מאת הניקית @מ.ל.ב. י
זה היה טעות.
בטוח שזה היה טעות.
למה? אלוקים, למה? יש לך הסבר למה עשיתי את זה להורים שלי?
בסדר הייתי אז צעיר, בסדר היה לי חיים קשים, בסדר אבא שלי הרביץ לי, אז מה, לכן עושים צבא? באמת!
איפה אורטל כשצריך אותה, ברחמים, איפה היא?
תמיד היא יודעת כל כך יפה להרגיע אותו, היא יושבת ומסבירה לו את כל ההיסטוריה למה בדיוק הוא עשה ולמה, למה בחר כל בחירה ולמה היא אשתו בעצם. אוף. אז איפה היא עכשיו כשהוא חייב אותה, ולמה אלוקים, למה דווקא עכשיו הוא נזכר בהכול?
הוא החליף מבט עם המראה, פנים קשוחות חסרות הבעה ממשית הציצו אליו, צלקת ארוכה עיטרה את צווארו, זיכרון מהיר וזריז עבר במוחו: 'זה היה כואב'.
יופי, של כאב, כאב פיזי, ומה עם הלב של אבא שלו, מה?
אתה היית ילד מסכן והוא היה אבא אכזרי!
לא נכון, הוא היה אבא טוב בדרך שלו, חינך אותי בדיוק כמו שחינכו אותו.
אבל מי אמר שמה שהתאים לו התאים גם לי?
עובדה שעל פי הדרך הזו קמו דורות ישרים ומבורכים.
איזה יופי. אוף!
הזכרונות הכו בו בלי רחמים:
הוא ואבא הולכים לחלקה לרבי ומקבלים דולר וברכה 'תגדל תלמיד חכם' אבא עונה בדבקות: 'אומיין' ולוחש גם לבן יוחיד שלו: 'תגיד אומיין, צדיק, תגיד' והוא בתמימות של ילד בן כמעט שלוש שכל העולם לפניו ענה אמן.
הוא ואבא הולכים לחיידר בפעם הראשונה ראשו עטוף בטלית.
הוא מלקק דבש ואבא מברך שתהיה צדיק גדול.
הוא ואמא קונים נעליים לחתונה של שורי, אמא מברכת שיזכה גם הוא להתחתן עם כלה צדיקה.
הוא הולך לחיידר שמח.
הוא הולך לחיידר שמח פחות.
אבא כועס, מרביץ, הוא שותק ומשתדל.
לא מספיק, אבא כועס, מרביץ שוב, ואומר בכאב, הרבי ברך שתהיה תלמיד חוכעם גודויל!
בהתחלה הוא כל סטירה של אבא העיפה אותו מאה שמונים מעלות לצד השני. אבל אחר כך, הסטירה העיפה אותו שלוש מאות שישים מעלות, והוא נשאר באותו מקום.
ואבא כעס. מאוד כעס.
'אתה יכל להיות רבי חיים קנייבסקי הבא עם הראש הגאון שלך, למה אתה מבזבז אותו על שטויות, למה?'
הוא הולך בלי להגיד שלום.
הוא בצבא, עושה חיים.
אבא לא אומר לו שלום כשהוא פוגש אותו בגאולה.
אמא לא נותנת לו להיכנס הביתה ביום חורף מקפיא, כי אבא לא מסכים.
הוא כועס.
ואבא?
ואבא גם.
למה כל הזיכרונות מציפים אותו עכשיו בלי סדר כלשהו, ואיפה אורטל כדי לפרוק תסכולים?
כבר חצי שנה הוא עם התסכול הזה.
תאונה אחת. שתי רכבים. ושלוש אמבולנסים, זה מה שהוא זכר.
כמעט כל השאר נמחק. הרופא טען שזה זמני ויחלוף תוך שבועות עד חודשים.
כבר בבית חולים הוא קלט שאת העבר הרחוק הוא זוכר ואת ההווה הקרוב והעבר הקרוב לא. תקופה ארוכה מהחיים שלו פשוט נמחקה.
הוא ניסה אין ספור פעמים להבין מה הקשר שלו ילד צ'אלמער, ממאה שערים, שישב בכלא בגיל תשע, כי פצע בינוני שוטר בהפגנה, ואחר כך עוד פעם בגיל עשר. אבא שלו מנהל את כל ההפגנות, ,החל מאל תעברו בשכונתנו בלבוש לא צנוע, ועד ההפגנות השבועיות בצומת הנביאים של: 'שאבעס!'
איך ילד כזה היה בצבא, ויש לו חותן חילוני ואישה בשם אורטל? איך הסיפור הזה מסתדר ביחד?
חור של זיכרון באמצע החיים.
ואורטל הסבירה, מלא פעמים הסבירה לו כל מהלך שלו, אבל הוא, לא נזכר. ולא סלח לעצמו על שעשה ככה לאבא שלו.
הוא? איך זה יכל להיות? ואבא רצה שיהיה רבי חיים קנייבסקי הבא. איך הוא עשה לו את זה איך?
אז אורטל תמיד אמרה לו שכשייזכר הוא יבין, אז הוא חיכה עם הבקשת סליחה לאבא שלו, אבל עכשיו הוא נזכר. הוא נזכר ומבין.
מבין שתירוצים היה לו הרבה, אבל אבא צדק.
אני לא אשם! בכלל לא אשם.
מה הקשר כאן כן אשם, לא אשם?
אבל אבא היה כל כך רע אלי!
אתה לא יכול להאשים את כל הבחירות שבחרת באנשים אחרים.
אבל...
שום אבל.
מחר.
מה מחר, עוד היום!
עוד היום הוא ייסע לירושלים, ילך בסמטאות הצרות של מאה שערים יכנס לרחוב בהר"ן, אחר כך לשוק, ימשיך עוד קצת וליד חנות הספרים עין יעקב יש בניין. הוא יעלה במדרגות לאט לאט , בגב כפוף וראש מושפל, בברכיים פקות.
הוא ידפוק בדלת עד שהיא כמעט תשבר, ולאמא לא תהיה ברירה אלא לפתוח. ואז... ואז... הוא יבקש סליחה.
סליחה אמיתית, כשהוא יודע וזוכר על מה, לא כמו הסליחה כשביקש מאבא כשבא לבקר אותו בבית חולים, כשעדיין לא זכר מכלום, והכל היה נראה לו מוזר. לא כזאת סליחה.
סליחה אמיתית.
אשמנו.
בגדנו.
גזלנו
סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים.
ואתה צדיק על כל הבא עלינו. כי אמת עשית
ואנחנו הרשענו.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
