יום קשה עבר עלי, ללא ספק, יצאתי משיחת נזיפה חמורה בעבודה, איזה פקיד קרח עם הבל פה של לוויתן שהקיא הרגע את יונה הנביא, צרח עלי תוך כדי שהוא חובט בשולחן עם קלסר רעוע, למזלי הודיעו לו שאמא שלו מאושפזת בגלל שסגרה בטעות פלאייר פטנט על האף, לא מספיק שיש לה בן כזה פסיכופט.
הוא נמלט על האופנוע המטרטר שלו, ואני נשארתי לעמוד מול מכונת החטיפים השכונתית, שבגאונות מיקמו אותה מול השירות לאסיר המשוחרר שהעסיק אותי משום מה בתקופה האחרונה.
התלבטתי אם שאשא במילוי קרם נוגט יספק לי את הנחמה, או שאולי החטיף עם השם המפוצץ "פאף" יעלה לי רמות המונוסודיום גלוטומט בדם, ויעניק לי כמה דקות של קורת רוח בעולם הנפלא הזה.
בדיוק כשהצלחתי לפענח את צירוף המקשים "D6" (אם חשוב לכם לדעת לפעם הבאה שאתם רוצים לקנות פאף) צלצל הטלפון.
אני מוכשר, גם הצלחתי לפתור את סבך האוזניות, וגם ללחוץ על הD6 הזה, בעת ובעונה אחת, כשאהיה עשיר יותר, ארשה לעצמי איר פודס לבן ויפה כמו של הפקיד השמנמוך חולה הצומי, הדגנרט, שונא האדם שהכיסא בקומה 3 מחלקת שיקום אסירים, עדיין מעלה אדים מחום גופו השמנוני ושבע העונג.
כמו תמיד זאת לא הייתה אראלה ממפעל הפיס, וגם אין לה שום סיבה להתקשר אלי, כי האזיק האלקטרוני נותן לי להגיע למרחק של איזה עשר מטר מהבוטקה העלובה של ציון, וכמו איזה ילד אני צריך לבקש מאנשים שיקנו לי לוטו. הם מסתכלים עלי במבט המוזר הזה, ואני צריך להרים את המכנס ולהראות להם את האזיק המעיק ולהסביר למבוהלים האלה שאני חף מפשע בעיקרון.
זאת היתה שוב אסתי, עובדת סוציאלית של מחוז דרום, יופי אסתי, נמחקו לכם כל המספרי טלפונים במשרד, שאת מתקשרת אלי כל יום.
לא, היא עונה, פשוט אנחנו עושים ביקורת חצי שנתית, והפיקוח דורש שנהיה אצלך כבר מחר, תודה רבה, אין בעד מה.
אני לא אמורה לומר לך יום לפני זה, היא מספרת, זה רק בגלל שאני לא רוצה שיצא עליך דוח שלילי שלישי ברציפות, כי יש לנו סקר מחוזי ואסור לנו לצאת מחוז שלא מטפל כמו שצריך.
מי מגיעה אלי? אני שואל.
מגיע, היא עונה, ד"ר ראשון, הוא מאוד נחמד, זה כי יוליה יצאה לחופשת לידה, וויקטור במילואים, ואני בבידוד, אז ד"ר ראשון לקח כמה ימים חופשה מבצלאל, כדי לעזור לנו לצמצם פערים, והוא יקבל על זה פרס יפה ביום העצמאות.
אז מחר תכין הכל שיהיה טיפ טופ, כולל הילדים שיהיו לבושים בלבוש תואם וראוי לשמו.
טוב, יום טוב.
אני נשארתי עם אוזניה אחת באוזן, וחטיף פאף מלא ביד, פוצצתי את השקית והתחלתי ללעוט את החטיף בטעם צ'דר, יש סיכוי שצ'דר זה בכלל מונוסדיום גלוטומט, כי זה הטעם היחיד שיש לו. את הפירורים פיזרתי למנשה, החתולה שלי שבאה אחרי לכל מקום, יש לה משהו עם האזיק שלי, נראה לי.
הבית היה הפוך, בגדים בכל מקום, על הרצפה, על הדלתות, ואפילו על הארון למעלה, זה שקיבלתי פעם מהשווער בחתונה.
אשתי מדי פעם לוקחת חופש ונמלטת מהבית, זה לגיטימי, אפילו אני ניסיתי פעם לברוח מהכלא יחד עם הזייפן הירושלמי חיים טורצ'ין (הוא באמת היה זייפן, סיוט לשמוע אותו פותח את הפה, הסוהרים הסתובבו באגף שלנו עם אטמי אוזניים) שטען שהוא יושב כי פעם הוא זייף חתימה על קול קורא נגד החיסונים, ומאז מתנכלים לו ממשרד הבריאות, עד כדי כך ששלחו מלשינים שיספרו שהוא מכר תעודות זהות מזוייפות לצ'אלמר מקומי, שמקבל מאה דולר מהסאטמרים על כל אחת כזאת שנמצאת אצלו ביום הבחירות.
הילדים חזרו הבייביסיטר, והיו עסוקים בצביעת הבית, הם עושים את זה בהתמדה, יום אחרי יום הם מכסים את הקירות בציורים קטנים של חיות וחייזרים מסוגים שאפילו חייזר אמיתי היה נבהל כשהיה פוגש אותם בגלקסייה חשוכה.
למיטות מיד!! צרחתי עליהם, והם המשיכו לצייר איש פותח פה גדול עם שיניים חדות על הקרמיקה של הכיור הקטן לנטילת ידים.
אחרי שפיניתי להם את המיטות מכל האוספים שלהם, מקלות ופקקים ודמויות פלימוביל ערופות וקטועות, נוצרה ערימה קטנה שהזכירה תמונות מתרפ"ט, על השידה הקורסת בחדר הילדים, הם הסכימו להירדם אם אספר להם שוב את סיפור הבריחה שלי מהכלא.
המצאתי להם סיפור חדש, עם רעים ממש מרושעים, ועם פשע כל כך מגוחך שיוחס לי, עד שהם התחילו לפקפק בו עם כל מיני שאלות מכשילות וחשדניות, נאלצתי לאיים עליהם בעונש חמור ויצירתי במיוחד, וברחתי אל המחשב שלי.
השב"ס חסם לי את האינטרנט מכל הכיוונים, כי איימתי על שר הרווחה בקבורת חמור אם לא יתפטר, אבל מקלדת ומדפסת היו לי, והתחלתי להכין את השלטים.
אני עובד ממש יפה עם פאוור פוינט ווורד, והצלחתי להכין את כל השלטים, להדפיס אותם ולתלות על כל הדלתות.
לקחתי לגימה מהערק שהחבאתי בתוך בקבוק קריסטל לימון ליים דיאט בארון שמתחת הכיור, גם אלכוהול אסרו עלי הרשעים הארורים לשתות, אבל טורצ'ין סידר לי משלוח מנות יפה, והשלוק הזה עזר לי להירדם בקלות, ולחלום שום על המתחם המוזר הזה שמלא באמבטיות משונות, ואני מסתובב בתוכו ומחפש דג שהלך לי לאיבוד.
התעוררתי מהליקוקים של מנשה, שהתעצבנה מהדפיקות שעל הדלת, וכמעט שרטה אותי מרוב לחץ.
רצתי אל הדלת ופתחתי מיד, חסר לי שלא.
בדלת עמד ככל הנראה ד"ר ראשון, שנראה בדיוק כמו שלא יכלתי לדמיין אותו.
ג'ינג'י נמוך ומקריח, עם נמשים על המצח וקול צייצני ונלהב, מאחוריו השתרך בחור גבוה עם פנים חסרות הבעה, שרשם בקפדנות כל מילה שנאמרה.
הוא הסתכל על הדלת, ואחר כך הסתכל עלי, ושוב לדלת, ושוב עלי (הוא חזר על התהליך הרבה פעמים, וכל פעם שהוא הסתכל, הגבוה רשם משהו בדפדפת שלו)
'מוזיאון המהפכה'! הוא היה נרגש, אתה צריך לדעת שאני דוקטור בבצלאל, מרצה לאמנות חזותית והדוקטורט שלי עסק במבנים של כאוטיקה בנרטיב של המדיה החזותית בעידן האחרון של המאה העשרים, רק חשוב לי לציין.
תודה רבה, קדתי לו קידה נדיבה, וכיפת הלילה הבלויה שלי נפלה לי מהראש, ונעצרה בערימת בגדים שהיתה בדרך לכביסה.
הזמנתי אותו להיכנס, שטפתי כמה כוסות, והכנתי לו קפה בשקביץ חזק ככל שהצלחתי.
למה אתה מתכוון מוזיאון המהפכה, שאל הדוקטור תוך כדי שהוא מעביר את הכוס הרותחת מיד ליד , מה אתה מציג כאן במוזיאון, אם יורשה לי לשאול?
יורשה לך לשאול, עניתי לו, עזוב את הקפה האומלל על השיש, אם תמצא מקום להניח אותו, ובוא איתי לסיור.
יצאנו לסיור, הזהרתי אותו שהמעבר במוזיאון נועד למיטיבי לכת, ויש לדלג על מכשולים קבועים וניידים, וקיימות הגבלות על נכים ונשים במצב זמני המתואר בראשי תיבות מסתוריים במקומונים החרדיים, ואשר כורך בסופו ברכת הטוב והמטיב או שהחיינו.
הוא נענה לאתגר, ומייד התחלנו לעבור בין המוצגים השונים.
התחלנו בציורי הקיר, זה ציור שמבטא לעג לקונפורמיזם, הסברתי לו על קשקוש באורך מטר וחצי, אם אתה רוצה לדעת, הוא צוייר באמצעות משחת נעלים, והאמן שיצר אותו הסביר שהוא יוצר זאת משיעמום, כי כלום לא קונים לו בבית הזה.
הדוקטור התפעל מהניתוח, והגדיר זאת במילים כל כך גבוהות, שהגבוה שהתלווה אליו, חיפש סולם כדי להגיע אל הלקסיקון הזה, אבל הדוקטור היה סבלני, ואיית לו באיטיות כל מילה שהוא הסתבך בה, אני לא הבנתי לא לפני, וגם לא אחרי האיות.
את זה לא ראית! הכרזתי כשחלפנו על פני חדר האמבטיה שזכה לשלט "האגף הרטוב"
אוסף בקבוקי שמפו ותחליבי רחצה, ריקים למחצה, מגובבים על משטח שיש, בסגנון חופשי, פלסטיק וטכניקה מעורבת!
הגבוה הרים גבה אחת גבוה יותר, כשרשם בדפדפת שלו את ההגדרה, אבל ד"ר ראשון היה מאושר, יש כאן שמפואים שכבר לא קיימים, הוא הצביע על שמפו חוויה שאספתי פעם מהפח של המקווה.
אני עושה גם סדנאות, אמרתי לו לפני שפתחתי את חדר אגף הילדים, אנשים יכולים לבוא עם הבלאגן שלהם מהבית, ואנחנו יכולים לשלב אותם בפעילות שלנו. יש גם צד רפואי לזה: מומחים שהזמנתי מעריכים, שאנשים שהם חולי ניקיון בדרגות קלות, כאלה ששוטפים כלים יותר מפעם בשבוע, לא מקרים קשים של אנשים שלא נרדמים כי יש להם כפית בכיור, מקרים קלים יבוא לכאן, ויקבלו פרופורציות שיעזרו להם להשלים עם החיים שלהם.
דרך אגב, אמרתי לד"ר ראשון והצבעתי על החנוכיה שבחלון, זאת תערוכה מתחלפת, באפריל היא תסתיים, אחרי הפעילות הגדולה של שריפת מוצרי המזון שנגרד מהקירות של הסלון, נסיר אותה עד החורף הבא.
זהו, המוזיאון הקטן שלי זוכה למבקר הראשון.
פתחתי את אגף הילדים במאמץ, כי ארגז צעצועים שבור חסם את הדלת, אבל הגבוה התעורר, ושלח את ידיו הארוכות אל תוך האגף, והצליח להזיז אותו ולפתוח את החדר.
זה אגף שאני לא משקיע בו, יש לי צוות שמטפל בו ומכין אותו כל יום לתצוגה.
אוצר ראשי', הקראתי מתוך הדף - יקותיאל, ממונה על פיזור הילקוטים ותכולתם
מפקד משמרות המהפכה - ירוחם, המכונה בחביבות 'חומיני'
ומנהיגת המחתרת המהפכנית - סימה (היא נמצאת כרגע מתחת למיטה, ואם תתנהגו יפה היא תגיד לכם שלום, ותמשיך לקרוא בקומיקס בחושך).
האגף היה ללא ספר המטופח ביותר מבין האגפים, היו בו ערימות של צעצועים מעורבים בפיסות ספרים, פיג'מות, וגרביים רווקים שלא מצאו את זיווגם.
זה כאוס! התפעל הדוקטור, חבל שלא הייתי כאן כשכתבתי את התזה שלי.
הוא הסתובב באגף, גירד פלסטלינה מאיזה מדף, וליקט אותה לתוך מבחנה, הוא רוצה לקחת אותה לבדיקת פחמן 14 כדי לתארך אותה.
אנחנו מרחיבים את המוזיאון, הודעתי לו, ולקחתי אותו למרפסת הצופה אל לחצר, ממנה השקפנו על משטח הבטון שמהווה את תקרת המרפסת הסגורה של נהרי, שתי קומות מתחתנו, וכצפוי הוא היה מכוסה בבלאגן וטינופת כל כך אמנותית, זיהיתי שם את המקדח מספר 3 שחיפשתי כל כך הרבה זמן, כנראה סימה החליטה להעביר אותו ממחסני המוזיאון, אל התצוגה הפתוחה אי שם בקומה אחת.
חזרנו אל הסלון, מרימים בדרך שרשרת שנשארה מסוכות, ועוברים מתחתיה בכפיפותף כמו חוקרי משטרה שבאים לחקור זירת פשע מסומנת.
הדוקטור סימן לגבוה לצאת מהחדר, ונשארנו רק אני והוא, עומדים אחד מול השני, פתאום שמתי לב שהוא ממש בגובה שלי, אבל זאת לא היתה חכמה, הוא פשוט עמד על ערימת עיתונים ישנים שרציתי כבר מזמן לזרוק.
תראה, הוא אמר לי, אהבתי באמת את היצירתיות שלך, זה מדליק ומעורר חיוך, ואני מניח שלילדים ממש כיף כאן, למרות שהייתי ממליץ לך לשים להם יותר גבולות, לטעמי מספיק קיר אחד ליצירה חופשית, ואת כל השאר תצבע מחדש.
כן, מילמלתי, אתה צודק.
ותאמין לי, הוא המשיך, ראיתי בתים גרועים יותר, בתים שהייתי צריך להביא D9 בשביל להיכנס בדלת הראשית, אצלך זה מוזיאון לעומתם, כמה בחורים שתביא בכמה שקלים, יהפכו לך את הבית לארמון.
נרגעתי, הוא היה חיובי, ונתן לי תחושה נעימה של ניצחון על המערכת.
אבל קפה בשקביץ?! הוא צעק פתאום ונהיה אדום, העיניים שלו בלטו, והקול שלו הפך לכל כך צייצני, שבהדרגה הוא נעלם, רק מנשה החתולה שלי המשיכה לשמוע אותו, והצטנפה בפינה בבהלה.
ק-פ-ה ב-ש-ק-ב-י-ץ!! הוא שאג, איך לא החזירו אותך לכלא על דבר כזה, תתבייש לך, אתה לא יודע שלא פותחים בחיים את החבילות האלה?
אתה יודע שבשקביץ אורז בחבילות שלו רק קפה שכבר השתמשו בו פעם אחת?! השימוש היחיד שלו הוא לדחוף אותו לאנשים שאוספים מוצרי מזון ליד אליעזר!!
אתה יודע שנותרו בעולם עוד שלושה עותקים בודדים שלו? שעוברים מיד ליד במשלוחי מנות מסוג ח'? יש חוקרים שמסתובבים ברחבי הארץ, ומחפשים ראיות לשימוש בבשקביץ בקרב אנשים נורמטיבים!
איזה מין מוזיאון אתה אם אתה מבזבז את המוצג הנדיר ביותר שקיים אצלך!
לצערי אני אאלץ לרשום בתיק של שיקום האסיר, שאתה ממש, אבל ממש לא מוכן לשילוב באוכלוסיה.
חשבתי מה אני יכול לענות, אבל הוא הצמיד אותי אל הקיר, מאיפה השגת את הבשקביץ הזה, הא? הוא לחש בקול ארסי לתוך הצוואר שלי.
קניתי אותו במחסני חסד, אמרתי בחשש, היה מבצע עליו שישה במחיר אחד, ומישהו קנה שש ולא היה צריך, אז קניתי ממנו בשתי שקל..
מועלם! הוא צעק פתאום, והגבוה הגיח אל החדר בגבות מורמות, אוחז בעט ובדפדפת.
מה דוקטור?
שים לי בוויז מחסני חסד! עליתי על הבשקביץ שחיפשנו כל כך הרבה זמן.
ואני נשארתי בסלון המבולגן, עם שורה של כוסות קפה על השיש.
לפחות אטעם איך הבשקביץ הזה באמת.
טפו! ירקתי את הקפה על השאריות של הפסטה מאתמול, שמתי בטעות מלח במקום סוכר.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
