 שקל מהכולל.
עד אז חיינו, ה' יודע איך.

כמה לבטים התלוו אלינו בכל קנייה שבועית, כמה חישובים, כמה ריצות לחנויות שמשום מה מוכרות בזול יותר מענקיות החסד, רק כדי לחסוך 3.60, זה הרבה! זו רביעיית לבנים לארוחת הערב של הילדים שלנו.
עקבנו בדריכות אחר כל חלוקה של חלות לשבת, של פירות וירקות, מכירות חיסול היוו יעד שבוודאות ביקרנו בו, כף רגלנו לא דרכה בחנות שלא התחייבה על 50% הנחה, ועל כל הפריטים.

לכו לעבוד!
מה נראה לכם? הלכנו!

האמת, רק אשתי הלכה, היא הייתה הולכת כל יום, יוצאת מוקדם לעבודה וחוזרת בארבע וחצי אחה"צ סחוטה מעייפות, היישר לילדים שחיכו לה, כשמבחינתם רק מתחיל יום העבודה, כשברגע שהיא מניחה את התיק, והולכת לחבק את הילדים, אני כבר בדלת, סדר ב' כבר התחיל.
וכן, גם אני הלכתי - לבית המדרש, יודע ומכיר היטב במחיר היקר שאנחנו משלמים, על הפריבילגיה לשבת וללמוד כל יום, כל היום.

האידאולוגיה והערכים לא עושה לנו את החיים לקלים יותר, היא אולי נותנת לנו סיבה לעמוד בגבורה מול הנחשולים שמאיימים להטביע אותנו בייאוש, לסחוף אותנו אל עברי פי פחת.
את הכוחות, נדרש מאתנו, למצוא או להמציא.

לא אנחנו מתכננים את החיים, ואפילו הצצה לא נתנו לנו לתוכניות הסדורות מראש, אולי לכן זה גם לא קרה בהפתעה, לא ציפינו לכלום לא לטוב וגם לא לרע, ומסיבה נוספת ופשוטה, לא חשבנו שיכול להיות יותר רע.
♪עד אז חיינו היו רעים, לא ראינו את הטוב.
♪היו לנו חיים קשים, חיים תקועים, עמוק בבור.
♪לא הייתה שום תקווה, לא סימן, למה שאתנו עמד לקרות.
♪דבר אחד אני יודע, רצינו לחיות, רצינו לחיות!
♪והספינה... איך שהוא שטה.

כשזה בא, זה בא!

ידענו מי הביא לנו, ידענו שזה הוא, זה לא יכול להיות אף אחד אחר.
הרגשנו שזה נכון, לא סתם ה' שלח את ההצעה הזאת לאשתי דרך חברה שפגשה אחרי שנים באירוע.
מי מתקבל בכלל למקום הזה, ולמה בכלל לנסות לשלוח קו"ח עלובים למדי וניסיון עבודה בן שש שמתוכם שנתיים בכמה חברות ביטוח, ועוד ארבע שנים בהייטק במסגרת חברת כוח אדם שזורקת לעובדות כמה פירורים בסוף כל חודש.
ההצעה הייתה מושכת מאוד, הפערים בהייטק ידועים, ממשכורת מינימום אפשר להגיע לכמה עשרות אלפים.
הלכנו על זה, אני ביררתי עם הרב שלנו על המקום, ואחרי שקיבלנו אור ירוק הלכתי הכול רץ ומהר, בחודש שלאחר מכן אשתי כבר עבדה שם, בחברת הייטק פורצת דרך ומצליחה, בתנאים מעולים ומשכורת שריבעה את המשכורת העלובה שחיינו ממנה בקושי עד אז.

ההרגשה אחרי שנכנסה המשכורת הראשונה הייתה כמעט כמו אחרי זכייה בלוטו – מה עושים עם כל כך הרבה כסף? מהיכן זה בא לנו?
למי שלא מורגל בפינוקים ולא חי ברמת חיים גבוהה, לא צורך מותרות, ולא יודע גם היכן קונים אותן, 10,000 ₪ שנשארים בסוף חודש בלי שהוא יודע מה הוא עושה איתם, זה הרבה מאוד כסף.

היינו מאושרים.
לא היינו מאושרים מהכסף, אלא מהחיבוק הגדול שקיבלנו מלמעלה, מהארת הפנים שנתגלתה לנו אחרי תקופה לא קצרה של חושך ולחץ, קשיים וטלטולים.
הנשימה לרווחה קרתה אחרי שראינו את פקיד הבנק מחייך אלינו, את הכרטיס ויזה עובר בקלות בקופה, ואת הארונות בבית מתמלאים בכל טוב.
לא האמנו שמתי שהוא ילדינו יאכלו מעדן שוקולד בארוחת ערב שהיא לא ראש חודש, שיקבלו כל בוקר פרי בתיק, מי חלם שהם יהפכו לילדי שמנת.

אולי רק אנחנו ושכמותינו יודעים כמה טוב לנו, אנחנו שחווינו את הקשיים, יודעים להעריך כל טיפת טוב מתוך נהרות השפע שזרמו אלינו משמים.
תמיד ידענו מה זה שפע.
עד אז, הכרנו אותו אצל אחרים.
מאז, ההיכרות נעשתה קרובה בהרבה, ואפילו מעמיקה.
חצי שנה אח"כ התחלנו כבר להחזיר הלוואות, את המשכנתא כמעט ולא הרגשנו, ולראשונה סגרנו תאריך עם דירת אירוח לבין הזמנים הקרוב, ולשלושה ימים.

ומאז...
♪הספינה... איך שהוא שטה!

אשתי כבר התרגלה לצורך הנפשי האולי מוזר שלי.
לא עובר סוף שבוע בלי שאני מתיישב בבית עם כוס קפה ועוגיות, כשהכול כביכול רגוע.
בהכנת הקפה אני מקפיד על החוקים, הקפה ראשון, לאחמ"כ המים המבעבעים,
ורק אז... בא הסוכר.
בעוגיות, אני זורם עם מה שיש.
מתיישב, לוחץ על הplay
ומאזין לשיר שאני כל כך אוהב.
♪עד אז חיינו זרמו למישרים...
השיר כל כך מדבר אליי.
אני מכיר אותו בצורה ההפוכה - גילוי של האור מתוך החושך.
זוכר תמיד ומשנן לעצמי - שלא תמיד יש ענן שמסגיר את מה שאתנו עומד לקרות.

ספוילר: ולמי שלא מכיר

ההשראה היא כמובן מהשיר הנפלא של שולי רנד שמיטיב לבטא את תהפוכות החיים, תהפוכות יש לכל הכיוונים... ב"ה בסיפור הזה, יצא דווקא המתוק מן המר

הספינה - שולי רנד

 

[7שבע7]

כמה רוך יש בחריצים הדקים הללו, בקפלים שטרם התיישרו. כמה רכים גם הריסים, ארוכים יותר מכל אלה של ילדיי הקודמים. כמה רכות יש בידיים הללו, הקפוצות חזק, כמו מנסות להסתיר משהו. רק השמיכה העוטפת את הגוף הקטן אינה רכה, סיביה דוקרים מרוב כביסות מורתחות. לא נורא, קטנתי, אני מנחמת את עצמי. עוד מעט נשוב הביתה. לבית שאת אינך מכירה עוד, אבל שם מחכה לך עריסה מפוארת ששימשה שמונה לפנייך, ושם מחכה לך שמיכת פליז רכה, שסבתא כבר קנתה לך, "כי גם לילדה תשיעית מגיע משהו חדש."

מלטפת שוב את הריסים הדקים, מעבירה את אצבעותיי לריסיי שלי, מוחה דמעות קטנות. הן מהתרגשות, הן גם מעייפות, הן גם מגעגועים – כי אמנם אין כמו תינוק חדש בשביל למלא את הלב, אבל בבית מחכים לי שמונה תינוקות־לשעבר נוספים, קצת מחוספסים יותר מאחותם הרכה, אבל הו, כל־כך ממיסים את הלב. וכל־כך מעוררים אותו לגעגוע ולדמע. ועכשיו, הנחיות קורונה, הם אפילו לא יזכו לראותנו עד שנשתחרר ונשוב הביתה...

חריקות נשמעות מעבר לווילון שלי, מרעידות את אוזניי, אינן פוגמות בשלוותה של התינוקת הנמה שלי. אני מחדדת את שמיעתי, מזהה את קולות החריקה – גם אני הובלתי על כיסא גלגלים חורק שכזה ממש אתמול, כמעט באותה שעה. כבר אז הייתה המיטה הנוספת שבחדר ריקה, ועכשיו – סקרנות מפעמת בלבי, מחפה על הגעגועים שכבשו אותו – מעניין אותי להכיר את חברת החדר החדשה שלי.



הערב כבר יורד כשאני רואה אותה סוף־סוף. אני קמה ממיטתי כדי לצעוד לחדר האוכל, בדיוק כשאחות מסיטה את הווילון של האישה הנוספת, מביאה לה ארוחת ערב עד למיטה.

אני רואה שם אישה, בחלוק דהוי מעט, עומדת ליד המיטה הרחבה שמאחורי הווילון. צדודית פניה שמופנה אליי מלאת קמטים מוארים. זו אמה של היולדת?

"תודה רבה לך על הארוחה, גברת אחות," היא אומרת בקול רך, מתנגן. "דווקא חשבתי להגיע בעצמי לחדר האוכל..."

"כדאי לך לנוח עדיין, את עדיין סמוכה מדי ללידה," מחייכת אליה האחות, מניחה את המגש המלא על השידה שליד המיטה.

האישה המבוגרת מהנהנת, ומתיישבת בזהירות על המיטה, שהייתה ריקה עד כה. היא מקרבת אליה את העריסה השקופה שלצד המיטה, שולחת יד שזורת־ורידים ללטף את העולל הנח בתוכה.

חלקי הפאזל שאינם מסתדרים לי נוטעים אותי במקומי, משכיחים ממני את ארוחת הערב ואת הרעב שעומד לתבוע את שלו. הייתכן? קמטים, כפיפות קומה, ורידים מודגשים – תינוק זעיר, חלוק, יולדת?



הבוקר למחרת מביא אתו רגיעה ללב המתגעגע, רגיעה אפילו למחלקה העמוסה בתינוקות מצווחים. אני יודעת שאחר הצהריים אזכה לשוחח עם יקיריי, יודעת שכעת אני עם יקירתי הצעירה ביותר, יודעת שהסקרנות כלפי האישה מאחורי הווילון עדיין דופקת בי, כאילו הייתה כגעגועים הללו שסירבו להרפות.

הווילון שלי פתוח קלות. ופתאום אני שומעת את הווילון שלצדו חורק ומוסט. רגע אחר־כך נגלות פניה המאירות של שכנתי לחדר.

"שלום לך," היא מחייכת. "ומזל טוב! אני מפריעה?"

"לא, בכלל לא," אני מניחה את הספר שבו ניסיתי לקרוא על השידה. "המ... מזל טוב גם לך?"

לא התכוונתי שסימן שאלה יונח בסוף המשפט שלי.

"תודה," היא מחייכת, וחיוכה מרחיב עוד יותר את קמטיה, מגדיל את האור שבפניה.

"זו... המ... איזו לידה זו שלך? לי זו לידה תשיעית, ברוך ה'. בבית מחכים לי שמונה נסיכים מתגעגעים. גם אני די מתגעגעת אליהם, גם אם מתאימה לי דווקא הנחת שכאן בינתיים." לא יודעת אפילו למה אני מפטפטת ככה, על מה אני מנסה לחפות.

לרגע אחד קטן מוצר פיה, נעשים קמטיה צרים. במשנהו מתרחבים. ריסיה מרפרפים קלות כשהיא אומרת לבסוף, "זו הלידה הראשונה שלי. הקדוש־ברוך־הוא הגדול בירך אותנו בבן זכר סוף־סוף!"

טוב שהתינוקת מונחת בעריסה. ידיי הנרתעות מעוצמת התדהמה היו מגלגלות את גופה הזעיר.

"לידה ראשונה?" אני ממלמלת, לא מעיזה לשאול את צרור השאלות שמתנגש בשפתיי.

"כן. נס גדול. געגועים גדולים שהתגשמו לבסוף. עשרים ושמונה שנים של לב ריקני שפעם בגעגוע למשהו בלתי קיים אבל כה נוכח וכה מקודש, עשרים ושמונה שנים של התפתחות אישית ורוחנית, גם אם לא היה למי להעביר אותה הלאה. עשרים ושמונה שנים – וזה לא שנישאנו צעירים במיוחד. אבל כעת, בגיל חמישים ושלוש ובגיל חמישים ושש, זכינו לנס שלנו. למימוש הגעגועים שלנו."

בזמן המונולוג שלה השתנו פניה לפי דבריה, פעם רחב בהן האור, פעם הצטמצם קמעה, והגעגועים הוקרנו בכל קמט וקמט מפניה, געגועים לא רק לילד – אלא גם לקודש. געגוע למשהו בלתי קיים? משהו נשכח מתעורר בי. כן, געגוע למשהו שהיה לפני זמננו ועוד עתיד להיות – אם רק נתגעגע מספיק – גם בזמננו.

התינוק שלה פעה מאחורי הווילונות, והיא דילגה אליו בכבדות חיננית שתאמה את גילה ואת מעמדה החדש כאחד. ואני הושטתי ידיי כדי להרים את התינוקת שלי, זו התשיעית, שהגיעה עוד בטרם מלאו לי שלושים וחמש שנים בעולם הזה, המתגעגע כל־כך. וחשבתי על הקדושה, וחשבתי על המקדש. וחשבתי על הגעגועים שאני שוכחת להפנות אותם לכיוון הנכון.

וחשבתי על האישה הזו, נדירה שהיא, ולא רק בנס הרפואי שזכתה לו, וחשבתי על הזכויות שהיא צברה בחייה הריקים – וכמה היא מילאה אותם. וחשבתי כמה רכים הם הקפלים שבפניה, וכמה ארוכים ריסיה, עד שהגיעו ונגעו אפילו בלבי. וחשבתי, בצמרמורת של קדושה, על הזכות שהייתה לי: כי פגשתי את שרה אימנו של ימינו.

 

[שלחן עורך]

זבל של חיים

אני אוהב את הבוקר.

לא, לא את הבוקר של ההוא שאני פוגש קצת לפני ארוחת הצהרים, יוצא עם המגבת על הכתף ומתכונן לתפילת השחר, זה בוקר מסוג אחר.

אני אוהב את הבוקר בוקר. את הזמן שהעולם עוד נקי. שהריח היחיד הוא ריח העצים והשמים. שהרחובות כמעט שוממים, מלבד אי אלו משכימי קום, ואי אלו מאחרי שבת. שגם בימים החמים נושבת רוח קרירה וצוננת.

על הבוקר אני קם. מחוייך. איזה עולם יפה. נוטל, מתארגן, שותה משהו חם, ויוצא לסיבוב. ככה אני.

הראש פנוי, זך, נקי. המוח עוד לא הועמס בקטעי חדשות מהארץ והעולם. הלב עוד לא הספיק לכאוב או לכעוס. זמן של טוהר.

הנה. הבניין הפינתי. זה בנין שאני אוהב להביט בו. נקי ומצוחצח כמו בערב פסח אחרי שסבתא אפרת עליה השלום הייתה מצחצחת את הקירות באבקת נוזל כלים. חדר האשפה מזכיר לי תמיד את הלובי של הבניינים הגבוהים ההם, נו, איך קוראים להם. אה, מגדלי אקירוב. מפואר, מחופה שיש, מריח לבנדר פצ'יולי רענן, מסודר ומאורגן.

אחרי הסיבוב יש הבנין שאצלי נקרא 'בנין השמחה'. למה? ככה! ילדים זה שמחה, לא?! וילדים זה עם נמוך, לא?! וילדים קשה להם להגיע לפח, לא?! אז זה טבעי שכל הזבל שפוך ליד הפח, לא כך?! ושהחתולים נהנים שם זה ברור. אז איזה בנין יכול להיות יותר שמח מהם?! אני תמיד חולם לפגוש את אחד מילדי הבנין, לצבוט לו בלחי חזק חזק, כמו דוד שלום עליו השלום, שקצת שמחתי שעליו השלום כדי שלא ימשיך לצבוט לי את הלחי עם הלסת והצואר... זה בנין שמח!

ובנין עשר, אני לא רוצה להאריך עליו בדיבור. אני לא אוהב רע, ובמיוחד לא עין הרע, טפו טפו חמסא חמסא. אז כל זמן שהבנין לא קורס, למרות מצבו, והפחים עוד מצליחים להחזיק מעט מן התוכן המושלך לתוכם, לא כדאי לשים עליהם עין. אולי עין טובה, אם יש לכם.

יש את הבנין של המיליונרים. לא אגיד לכם כתובת מדוייקת, שלא יבואו לשם כל המשולחים והמקבצים למיניהם. אבל למרות שהבנין נראה לא משהו, תסמכו עלי, אלו מליונרים! רק לראות מה מושלך שם לאשפה כל יום, פשוט מנקר עינים. בקטע טוב. אתה יכול לראות שם מאוורר, שאפילו לא לקחו ממנו את החוט. ראיתי שם פעם אפילו בקבוק עם פיקדון. שלא לדבר על החד פעמי המושלך שם בשפע. בקיצור, יש אנשים מסודרים בחיים. לא מקנא בהם בכלל! בכלל בכלל! אולי רק ממש קצת...

יש גם... רגע עמוס נשמה, לאן אתה נוסע, עוד לא פינינו את הפחים של 17!

מכירים את עמוס? אל תספרו לו, אבל דפקו אותו במשרה שם על ההגה. מסכן, מה הוא רואה שם כל הזמן, רק את הרכבים לפניו. אין לו את החוויות שאנחנו עוברים שם מאחור, אין לו את הביקורים בכל האתרים היפים האלו. העיקר שיהיה בריא.

בהזדמנות, אולי אספר לכם גם על איך הצלחתי להגיע למשרה שלי, זה לא היה קל. בכלל לא. עד שניסחתי עם אשתי שתהיה בריאה את הקורות חיים, כמעט התייאשנו. נס שנלחמתי עד הסוף. כשנלחמים מצליחים. נכון?!

בקיצור, מה אני רוצה להגיד לכם, שמהיום כשאתם אומרים שהחיים שלכם בזבל, תחייכו, כי זה יופי של חיים!​

דוד.​

 

[הזדמנות]

"זה היה חכם שלא הזמנו מלון?" שאלה שלומית בפעם המי יודע כמה.
"לא". יוסי התרכז בכביש. השמש שיחקה את משחקי האור וצל שלה בקימוטי ההרים, הקונטרסטיות בין החום החולי לתכול שמילא את כל האופק הרחיב את הלב. הראות היתה נפלאה. "ראית?" יעל או איל או מה שזה לא יהיה חמק ונעלם בדיוק כמו שהופיע- משום מקום אל שום מקום.
הם לא ניסו להיות חכמים הפעם, הגיע הזמן לכבוד חתונת הכסף לעשות משהו קצת אחרת, הצימרים האלה האפלוליים, מעץ, עם הכאילו אווירה, שחצי מהנורות הקבועות בהם שרופות או סתם התעמעמו עם השנים, משרים אוירה מדכאת משהו והמלונות המפנקים, אלה שהאוכל נתקע לך בגרון כשאתה עושה ביס מול השכנים הזרים בשולחן לידך... הפרצופים שאתה פוגש בדרך לבריכה, שהם אולי חביבים כשלעצמם אבל...לא תודה, לא כעת. הפעם הם ניסו פשוט להפתיע את עצמם, כמה אתה יכול להפתיע את עצמך אם הכל מתוכנן?
עדר עיזים דילג על קימורי ההר מלווה ברועה ובכלב, שלומית חשבה על סדר יום של רועה צאן ועל סדר היום האינטנסיבי שבו היא טובעת. היא תהתה אם רועה הצאן שם לב ליופי הזה שהוא חי בו. מן הסתם הוא אדיש אליו, בני אדם הם יצורים מתרגלים.
בצד הדרך עמד גמל עם כל השמיכות הצבעוניות האלה והזיז את הלסת, מתקרת החנויות השתלשלו כדים ומזרקות אבן מפוסלות בסגנון אוריינטלי.
זה יום מושלם לצאת בו ל..הרפתקאה. אוה. הרפתקאה, מילה חגיגית.
"אז לאן את רוצה שניסע?" שאל יוסי קצת לפני פרשת הדרכים "צפון או דרום?" צפון או דרום, צפון או דרום, צפון או דרום, התלבטה שלומית עד שאי אפשר היה יותר להתלבט. "יאללה, שיהיה דרום". אמרה בשניה האחרונה ויוסי פנה ימינה.
ועוד כברת דרך עברה ולשמאלם נפרס וכבש בקסמו ים המלח הטורקיז על רקע הרי מואב. "אז איפה נישן?" שאלה שלומית אפילו שהיום עדיין גדול. זאת אומרת, איפה הם ימקמו את שקי השינה שלהם? "אמ...אולי...אמ..." חשב יוסי ושלומית הציעה שיסעו לחניון של מצדה ויקומו לפנות בוקר ויראו את הזריחה. יוסי דווקא אהב את הרעיון כי הם עוד אף פעם לא ראו את הזריחה או את מצדה ואחרי שהם הסתובבו וטיילו כל היום הם נסעו למצדה אבל "החניון סגור!" הודיע השומר בכניסה ו"אי אפשר לחנות כאן הלילה.תבואו קצת לפני הזריחה" והוא נקב בשעה. באמת? הם נסעו אחורה פנה. האיזור היה שומם ושקט ובלי קליטת ג'י פי אס. הם עצרו בצד הדרך באמצע שום מקום ומיקמו את השק"שים על המושבים המקופלים, כיוונו את השעון ועצמו את העיניים. בטח הם ירדמו מהר אחרי יום ארוך של נסיעה. "את ערה?" בירר יוסי אחרי כמה זמן "אז גם אתה לא נרדמת?" בטח, מה חשבנו לעצמנו? זו בכלל לא הרפתקאה לגילנו, חשבנו להיות "גזעיים" או "מגניבים". הם ניסו שוב לישון. "אתה חושב שיגמר לנו החמצן אם נשאיר את החלונות סגורים?" שאלה שלומית. יוסי פתח את החלונות. "יש מצב שנתעורר באמצע הלילה ונרגיש שאנחנו בנסיעה" הלחיץ אותה יוסי. "מאחורי ההגה יתישב איזה בדואי". עכשיו הם בטוח כבר לא ירדמו. הם נסעו לערד והתמקמו ברחוב צדדי. כשסופסוף הם נמנמו לכמה דקות אורות כחולים ואדומים סינרוו אותם מניידת שנצמדה ורק רצתה לוודא ש"הכל בסדר, חבר'ה?" "הכל בסדר לגמרי, אנחנו רק ישנים כאן" והם כבר לא ישנו, ממילא גם לא נשאר זמן, עוד מעט השמש זורחת. הם נסעו חזרה לחניון של מצדה אבל קצת לפני השער הם נעצרו קצת לנמנם, רק לכמה דקות והנה הם התעוררו והשמים היו כבר מלאי אור רך אחרי כל תלאות הלילה. לפני שהשמש זורחת היא כבר מפזרת בשמים אבקת זהב זוהרת. הם טיפסו את העליה המפרכת והגיעו לראש ההר בלי נשימה וכל האור הזה בלבל אותם. "היתה כבר זריחה" פיהק יוסי "אני אומר לך שהיתה כבר זריחה". "אבל איך זה יכול להיות?" האכזבה והעייפות טיפסו במעלה גרונה וגם לפי השעה שהשומר אמר זה לא הסתדר. "עדיין לא ראו את כדור השמש עולה מין ההרים". "לא רואים שום כדור" אמר יוסי. "כל השמים כבר אור" הוא מצא לעצמו פינה והשעין את הראש על האבן. עוד מעט הם יצטרכו לחזור, יהיה עליו לנהוג חזרה, הוא מוכרח לחטוף שינה ואז, כשהוא נרדם, בדיוק אז, הציץ חצי כדור כתום של אש ונולד מעבר להרים, המשיך ובצבץ עד שנגלה כולו ויותר אי אפשר היה להביט בו מרב סינוור. ככה נולד לו עוד יום חדש? הסתכלה שלומית בפליאה וליבה החסיר פעימה. ככה כל יום מגיחה השמש, תחילה בעדינות ואחר כך בעוצמה אל העולם היפה שלנו? אם הייתי רואה כל יום את בקיעתה של השמש מבין ההרים- כמה זמן היה לוקח עד שהייתי מתרגלת? האם אפשר להתרגל למראה שכזה? וכמה קל לפספס את היופי הזה, או כל יופי אחר, עגבניה עסיסית במראה סימטרי, למשל, או עץ לימונים שגדל בחצר, או הציפור עם הנוצות הכחולות- מטאליות על אותו עץ הלימונים שבחצר, או אגל טל על עלה, או חיוך של ילד, אם אתה ממצמץ ברגע הלא נכון? יוסי נחר בתגובה.

 

[לאלה]

אני שונאת חתונות.

שונאת את הדודות שלוחצות את היד מלא זמן. זורות מלח על פצע אחר פצע. מאחלות זיווג ליחיאל, רפואה שלימה לשרי של נעמי. בואו, לילדה עם תסמונת דאון לא מאחלים רפו"ש. מברכות על עבודה לריקי, ישיבה חדשה למוישי, ת'אמת, שעם האיחולים למוישי הן תמיד הסתבכו. אף פעם לא עזרתי להן לצאת מהתסבוכת.

שונאת את שיירת האחיות והגיסות עם שיירת הילדים המושלמים שלהן, את השאלות שחייבות להישאל: "אז מה מוישי עושה היום?" ו"נו, ריקי עוקפת את מוישי? אה, היא עדיין מחכה? ועבודה יש?" וגם "יש לי רעיון פצצה ליחיאל, אז מה אם אבא שלה ברח לחו"ל מאימת החוק, תתפשרו קצת". לא רוצה להתפשר, אחותי החכמה והמושלמת.

שונאת את המבטים על שרי, הנכדה הבכורה שלי, על טובי המוז'יניקית והמגפונים המוזרים שלה, על ריקי, בחורת החמד בת העשרים ושתיים שמחכה בסבלנות לאחיה המשוטט.

שונאת את הלבד הזה בתוך כל כך הרבה נשים שפעם היו כל כך משמעותיות בחיי, שפעם היה לי על מה לדבר איתן, והיום אני כל כך בודדה בינהן.

אבל אחותי מחתנת בן מחר. ופעם הוא היה אחיין קטן ואהוב, והיא אחות בכורה וחכמה. אני מרגישה זוועה, וצמח לי פצע מוגלתי ומשונה בנקודת המפגש בין הצוואר לסנטר ללחי. דיברתי עם ברוריה, מה אני עושה עם הפרונקל הענק הזה שצץ לי פתאום. היא המליצה לאטום את החדר. ממש אבל, כולל החריץ מתחת לדלת. לאטום בניילון ודבק מלחמה ולהדליק את המכשיר אדים עם קולה בפנים. ככה לישון לילה, עם אדי הקולה בחדר האטום. זה עובד. כך נשבעה ברוריה בכל היקר לה. הפרונקל יעלם.

הלכתי לישון. שינה טובה כמו שלא ישנתי מימי. מדהים החדר האטום הזה. קמתי בבוקר בלי פרונקל ובלי עולם.

בחצות נכנסו שלושה מטוסים בלתי מזוהים לשטח ישראל. שלושה מכמי"ם זיהו אותם ובקשו מהם להזדהות. המטוסים לא הגיבו והתקדמו לעומק שטחה של מדינת ישראל. חייל האוויר העלה מטוסי קרב לבדוק את המטוסים מקרוב. המטוסים עצרו. אחד מעל תל אביב, אחד מעל ירושלים, אחד מעל חיפה. חפץ שחור נפל מהם. פצצת אטום.

לא הבנתי מה קרה. פשוט ראיתי מהחלון האטום עולם שחור וחרוך. הטלפון לא פעל וגם לא המחשב. הייתי עם הבקבוק קולה יומיים, פוחדת לצאת. אחרי יומיים שמתי מסכת קורונה ויצאתי לחורבן שבחוץ. העולם פשוט נחרך. לא נשאר כלום. חורבות בתים, גופות, עצים שרופים. הלכתי למה שנשאר מהמטבח שלי, שיערתי שזו פצצה גרעינית וחיפשתי אוכל בלי נשורת רדיואקטיבית. ניזונתי מקופסאות שימורים של מלפפון חמוץ, זיתים, תירס גמדי וקצת מושמרקעס.

היה מושלם.

שקט עמוק. אף אחד לא שואל כלום, לא מבקש כלום, לא מברך אותך. אף אחד לא מתעניין בילדים שלך, בחינוך שלך, בבריאות שלך. את. לבד. בעולם.

רוויתי נחת מכל רגע, נהניתי מכל שניה. הנוף היה טרגי, האוויר היה עכור אך הבדידות העמוקה הייתה יפה מכל.

עד שיום אחד טיילתי על חורבות בני ברק, איפה שפעם נפגשו יונה הנביא והאדמו"ר מגור. ואז ראיתי אותה, מפציעה מהאפר שמילא את האוויר. היא גם הייתה עם מסיכת פה ואף, כך שלא מידי ראיתי את פניה, נראתה בלבוש חרדי ושמחה כל כך לגלות עוד נפש חיה בעולם מת.

"אז את מי איבדת?" שאלה בעיניים דומעות. ולא הסתפקה במספר הילדים. התעניינה בגילאים, במצב האישי והרוחני, האם עבדו במה עבדו, איפה למדו וכמה הרוויחו.

בפעם השניה –

נגמר העולם.

 

[שיילה]

ישובים אנו על ספסלי עץ, מכורבלים בצמר ובדברי תורה, בבית המדרש 'תכלאל' המרצד בצהוב עששיות הגז.

מקרן החימום חורק ראשו אנה ואנה. קול פסיעות רטובות וקלילות נשמעות ממדרגות העץ הרופפות, המובילות אף אל הגג.

קר בחוץ, זה זמן מה שפתיתי שלג מתאבכים לאור החלונות החמימים. מלבנים את היקום בדרך צחות. השקט שבסערה.

עשרת הראשונים מתעטפים בטלית. שלום צנעני - הגבאי הזקן - מדליק את נרות התיבה.

חשיכה לא אופיינית לשעת בוקר אפפה את בית הכנסת, חלון הגג הקמור נשאר כבשחרורית הליל.

אחר התפילה עלה צנעני אל הגג. בשל היותו נמוך קומה, פספס את קודקודו אך במעט, כדור שלג שהושלך לעברו.

"מי כאן הילל?" שאל בנחת, וגרף את הבובה שהתפרקדה על החלון.

"אני", ענה אחד העם, "יש לך בעיה עם זה?"

"ממש לא", חייך, "שאלה לי אליך: מפני מה רגליהם של ירושלמיים רחבות?"

"אין לי מושג", כך הלה, "בגלל הערדליים?"

"לא יקירי", הביט בו ועיניו קונדס, "בגלל זה!" והטיח עם כף רגלו ערימת שלג בפניו של הנער.

 

[לבי]

בס'ד

עיבדתי קטע מסיפור שהעליתי באתר השכן הסגור לפני חודשים, מקווה שאפשר.
הקטע שולי בעלילה, אך עם רגעים מתוקים ורכים, בעיני כמובן.
אשמח לעיונכם ודעתכם...

ילד כפרי

אני יושב בטור השני ספסל אחרון משמאל
לא שבחרתי את המקום גם לא שבחרו בי ,המקום הי-ה פנוי ותוך יום יומיים הבנתי...
המקום הזה פנוי כי אין אחד שירצה לשבת בו.
שכני לא החליף עמי יותר ממילה שתיים, בקושי הנהן בראשו כשחייכתי וברכתי אותו לשלום.
הכל אצלו מוקפד ומסודר בשונה ממני והוא תלמיד שקדן. מה הבעי-ה שלו?
איך אוכל לעזור לו, זה נורא להיות בודד ומופנם.
בינתיים ממש מסייע לי להיקלט בחברה, בלשון סגינהור...
בקיצור אני יושב באמצע שיעור חומש, אף אחד לא מכיר אותי גם לא מתעניין.
לוקח אומץ! מחליט לענות תשובה, מרים אצבע והמלמד מתפעל מאד מתשובתי
זו היתה תשובה פשוטה ציטוט מלשון רש'י, ממה הוא מתפעל כל כך?
רגע, אני לא מאמין למה שאזני שומעות ...
יוצא מפורש מפי המלמד!
הוא מסביר לכיתה שאני ילד כפרי כן כן, כך הוא מכנה אותי!
ולפלא בעיניו ידיעותיי המרשימות.
סומק עז מציף את פני מסובב ראשי לחלון,
נעלבתי! זה ברור, אומר לעצמי נו תפסיק, הוא לא התכוון לכלום.
אבל אבדתי כל קשב וחשק ללמוד- רוצה רק לברוח, לברוח לאן?
לכפר, לכפר שלי –אני ילד כפרי הוא אמר...

מביט בעננים הנוסעים וחולם בהקיץ...
אני רץ במורד הכפר, ההרים נצבעים בגוונים עזים של כתום אדום והרוח רוחשת מסיעה כיתות של עננים סגלגלים לבנים.
פאותי מתבדרות בעליזות גם החולצה מתנפחת, מתנשם.
ממש שומע את אוושת הרוח.
וגם את פעיית הצאן השב לעת ערב מן המרעה-
וההד המרוחק העונה מן ההרים, לדנדון הענבלים הכבד.
מרגיש נסחף הכל אמיתי, חי כל כך.
לפני מדדה שי-ה אחת כבדה ולידה טלה זעיר .
בעצם מכיר את הקטנצ'יק הזה.
שמעתי את החדשה המרעישה שהגיעה לחיידר הכפרי שלנו בסוף היום –זה הי-ה לפני כשבוע בעודי בן כפר.
נולד שה חדש! הכתה שואגת, מזל טוב! מתי?
לפני שעתיים מעדכן אחמד הרועה, את החדשות חמות וטריות הוא מביא בסוף היום בבואו לנקות את הכיתות עוד אחד מתפקידיו הרבים.
מרגע זה ואילך הכיתה כמרקחה והמלמד שלנו שלא מבין אותנו אף פעם -
אותנו ילדי הכפרים וחוויותיהם המסעירות,
לא מתחבר לספורים שלנו על גניבת העגלים ברפת ועל חבורת הבלשים שהקמנו.
ולא על ההבשלה המוקדמת של הכרם והבציר המרגש שבפתח,
כמובן בחייו לא עלה על ארכובותיו של סייח צעיר מלטף לרעמתו, מצליח להרגיע בלחישת
מילים מתוקות לאזניו ולדהור.
ואיך יבין לליבנו?
אבל אנחנו אוהבים אותו על אף הקפדנות- אולי זו הכנות שלו.
אצלינו ילדי הכפר אין העמדת פנים כולם מכירים את כולם ואין הצגות.
הוא גם לא חושש להעיר ,משבית חגיגות קבוע –
המטרה אומר ומסמן עיגול גדול על הלוח ובמרכזו כותב לגדול תלמיד חכם!
בעצם מי התיר לכם לרכב הוא שואל ואבא מסכים איתו.
מגיע כל בקר מהעיר הגדולה.
מזהיר אותנו בפעם האלף שחלילה אם ילד יהין להביא לכתה כל בעל חי,
מאפרוח בן יומו ועד סייח פראי.
כאן חיידר מזכיר בנחרצות לומדים תוירה –מובן?
ועכשיו עם הבשורה המשמחת על הטלה בקושי משתלט על הרעש וההתרגשות.
הוא מחליט לשחרר אותנו מוקדם, איזו תרועת תודה נרגשת-פה אחד
אוהבים אותך רבה.
וכולם כבר בפתח מדלגים על הגבעות כמו עדר גולש בשעת דמדומים,
קדימה! אל הדיר לראות את הרך הנולד.
אני פורץ ראשון ונוטל את הפצפון בזרועותי, הוא כבר רחוץ ועטוף בשמיכת תינוקות בלויה.
ודודי צועק הי! זו היתה השמיכה של אחותי שולי...
אחמד לא נמצא, שוטף ת'כיתות.
והאם הרובצת משמיעה מה מה כבד ושואל.
אני מלטף משפשף ת'תלתלים בראשה לוחש לה-
אל תדאגי אמא אנחנו נחזיק בו בזהירות.
הוא כזה חמוד
כולו ורוד רך וענוג...
איך נקרא לו שואל שימי ?ובאמת איזה שם ניתן לו.
הדלת נפתחת בחריקה צורמנית למה אחמד לא משמן אותה, אני חייב להזכיר לו...
ובפתח המלמד שלנו מביט פנימה ורומז לי לגשת אליו .
מוסר את הטלה לשימי ובאותו רגע צץ לי רעיון מקסים לשם של השה הרך.
אני פונה לחברי וצועק יש לי שם, יש!
נקרא לו "תמימי"! כמו שלמדנו היום בחומש שה תמים, בן שנה .
כולם מתלהבים –שמח בדיר.
והמלמד מוסר לי שאחלק את חבילת המבחנים בגמרא –
מוציא את שלי מחייך ומצביע על המאה אחוז בראש המבחן ועוד כמה מילים כתובות ליד הציון כמו תגדל לאילנא רברבא וכ'ו.
אני מנענע בראשי, בסדר. מה הענין? הוא לא מבין שאן לנו זמן לחלוקת מבחנים עכשיו.
לבסוף הוא כאילו מבין
ואז מלטף לראשי ,מביט לעיני- לוחץ, שמוליק אתה ילד מוכשר עדייך לגדולות ,
עד מתי תהי-ה נשרך אחר הטלאים?
אם לא שהייתי מכיר את הפזמון הקבוע שלו, לא הייתי מבין את המשפט המצוחצח הזה.

לפתע מתעורר מן החלום בבהלה, הרי לא ישנתי רק בהיתי בחלון.
לידי עומד המלמד מן החיידר החדש שבעיר.
עומד ממש מעלי קרוב מאד, אבל הוא לא מלטף לראשי, רק מלמד לילדי כפר עושה מעשים כפריים שכאלו.
שמואל, הוא שואל נשמע כנוזף, מה הכתוב אומר על השה?
אני נעמד עונה בקלילות, בקול צלול "שה תמים זכר בן שנה י-הי-ה לכם מן הכבשים ומן העיזים.
ומה בשבת ממשיך ושואל.
אני זורם אה...בפרשת פנחס כתוב שני כבשים בני שנה תמימים.
מתכוון באמת לתמימי החבוק בזרועותי ברכות...

המלמד מתרחק קמעה, מפטיר כמופתע
ילד מוכשר ואז מנמיך עדייך לגדולות!
יפה הקשבת!
לשווא חשדתי בך כבעל חלומות.

 

[דיונון]

.

 

[נ. גל]

צפת, שלג תשע"ד.

חמישה בנים יש להם. כל אחד - ומעלותיו.
למנות את איכותם וגדולתם, לפחות כפי שהם בעיניי הוריהם - ידל העט מספר, ויקצר הדף מתאר.
חמישה בנים הם, וכולם בישיבות. שני הגדולים כבר מעוטרים חתימת זקן, ולצעירים - רק כובעם מכבד את פניהם הנאות, שחוט של עדינות משוך עליהן.
"נו, מה את אומרת?" אלימלך התיק את מבטו מן החלון.
"עוד מעט." נחמי לא צריכה מילים רבות כדי להבין את בעלה. כך היה זה מאז מעולם, וכך נוח היה לשניהם. רק בזמני כעס היו שופכים את מילותיהם, ואחר מתפייסים ומשליכים אותן יחד אל מדרון ההר.
השלג נערם אט אט מעבר לחלון הגדול, נמס ומתגבש חליפות. "טוב שותיקין יהיה." אומר אלימלך, ונחמי מהנהנת מעם הכלים.
ושוב הם שותקים להם יחד, מחליפים מדי פעם מילים שיש בהן כדי שיחה שלמה. האוכל מוכן, גם הצלחות כבר מוגשות אל השולחן, ואלימלך מסדר את הפרחים ומגיש את המלחיה.
"את יודעת," הוא אומר. "מאז גיל עשר לא יצאתי לשלג."
רחלי מקשיבה, יוצקת אוכל לצלחות. "היה שלג כשמנחם יוסף נולד." היא אומרת.
"כן, אבל לא שיחקתי איתו." אלימלך ממלא את כפו, מסמן בעיניו את טיבו של האוכל.
נחמי מחייכת בקצוות פיה, ומעמיסה את מזלגה. "אתה בן ארבעים ותשע." היא אומרת.
"כן, ויש לי חופש היום." אלימלך אינו יודע מה הוא רוצה ממנה. אישור לשחק בחוץ? שתבנה יחד איתו בובת שלג? אולי שתגיד לו שלא כדאי וזהו?
"משמיים." היא מחייכת. "הבית שקט מאז שבערק'ה בישיבה."
אלימלך מציץ אל החלון. חמישה בנים יש להם, וכולם בישיבות. אף אחד לא חשב לבוא הביתה בגלל השלג. 'סיכמנו שאם לא יהיה אפשר לצאת, נישן בכיתות', סיפר בערק'ה יום קודם, נעוריו מתלוצצים גם דרך קו הטלפון.
רק הם יושבים יחד.
לו היה יכול, היה גם הוא נוסע להסתגר בישיבת נעוריו לימי השלג. הרי אין עבודה, אבל תורה ישנה גם ישנה.
"חשבתי שאנצל את היום ללמוד." אלימלך מתנער, חוזר לרוקן את צלחתו.
רחלי מביטה בו. "היום עוד ארוך."
כשהצלחות מתרוקנות, ואלימלך מתעכב עוד קצת עם כוס התה שלו, רחלי הולכת למצוא את המצלמה הביתית. כבר חודשים שלא הוציאו אותה. מאז הטיול של סוכות.
וכך מצאו ילדי השכנים את ר' אלימלך, עורם שלג בחיוך עליז. מעילו הארוך לבנבן בקצוותיו, עיניו מאירות כתמיד.
"רוצים לבנות בית או בית של אסקימוסים?" הוא שואל את בני משפחת כהן.
הם בונים גם וגם. מתחרים עם הגולדמנים איזה בית יבנה מהר יותר. רחלי מנציחה הכל, וגם מוצאת ערימת שלג דחוסה, אותה מגלף אלימלך בסבלנות שקיימת רק אצלו.
ולבסוף, אחרי שהילדים כבר מתעייפים, בביתם של אלימלך ורחלי מתקיים השיעור המתוק ביותר שיכול להיות.
שיעור תורה, של תשב"ר.

ספוילר

מבוסס על סיפור אמיתי.

 

[מוצג]

בס"ד

אני מקווה שאני יודע לאן אני הולך. כי אני לא מרוכז בכלל. שום דבר לא מצליח להרגיע את הרטט שבלב שלי. גם לא הנשימות העמוקות שאני לוקח. אני בטוח שמי שמביט בי עכשיו, מסתנוור מהאור הרך שזוהר כהילה על פניי. אני חוצה במעבר חצייה, מרחף, מכוניות צופרות לי אבל אני בכלל שומע מנגינה עם מתיקות מעודנת. אני מביט סביבי, גשר המיתרים, הרכבת הקלה, רמזורים זוהרים ובלל האנשים, מתמזגים למולי בגוונים מפעימים. קבצן שיושב על ספסל מחייך אלי חיוך רחב, אני משיב לו בכפליים. פתאום מתחשק לי לדלג, אני כמעט מתחיל ואז, בנס גלוי, מתאפס.

זהו. אני מתקרב. דמדומי שקיעה רכים נזרקים בעדינות אצילית על העיר. אני מיישר את העניבה, מסדר את הכובע, ומעיף לכלוך בלתי נראה מדש החליפה. שהחיינו לזמן הזה.

-----

אני סוגר את הדלת בעדינות, מביט בשעון חפוזות ויורד במדרגות בדילוגים של שתיים שתיים. אני משתדל לעולם לא לאחר ללימוד. ובמיוחד לא לחברותא עם שוקי. כבר כמעט חמש שנים שאני ושוקי לומדים פעם בשבוע לזכות מיכאל. מבלי שזה האחרון יודע על כך דבר.

היינו שלישיה. כמעט הכי מדוברת בישיבה. אני, שוקי ומיכאל. אני יודע שזה משהו נדיר. אני יודע שזה משהו קסום. הקשר בינינו הוא לא משהו שאפשר לתאר במילים. כדי להבין, צריך להרגיש. ביחד נכנסנו לתקופת שידוכים. אני הייתי הראשון שהתארסתי. אחרי חודשיים התארס שוקי, ומאז אנחנו ממתינים למיכאל. מקווים ומאמינים בכל הכח שיום יבוא, בקרוב. וזה יקרה.

-----

הכותל לא מלא היום ומעניק לי קצת מהפרטיות שאני צריך. נשארו דקות בדודות מהזמן שהקצבנו לעצמינו. אני מביט למעלה, ומרגיש רטיבות מתגברת אט אט בעייני. יונה לבנה חגה סביבי בחן, וצבעה הבוהק משרה עלי אושר שלא ידעתי שקיים. אני רוצה לדבר, להודות, אבל לא מצליח. לא יודע מאיפה להתחיל ואיך לגמור, כי אי אפשר לסיים. בעוד דקות ספורות, נתקשר להודיע לכולם. חיוך מבויש עולה על פני כשאני חושב על כך. אני מנסה לסדר בראש למי להתקשר מיד אחרי הורי. טוב, כאילו שזה לא מובן מאליו. אני מתחיל להתקדם באיטיות לכיוון היציאה מעזרת גברים. נעשה קר פתאום. אני מצטמרר, מיטיב את הצעיף על צווארי. ברגע האחרון נזכר למחות את הדמעות שנותרו. רעם מרעיד לפתע את השמים, אני מרים את עייני אליהם, ומדמה לשמוע בת קול האומרת ברכות; מזל טוב חתן.

------

כשאני ושוקי לומדים, הזמן עובר מהר כל כך עד שנראה שמישהו תופס את המחוג של השעות ומעביר אותו ישירות משמונה לעשר. אנחנו סוגרים את הגמרות בטפיחה, ומקדישים כמדי שבוע את הלימוד לזיווג הגון למיכאל בן רחל. בית המדרש שקט. ורק קולה של הרוח השורקת בחוץ נשמע ומורגש. אני קם להביא לנו כוסות תה, וכשאני חוזר, אני רואה את שוקי דומם עם הפלאפון ביד. אני קורא לו. הוא לא עונה. אני מתקרב, מניח את הכוסות בזהירות על השולחן. מה יכול לקרות? בשבריר שנייה רצות לי לפחות חמש מחשבות בראש אבל אני לא מספיק להעלות את השערותיי בקול, ושוקי תופס אותי ומצמיד לאוזני את הפלאפון. אני שומע בצד השני כחכוח ואז, מישהו קורא בשם שלי ואומר בקול חנוק; מגיע לי מזל טוב. הלב שלי עוצר. ולא במטאפורה. לאחר מכן הוא דופק בקצב של תוף אינדיאני. ואז אני צורח את נשמתי: מיכאל!. שוקי מצטרף בשאגה משלו. הקירות סביב מהדהדים. מיכאל. אנחנו נופלים אחד בזרועותיו של השני ומיכאל מצטרף אלינו דרך הטלפון בחיבוק אמיץ, משולש. ובדיוק אז השתררה הפסקת חשמל. האור כבה. גם החימום. אבל אין כל צורך בהם. הפנסים הדולקים בעינינו יכולים להאיר את כל בתי המדרש בשכונה. החום הבוער בלבבנו יכול להמיס תבנית קוביות קרח באנטרקטיקה. אנחנו יוצאים החוצה, גשם מקבל את פנינו בברכה. בעינינו הטיפות נדמות כיהלומים. נפרדים בשתיקה המומה, נרגשת, בידיעה שעוד מעט נפגש שוב בוורט. מי היה מאמין. העולם שבחוץ נראה יפה כל כך פתאום ועושה רושם שצופן בתוכו רק טוב ומתוק. הלוואי.

 

[אפרת תהל]

בבקרים של שבת נעים ללכת לבית הכנסת באוויר הקריר ובאווירה הרגועה שעוטפת את היקום כולו. נעים במיוחד כאשר כף ידה הקטנה של בתך טמונה בכף היד שלך.

אנחנו הולכים בשלווה, שוהם מפטפטת להנאתה ואני מקשיב לסיפוריה ולדמיונותיה. רק כאשר אנו נעצרים במעבר חציה, מחכים לרמזור שיתחלף, שוהם נזכרת לשאול אותי אם חשבתי על הטיול של בית הספר.

"חשבתי, והתשובה היא לא", הטון התקיף מעט שיוצא לי מבהיר לילדה שאין מקום לוויכוחים. שוהם מבינה יפה את הנימה ואינה אומרת דבר, רק אחיזתה בידי מתרופפת מעט.

אנחנו מתקדמים עוד מספר מטרים, אך השקט והעצבות העוטפים את שוהם צורמים לי, ולמרות שאבא לא אמור לתת הסברים לבת שלו, אני מתקפל.

"שוהמי מותק, את יודעת שטיולים יכולים להיות נורא מסוכנים? אני דואג לך ולכן אני לא מאשר את הטיול".

"מה יכול להיות מסוכן בגן חיות התנכ"י?" שוהם חוזרת על המילים של אמא שלה, וחיוך מר עולה על שפתי.

"כך החלטנו אני ואמא", אני מדגיש את המילה האחרונה, שיהיה לה ברור שאנחנו באותו צד, "אין על מה לדבר".

בית הכנסת מקדם את פנינו, אנו נכנסים פנימה ושוהם מתיישבת על ידי, פותחת סידור ומתחילה להתפלל.

ב"ברוך שאמר" אני מעיף מבט על בת השש והמום לראות אותה מתפללת מתוך הסידור מילה במילה, במתיקות כובשת. היא שמה לב שאני מסתכל עליה אך לא מרימה את הראש מהסידור, חיוך של נחת עולה על פני.

מכירת רימונים לספר התורה, אני קונה בח"י שקלים את הזכות, ומרים את שוהם גבוה, בכדי שתפאר איתם את ספר התורה. כשמתחילה הקריאה היא שואלת אותי האם שיניתי את החלטתי ואסכים לה ללכת לגן החיות? מבטי בוחן אותה היטב, מנסה להבין אם זו הייתה מטרת ההצגה שהיא עשתה לי בתפילה, ומנענע את ראשי לשלילה. שוהם פותחת שוב את סידורה ולוחשת לעברי, "אז אני אקרא עוד תהילים ואתפלל לה' שתסכים לי".

כל הדרך חזור שרה הבת שלי את אדון עולם, שפתיה נעות בדביקות שממיסה אותי.



"שלחתי לך את האישור במייל", אני מתקשר לשירה, המחנכת של כיתה א'3 ממ"ד טכנולוגי, "אבל את תשמרי על היטב על האוצר שלי, נכון?"

 

[ביזנסטורי - אילה]

בסיעתא דשמיא

טוב לו ושמח​

עכשיו אני בבית לאחר יום עמוס ואני שמח.

היה לי יום טוב היום.

זה התחיל עוד בבוקר כשהיה "קידוש" גדול למתפללי בית הכנסת לכבוד ר"ח אדר.

בהתחלה כשהגעתי, עוד לא היה את הקידוש, אבל אח"כ הגבאי של בית הכנסת דפק לי חלש על הכתף ושאל אותי איזה יום היום.

"ראש חודש אדר" עניתי לו בגאווה.

"ומשנכנס אדר מה עושים?" שאל אותי הגבאי. "מרבים בשמחה!" קראתי.

ראיתי שהגבאי מחייך. כנראה כי אני חכם וידעתי את הפיתרון לחידה שלו.

אחר כך הגבאי סיפר לי שכולם רוצים לשמוח בחודש אדר ולשתות קצת "לחיים" ולשמוח ולברך קצת "מזוינעס" ולשמוח, ובטח גם אני רוצה שכולם ישמחו.

באמת רציתי, אז כשהגבאי שאל אם אני יכול לשלם את זה, אמרתי: "בטח, רֶב גבאי, ברור." והבאתי לו את האשראי שלי. אז מוזס ויצחקוב הלכו לכמה חנויות וחזרו עם שמחה גדולה לכבוד חודש אדר.

זה היה נחמד ככה להתחיל את היום.

אחר כך לקראת הצהריים נכנס לכולל שלנו אדון כהן, הוא היה נראה לחוץ והסתכל חזק על כל האברכים כאילו הוא חושב על רעיון. בסוף היא ניגש אליי ואני שמחתי, כי אדון כהן הוא אדם חשוב, אז אם הוא בא במיוחד כדי לדבר איתי כנראה שגם אני חשוב.

אדון כהן סיפר לי שהוא עושה שבע ברכות היום בערב באיזה אולם והוא לא מסתדר עם האירגון של השולחנות והספסלים וכל זה.

מייד הבנתי למה הוא מתכוון: "אל תדאג אדון כהן", אמרתי לו. "אני יכול לסדר לך פלא פלאים את כל האולם בצ'יק צ'ק"!

אדון כהן שמח מאד ואחרי הכולל הוא לקח אותי באוטו המפואר שלו לאולם הקטן בקצה השני של השכונה. עבדתי שם כמה שעות וסחבתי לו את כל הספסלים ואת כל השולחנות וסידרתי את כל הכסאות בשורות ישרות כמו סרגל.

בהמשך התחילו קרובי המשפחה של אדון כהן להביא את האוכל לאולם. אז בגלל שהמלצרים עדיין לא הגיעו עזרתי לו לסדר את כל הסלטים בצלחות ולחתוך את הפירות במגשים.

אדון כהן היה מאד מרוצה, אני חושב. כי בסוף, כשהתחילו להגיע אנשים, הוא אמר לי: "תודה צדיק, עזרת לי מאד."

ואני עשיתי הליכה עד הבית והיה כיף.

עוד מעט אשתי תחזור מהשיעור השבועי שלה ואני אגיד לה שאנחנו נותנים את הדירה שלנו לשבת בשביל ההורים המבוגרים של גברת לוי, השכנה מהדלת מולנו.

מיד כשחזרתי הם דפקו לשאול אם אפשר. מעניין למה לא חיכו שאשתי תחזור, בדרך כלל היא מנהלת את העניינים האלו.

אז אני אגיד לה להתחיל לארוז מזוודות ולנקות את הבית. אני מקווה שהם יהיו מרוצים מהדירה.

אחח...

איזה יום מעייף עבר עליי.

יום מלא בשמחה וסיפוק.

 

[רבקי פרידמן]

מילטון רייט דחף את שער הכניסה לאחוזתו באושר מתוק. חודשים הוא דמיין את הרגע הזה. ציפה לו, והנה הוא שוב בבית.

חריקת השער הזניקה את אורוויל ווילבור ממקומם ותוך שניות מעטות היו אסופים בזרועותיו החסונות של אביהם.

הוא בחן באהבה את הצלקת החדשה של אורוויל שקישטה את מצחו, ושם עין משועשעת על בגדי הבית של וילבור מהם הסיק שכנראה שוב הושעה היום מבית הספר.

סוזן יצאה אליהם עיניה זוהרות ואור הדמדומים מקיף את שערה בהילה הזהובה. מילטון! היא קראה בגעגוע. ריח פשטידת תפוחים נודף מידיה. ריח של בית.

הם התיישבו בסלון החמים. מילטון חלץ את נעליו התרווח על הספה וקיבל בתודה כוס חלב חם מידיה של סוזן.

"קניתי לכם מתנה בנים" הכריז באיחור מה כי אורוויל ווילבור כבר החזיקו את המטוס הזעיר בידיהם בעניין רב. הוא היה עשוי מנייר, במבוק, ושעם עם גומייה.

הם הטיסו אותו למרחקים קצרים ולאושרם לא היה גבול.

"מה זה?" שאלה סוזן

"זו המצאה צרפתית" חייך מילטון ונגס בפשטידת התפוחים בהנאה רבה "את יודעת, יש אנשים שחושבים שאפשר לבנות דגם כזה בגדול, שממש יעוף בשמים כמו ציפור ואדם יוכל לכוון את הציפור מבפנים לאן שירצה."

סוזן צחקה בקול "גם אני חולמת לעוף כמו ציפור חופשית" אמרה עייפות מה בקולה

מילטון הבין לליבה, אורוויל ווילבור היו צמד מאתגר במיוחד.

הם הביטו בהם מפרקים את המטוס הקטן לגורמים ומרכבים אותו מיד במהירות שיא.

ווילבור בחן את המטוס מכל צדדיו. "הייתי שמח שיהיה כאן מקום להכניס מטענים שונים, שאותם יהיה אפשר להטיס ממקום למקום" הוא ניסה לדחוף למטוס הזעיר את משחק משקולות האבן שלהם ללא הצלחה.

"גם אני הייתי שמח על כך" ענה לו ארוויל "אבל זה בלתי אפשר בעליל"

"במטוס הזה, אולי לא" השיב לו ווילבור בבוז. "אבל אפשר לבנות אחד גדול וחזק יותר שיוכל להטיס גם איש אמיתי בפנים, אפילו יותר כבד מאבא"

"אתה באמת חושב כך?" ארוויל קצת פקפק אבל נרתם למשימה בהתלהבות בעקבות אחיו.

הם לא נשברו כשהמטוס הקטן נשבר...

זו הייתה רק תחילתו של מסע מופלא.

מילטון יצא לעסקיו, וחזר ויצא שוב ושוב. סוזן אפתה להם פשטידות תפוחים מתוקות ושקיעות זהובות עטפו את שערה המאפיר בהילה זוהרת.

הבנים כבר עזבו את בית הספר שלא תאם את אופיים הסוער והיא וויתרה על חלומה לראות אותם נושאים תעודת בגרות בכיסם.

הם היו שקועים בחצר ביתם בבניה הרכבה ופירוק .

הבנים שלה הבטיחו להגשים את חלומה לעוף כציפור חופשית.

היא הביטה בלהט מבטם וידעה שהם יצליחו. יוכיחו למורים שזרקו אותם בבושת פנים מבית הספר שהם עוד יעשו היסטוריה.
ב 17 בדצמבר 1903 זה קרה. האחים רייט הצליחו להצמיח כנפיים לציפור הברזל הגדולה. הלב של סוזן פרש את כנפיו גם הוא בגאווה. באהבה.
היא הרי תמיד ידעה.

 

[רוח סערה]

את החיים, לדעתו של הנרי, אי אפשר לשנות. והם מורכבים. ללא ספק.
אבל את הבחירה איך לחיות אותם- בוחר כל אחד לעצמו.
והוא- נחוש לחיות את החיים במלא משמעותה של המילה- לחיות. להיות, לחוות.
לא לדשדש בעבר, לא לפחד מהעתיד, אלא ליהנות מההוה.
להרגיש את הדם עולה לו לראש, את הרגש שמטלטל לו את הקרביים, לחוות את הרגש על כל עוצמתו,
להיות נער.

את העובדה שהוא נסיך- הוא לא יכול לשנות. והעובדה הזו מורכבת. ללא ספק.
אבל הוא בוחר איך לפרש את התפקיד הזה.
הוא מנומס מאד כשהוא רוצה להיות כזה, אף אחד לא יכחיש את העובדה הזו.
אבל הוא מעדיף לשכוח את הרגעים המשמימים של הטקסים הממלכתיים, לזכור את הטעם המעודן של האווז בערמונים ויין,לחוות את הטבע של גני הארמון בכל עוצמתם.
פשוט להיות.
להיות נער.

הוא תולש עלה כותרת לבנבן של פרח יסמין.
אף אחד לא יכחיש את המבט המשועשע והמבין של אביו כשהוא רואה אותו ברגעי המשובה שלו,
אבל אף אחד גם לא יכחיש את הציפייה של מלכו שאולי, כמוהו, הוא יתבגר פתאום, ישאיר את משובת הנערות רק בזכרון ויהפוך להיות גבר.
אבל הרגע הזה בושש מלבוא, וגילו כבר מתקדם לשנה ה-19 לחייו.
והוא לא רוצה להתבגר.
הוא אוהב את החיים האלו.
אוהב את האמת שמפעפעת לו בוורידים.
הוא לא רוצה לעזוב אותם.
הוא רוצה את האש הזו, אאאשששש!!!
מחשבותיו לא נותרות במוחו בלבד. הוא זורק את כובעו על סלע נמוך ושואג לרוח.
רץ בין העצים הרחבים בידיים פשוקות לצדדים.
מרגיש את הרוח הפורעת את שערו, את הסומק מעטר את לחייו, עוצר. מביט לאופק.
אל מפגש ההרים בשמש, אל מפגש העננים בקרניה, אל מפגש הבריאה כולה עם ליבו
הוא מחייך חיוך מאושר.
חיים

 

[מ. י. פרצמן]

האתגר נעול, השיפוט יעלה בקרוב בעז"ה.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שיפוט:
לצערי עברו עלי מספר דברים שגרמו לי לשנות מהרגלי, ולנקוט בשיפוט קצר מהרגיל.
אם זאת, אל תתעצבו, כולכם אהובים ורצויים.

וניגש לשיפוט.
במקום השלישי עומד הסיפור של @לאלה
מבחינה טכנית הוא סיפור נהדר, אבל בשום מקרה לא הייתי מגדיר אותו כמתוק, אבל עדיין הוא מעולה.
אז אולי מגיע לו מקום ראשון על הכתיבה והעלילה, אבל בגלל שהוא בעיני קצת פחות מתוק, הוא נדחק למקום השלישי.

ובמקום השני והנהדר:
@כותב השורות
עם סיפור שמלווה שיר או שיר שמלווה סיפור, מלא באופטימיות, בעל מקצב נעים ומלא חיים,
יש קונפליקט ועדיין הכל מקושט בסוכר בעדינות, אהבתי.

ואת המקום הראשון לוקחת @7שבע7
עם סיפור מלא רוך ומתיקות, עמוק ומעודן.
טכניקת כתיבה משובחת ועשויה היטב, ניכרת מיומנות בעריכה פיסוק ועימוד.
הסיפור שהשאיר אותי במתח עד הסוף, אבל לווה בדמעות של הודיה.

 

[7שבע7]

תודה רבה על האתגר המתוק, על השיפוט המעודן ועל הזכייה המפתיעה.
בעזרת ה' יעלה אתגר חדש בקרוב...