אתגר אתגר דו שבועי - בין טוב לרע

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור קלאסי מורכב בדרך כלל מפרוטגוניסט - הגיבור הטוב, שחותר לאמת והיושר, ואנטגוניסט - הנבל הרע, שמונע ממנו להגשים את ייעודו.

בדרך כלל, כבר בתחילת הסיפור, מיד כשמתחילה העלילה להתגלגל והדמויות מסתדרות זו מול זו, מגבש הקורא לעצמו הבנה ברורה מהו הצד הטוב ומהו הרע שבסיפור. הקורא ירוץ לצידו של איסתרק הנסיך הטוב בנאמנות ויתעב עד אין קץ את יוסף דיאלידאן הנבל מאלקן. הוא יחבב את הארי פוטר הנער עם צלקת הברק ויתעב עד אין קץ את הלורד וולדמורט הנחשי. כך יהיה במאבק בין סארומן ממורדור לבין פרודו ההוביט החביב. כך יהיה ברוב הסיפורת המצויה.

רגע אחד –

אולי בעצם צודק יוסף דיאלידאן האיש רב החסד, שדורש להפקיע את המלוכה מידיו של הנסיך המפונק וקל הדעת שנשא לעצמו נוכרייה מן השוק?

אולי צודקים אוכלי המוות שדורשים לשחרר את הקוסמים מן ההשתקה והמחבוא מעין מוגלגית עויינת?

אל דאגה! הסופר/ת דאג/ה לשפוך קצת דם על ידי הנבל התורן, קצת משפטים עויינים הנוגדים את ערכי התורה והמוסר, ולהסדיר את מעמדו כאנטגוניסט על פי חוק.

וכאן מגיע תורכם!!

ספרו לנו סיפור, ובו קונפליקט ניגודי בין שני גיבורים. טשטשו את הבהירות בעניין מיהו הטוב ומיהו הרע והניחו לנו לתהות עד השורה האחרונה (וגם לאחריה...) מי בעצם הפרוטגוניסט ומיהו האנטגוניסט שבסיפור.



האתגר יסתיים ביום רביעי אור לי"ג אייר בשעה 22:30
לנספח

בהצלחה
 
נערך לאחרונה ב:

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הפלורסנט הבהב ושיווה לחדר סיטואציה מחדר חקירות. טוב, זה לא היה רחוק, גידי באמת ישב על כיסא הנחקר, בני ("כאן אני נקרא החוקר, ברור?! שום שמות חיבה!) החוקר לגם מכוס החרסינה שבידו והניח אותה בחבטה על השולחן, טיפות קפה ניתזו ממנה ונחתו על מסמכי החקירה, בני מצדו העביר את ידו על הדף, אפילו לא בדק אם הוא ניזוק.
"הפלורסנט הוא חלק מהתפאורה?", גידי היה סקרן,
"כל מילה שתאמר שלא למטרת החקירה תשמש נגדך", בני היה 'ילד רע', "וכן, אני חפרתי לטכנאי שיתקן את זה, אבל הבנאד'ם התלהב וצילם בהתרגשות, מסתבר שהוא 'מת' על ספרי בלשות...".

"טוב, לעניינו, הנאשם, גדעון גדעוני"
"קרא לי גידי"
"שקט! כאן אני שואל את השאלות"
"לא שאלתי שאלה..."
"מספיק!!! אל תתחכם!"
שקט מכיוונו של גידי... אה, גדעון.
"אני שואל אותך ושתדע שאתה מוקלט ומתועד, אז ברור היטב את מה שאתה מוציא מהפה".
"ברור, ברור"
"האם אתה מחזיק בנשק?"
"כרגע לא", גידי עונה ברצינות,
"התכוונתי האם יש לך רישיון נשק..", בני מתחיל להזיע ומתקרב אל המאוורר.
"אהממ.. כן".
"והאם אתה יכול להסביר לי איך הכדור שבאקדח שלך נורה ונתקל לתומו במצחו של אליהו האומלל שלכבודו ולמענו נערך כנס המגבית החודשי?"
"אני יכול להסביר"
"כן כולי אוזן"
"זה לא נראה כך..."
בני מביט במבט רצחני בעיניו של גידי שלא קולט את הרמז וממשיך בדבריו:
"האיש הזה", הוא רוכן לעברו בני, "הוא לא תמים ואומלל כמו שהוא נראה", הוא לוחש.
"מעניין מאוד..."
"אותו היית צריך לעצור, ולא אותי"
- "הוא מת"
"עדיין..."...
בני כבר ממש מזיע והוא מדליק את המאוורר.
"אם רק היית יודע מה הוא תכנן לעשות לראש הממשלה...", גידי מפטיר ומנסה נואשות לשחרר את ידיו מהאזיקים שעליהן.
בני לעומתו 'נדלק'. סוף סוף משהו מעניין בכל העסק הזה...
"אבל אתה לא יודע, הפסד שלך", גידי מתכוון להתרווח על המשענת אך הוא נזכר שהיא איננה קיימת.
"מה הוא תכנן לעשות לראש הממשלה?"
"ולשאר הנוכחים, שכחת לציין..."
"נו, אתה לא רואה שאני במתח, אתה לא יכול לומר כבר?!", את המילים האחרונות בני צעק,
"בשמחה הייתי מספר לך", גידי מעט לחוץ, "אבל מה לעשות ש @נודד אסר עלי לגלות...?!"
 

Talya kadosh

משתמש מקצוען
3:05 בלילה.


סהר בוחן את הקרע במבט מרוגז מעט. "תגיד לי, מלאך משחית", הוא נאלץ להגביה את הקול, שהאוויר הנרעד מהבל פיו ישמע מעבר לחושך. "מה היא חשבה לעצמה, בדיוק?"

"היא", פניו מציצות מלמעלה. "לא אוהבת שאתה מכנה אותי מלאך משחית. ולמען האמת, גם אני. אז תיזהר, אם אתה לא מעוניין שהאקדח שהיא זרקה אלי משום מקום, ימצא לנכון לשמש נגדך".

הוא סוקר אותו בדקדוק. "אני שונא אותך, שמש".

"אתה צריך לשנוא אותי. טוב", ידו משתלשלת מטה, פוגעת בפניו בעוצמה נצרכת יותר מהרגיל (כמובן). "נלך למסעדת 'זרועות התמנון', נדבר. שקט בה בשעה כזו".

סהר ממקד את אישוניו קדימה, כבוחן דבר מה. "למה? כדי שיהיה לך קל יותר לבצע את הרצח? אני לא טיפש. מעדיף להישאר כאן ולא לאכול את ארוחת הערב שלי בינות לכדורי מוות".

"סהר", שקט. "אתה חייב למות. אם אשאיר אותך בחיים, הבת שלי תשלם את מחיר החופש שלך. ועד כמה שאני מסוגל לאהוב אותך, בנתונים הקיימים, אני מעוניין לשנוא אותך כדי שאוכל לקבור את הגופה שלך בבית הקברות על שם אף אחד".

תמיהה מעווה את פניו. "עדיין אין לו שם?"

"עדיין", אנחה. "זוכר את הילדה ההיא שלא הבינה איך הגיעה אל תוך פח זבל?"

"הרגת אותה", קפוא.

"בסדר, סהר", הוא מנופף בידו, מעיף זבוב טורדני. "אוף. היא, יודעת שאני שונא זבובים. סליחה", הוא חוזר לעצמו. "זו לא הנקודה. לעניינו, באותו יום דווקא הייתי אנושי לחלוטין. אחרי ארוחת הערב החלטתי שאני צריך להושיט יד בבית, לעזור. אחרת, הוא לא יתנקה מעצמו, לצערי. אני סוטה מהנושא פעם נוספת. בקיצור", נשימת אוויר ארוכה. "גרפתי את כל הלכלוך של ארוחת הערב לשקית אשפה וירדתי לצפרדע. כשפתחתי את המכסה, היא שכבה שם, רועדת ומלוכלכת. הבטתי בה בהפתעה קלה, עד היום אני זוכר את האימה שנשקפה מ-"

זיק זועף ניצת בעיניו. "זה התרחש אתמול, שמש".

"לא משנה", מודגש. "אני מבטיח לך, לא רציתי להרוג אותה".

"אה", סרקזם גלוי בקולו. "בטח. איך הייתי יכול לחשוד בך? הרי רק בטעות, שלפת את האקדח. בטעות נוספת, כיוונת אותו לעבר ילדה חפה מפשע. ובטעות, ממש בטעות, האצבע שלך לחצה על ההדק. נכון?" זעם לא עצור ניתז כסופת ברקים מעיניו הצמאות לגשם.

"נכון", מבולבל.

סהר תולה בו עיניים רצחניות. "אם לי היה אקדח, אני. מבטיח לך-", התנשמות חוצה כאב. "רשע מרושע".

"אתה מעוניין לבוא איתי, או לא?" ענייני.

"אני לא אוהב לעבור בריק כדי להגיע אליך כל פעם מחדש. אולי לשם שינוי תבוא אתה, אלי?"

"המסעדה קרובה יותר מהכיוון שלי, שכחת?"

"איך אפשר?" רוטן. הוא עוצם עיניים, נענה ליד שאוחזת בו. שלוש, שתיים, אחת- גופו נצרב בקור חותך, כביכול אנטארקטיקה מצוייה בין תחנות חייהם. "נגמר", מיתריו נעים בקושי, נרעדים. הוא מייצב את עצמו בינות לשני בניינים צמודים, עד כי גם לאדם רזה כמוהו קשה לא להתחכך בהם. "היא, ממש לא אוהבת אותנו. מה?" סהר נאבק כדי לפתוח את הדלת של הבניין השמאלי, נדחק אל לובי חשוך. "בוא, הרכב החבוט של אדון לוינגר נמצא בחנייה".

"לא", שמש נעצר. המבט המבולבל שב לשכון ביו אישוני עיניו. "אסור לגנוב".

"נאום הרוצח", מלגלג. "אגב", זיק התעניינות חוצה את חום צבעו. "אתה לא מתכוון להרוג אותי?"

"אסור", לוחש. מבוהל. "אני, סהר! אני חושב שהבנתי משהו. עזוב את 'זרועות התמנון', אנחנו צריכים להגיע אל מדבר הטשטוש, אפילו היא לא תעז להתקרב אליו. מאז שהרגתי בו את בטיטו השודד הספרדי, היא הרסה אותו לחלוטין. נוכל לדבר שם בשקט".

"עשרים ושלושה מעברי ריק", מפוחד. "אני לא בטוח שאשרוד את זה".

"תסמוך עלי, יש לי שיטה לעבור אותם בלי להרגיש".

"ורק עכשיו אתה מספר לי?" חימה מציפה אותו. "מלאך משחית שכמו-".

"שתוק. הייתי אמור להרוג אותך. עכשיו, כשאני כבר לא, אין צורך".

"אתה כבר", אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, הם כבר נמצאים בעומק המדבר. ורק הראות הגרועה וסופות החול האימתניות גורמות לו להאמין שהוא בחיים. "מה הבנת? קצר ולעניין, בבקשה. כי הגרגרים האלו עוד יעשו בי שמות". סהר מנסה להתנער מהם, לשווא.

"אתה לא אוהב לברוח ממני".

ידו מכה את מכנסיו המאובקים. "גאון, מה יש לומר".

"אני לא רוצה להרוג אותך".

"יש החולקים", מהורהר. מטח מכות חוזר.

"כשאנחנו שם, אנחנו לא שולטים על המעשים שלנו", נימת ניצחון ברורה בקולו. "אתה מבין?"

הוא עוצר, מתבונן בו. "שלא הבנתי כלום".

קוצר רוח נמסך במילותיו. "היא, בוחרת בשבילנו מה נעשה בכל רגע מהחיים שלנו. רק כשהיא מחליטה לנטוש, השפיות חוזרת אלינו. אני לא רע, ואתה לאו דווקא טוב, סהר. אנחנו פשוט-"

הוא משתעל לעומת החול ובתוך כך בולע כמות לא מעטה הישיר אל תוך לועו. "מסוממים", נימה מוזרה משתלבת בדיבורו. "כן", מיתריו צרודים מאדמת עפר. "אני יכול להאמין לכך. היא מחקה לילדה את הזכרונות. היא גרמה לבטיטו להאמין שאין לו עבר. היא גורמת לאדון לוינגר לשכוח כל פעם מחדש שאני גונב לו את המכונית. זה, מוכח, התיאוריה המופרכת שלנו?"

"אני לא בטוח", מהסס. "אבל אף פעם לא רציתי להרוג אותך. גם עכשיו, אני לא רוצה. אבל-" הוא שולף את האקדח בבת אחת, המבט שלו כמו נאטם. כמו תמיד, כשהיא חוזרת. "סהר", קולו מתעבה. "סוף סוף אנחנו נפגשים". שמש מסתובב סביבו כמו ארי מרועב, בוחן את טרפו בשביעות רצון. כאחד שלא בא לפיו אוכל ראוי לשמו מספר נכבד של שנות בצורת. "חשבת שתצליח להתחמק ממני, אה? אני שמח לבשר לך שטעית. אני כל יכול, נמושה. תן לי את מה שאני רוצה, או", שעשוע מבועת בקולו. "שהאקדח שלי יטעים אותך מנחת זרועו הקשוח".

"לעולם לא!" שרידים של זיכרון נמחקים ממנו במהירות אדירה. הוא מנסה להיאחז בו, לא לשכוח. אבל היא חזקה יותר מכל. ורגע לאחר מכן, כאב חורך מעלה את גופו בשריפה. הוא עוד מספיק לצעוק 'מלאך משחית', ומתמוטט.


4:03 בלילה, למחרת.


"סליחה שהגעתי רק עכשיו", מתנשף. "השעות בהן היא עוזבת בלתי נסבלות. אבל השאלתי ציוד עזרה ראשונה מאדון לוינגר, בלי לגנוב. אני מניח שאם אנחנו אחרי ההיא להיום, הוא כבר לא ישכח".

"ניסית", סהר בוהה בו. "להרוג אותי. ואתה, לא הצלחת?" המום.

"אני מניח שהתת מודע שלי הציל אותך. ובמקום לירות על מנת להרוג, יריתי על מנת לפצוע". דאגה נוגעת בו. "איך היד?"

עיניו נעצמות בכבדות, "כואבת".

"תן לי, אני אטפל בך. בעצם", שמש נסוג צעד לאחור. אוי לא, שכחתי". צער אמיתי מכרכם את תווי פניו. "היא לא הכניסה להיסטוריה שלנו הגשת עזרה ראשונה, אין לי מושג מה צריך לעשות".

"ולאדון לוינגר?" נואש.

"אני מצטער", ירוד.

"אם לא אמות מהכדור התוהה שלך", חוסר אונים מרעיד את כל גופו. "אמות מכאבי תופת. מה שיבוא קודם".

"אני לא יכול לראות אותך מת", בכי נוגע בעפעפיו. "אני צריך, ללכת. הבת שלי, היא מחכה לי. אני, ללכת, עכשיו".

"אף אחד לא הולך לשום מקום", עליז. "אני יודעת לטפל בפציעות כאלה".

"את", שמש בוהה בילדה, רוח רפאים שהגיחה מבית קברות על שם אף אחד. "בשם כל השדים כולם (כולל כולם (!) צווחה חדה). חזרת מהמתים?"

"רואה?" צחוק מצלצל באוזניו, מבטל. "קטן עלי לרפא את היד שלו".

זעזוע מתסיס אותו. "את בת שמונה!"

"פחות יומיים", אדיש. "אני לא מחשבת את הזמן שבו הרגת אותי".

"האמ", שיעול מחניק אותו. "כן, ובכן, בנוגע לעניין הז-"

"זה בסדר. זו היא, לא אתה. בטיטו סיפר לי".

סחרחורת מערבלת את מחשבותיו. "גם בטיטו, חי?!"

"מה לעשות? גרמת לאנדרלמוסיה שלמה כשלא הרגת את סהר", אצבעה מופנית כלפיו באשמה.

"אה, סליחה באמת", מלמול עצבני.

היא נועצת בו זוג עיניים קמות. "אז בגללך, היא החליטה שכולנו נהרוג אותך. אל תדאג", הילדה מחייכת אל מול רתיעתו. "זה יקרה מחר, יש לך זמן לא רע לערוך חשבון נפש. ובינתיים, סיימתי לטפל בך, אתה. לילה טוב לכולכם. בנוגע אלייך", היא סוקרת את שמש בתיעוב ניכר. "טוב, לא שמגיע לך, הקמת אותי משנת הנצח שהייתי אמורה לקבל מההיא. אבל אני לא חדלת אישים כמוך, אני אדאג לילדה שלך אחרי שתמות. להתראות".

הוא ממצמץ פעם, פעמיים. הלום עד שורשי שערותיו. "א- אני מניח שאני צריך להגיד תודה?"

סהר מציץ עליו מהצד. "מצטער חבר", חיוך שהוא היה מכנה כזדוני מרחף על שפתיו. "ככה זה בספרי קומיקס לילדים", הוא מנחית מכה הגונה על כתפו, שום צל של צער לא משתתף בו. "תישן טוב, יש לך חתיכת יום עמוס לעבור מחר", והולך לו.
 

מתעניינת:)

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
רכסתי מעיל והתכרבלתי, אנשים ראו בי חושך, התכסיתי, שלא יזהו, שלא ירטנו בפניי, רצתי לרכב המרוסס נאצות ונעלמתי. הקהילה כולה בחשה בי אבל מהם אני כבר לא פוחדת, מאמא כן.
***
חזרה לפנות בוקר, טרקה דלת, העריסה שרק לפני שעה קיבלה אליה צרחן התעוררה שוב לחיים, קמתי, ערבבתי בקבוק בעיניים עצומות, דחפתי לפה הקטן, היא עמדה שם, מבט אדיש בעיניה לוגמת קפה רותח ומעמיסה מהעוגה שהכנתי לברית שתתקיים היום, ליבי הלם בין צלעותי, מילים התערבבו לי, אהבה וגבולות שרטו לי שאריות קורי שינה, לחשתי: טוב לראות אותך, לכי לישון מותק, עוד כמה שעות אנחנו בברית ו..תמי, בעוגה אל תגעי, הכנתי אותה בהרבה מאמץ כדי שתהיה לאורחים.
***
משאירה אפר סיגריות על המדרכה ועוד כמה דמעות, רעבה קטנטן עלי, עולה לבית שאני כ"כ אוהבת, לבית שאני כל כך שונאת.
סופסוף חם לי, פותחת מקרר, תשושה, מבינה שאוהבים אותי כאן. אמא הכינה את העוגה שאני אוהבת.
***
שואגת לחלל הבית מילים שלמדה על גדרות. פוערת בי עוד בור "עוגה חשובה לך יותר ממני!!!" היא חותמת.
***
חוזרת למדרכה שלי. היא אולי קרה אבל לא כואבת.
 
נערך לאחרונה ב:

אל הדגל

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אף פעם לא הבנתי למה הם שונאים אותנו,
אחרי הכל אנחנו ממש כמוהם, רצים, אוכלים, משחקים, ואוהבים את החיים.
ובכל זאת הם רודפים אותנו עד מוות.
אבא תמיד הזהיר אותנו מפניהם ולימד אותנו שזאת שנאה מולדת והידברות לא תעזור כאן,
הוא לימד אותנו איך להמלט ולהתגונן כשיבואו לתקוף אותנו ואנחנו התמלאנו גאווה והרגשנו מוכנים לקרב.
אלו היו דיבורים יפים.
אך ברגע האמת כל זה לא הועיל.
הם פרצו לבית בלי לדפוק וכולנו נבעתנו.
מפקדם, בריון שרירי וגבוה צעק בקול ניחר "עד מתי תחיו כאן בינינו?, היום הזה הוא סופכם".
הוא החל לחבוט בנו מכל עבר ולבסוף הניח מסכה על פניו וריסס לעברינו גז רעיל.
לא נשמתי, רצתי החוצה במהירות המרבית ושם התישבתי על האדמה והתחלתי לבכות.
לא רציתי לראות את משפחתי גוססת.
לא רציתי לראות את הבריון קוטע את נשימותיהם האחרונות בחיוך אדיש.
בצעדים שקטים יצאתי מן החצר אל עבר הלא נודע, מבטיח לעצמי שאני עוד אקים משפחה גדולה המפוארת
ואשוב לכאן כדי לנקום.
בזוית העין ראיתי את בעל הבית משלם לבריון סכום יפה ולוחץ את ידו
ולאחר מכן הוא קרא אל תוך הבית "ינטע, את יכולה לרדת מהשולחן, העפתי מכאן את כל המקקים האלה."
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בסוף הוא קרס. זה היה צריך לקרות מזמן, הפחד מתח את יכולותיו לגבולות חדשים. אבל עכשיו גם הפחד גווע, משאיר משאבת דם בין צלעותיו שמשום מה הצליחה לגרור את גופו לצילו של האילן הקרוב.
הוא מסתתר בין השיחים, שומר על ערנות בכוח, נכשל.

יד מעירה אותו, מקפיצה את גופו לתנוחת מלחמה עוד לפני שחושיו מצטללים. מראה בעל היד מוריד את חרבו לחצי התורן. "סליחה", הוא מלמל, מתחיל לאסוף חפצים.
"מה קרה בחור?" שואל הזקן, מבטו תמה "אתה צריך עזרה?"
הוא נעמד, בודק אם שקו מהודק לגופו ומשיב: "אני מסתדר".

הוא ממשיך, משאיר את השואל מאחוריו. אין לו זמן לרחמים. וגם לרחמים אין זמן בשבילו. רגליו צועדות במקצב קבוע ומהיר, מוותרות על ריצה שעלולה לעייף אותן מהר יותר.
השמש שוקעת, צובעת את העולם בצבעי דם. הוא מנסה למקד את עיניו בשביל, להתעלם משמיים שעלולים לבגוד בו, לחזות במותו.

מחשבה מפלחת את מוחו, מעיקה על ריאותיו. הוא ישיג אותו, במוקדם או במאוחר, האם המאמץ מיותר?
פעם סיפרו לו שקשתים נוהגים לומר ליריביהם שלא ירוצו כי הם ימותו עייפים, האם כזה יהיה סופו?
'מגיע לך', לוחש מצפונו, 'תפסיק לחשוב על עצמך'.
הוא לא מפסיק. מעדיף לחשוב על מותו ממוות של אחרים, מאשמות ואנשים שלא יחשבו עוד לעולם.

דהירת סוס מעירה את אוזניו, הוא מגיע! נחשי חרדה רוחשים בבטנו, מאיצים בו לחפש מסתור הגון, לשווא.
שדות חרושים מקיפים את השביל, אין עצים, בתים או אפילו גדרות, אלוקים! בבקשה!

הרוכב עוצר, הוא מביט בו בתערובת רגשות של אימה, אשמה ותחינה, "בבקשה עזריה! אני מתחנן!"
עזריה שותק, עיניו אדומות מדמעות, "סליחה", גרונו חנוק, לא מעז להביט בפניו, "אני יודע שהרגת את אחי בשוגג, כל כך קיוויתי שתספיק להגיע לעיר המקלט".

הם עומדים, רועדים. לא מעיזים אפילו לנשום.
שני חברים, אח הרוג.
רחוקים מעיר המקלט.
 
נערך לאחרונה ב:

מֶנַחֵם

קופי כובש, רייטינג מנצח
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
זהו סיפור על ילדה אחת

שאהבה לדבר לעצמה,

לא שמה מחסום

דיברה את כל אשר על ליבה,

היה לה טוב עם זה

לדון עם עצמה, להתווכח, להסכים,

היה לה נחמד ככה

לחשוב על תשובה ניצחת, להודות בטעות, לצחוק ביחד עם עצמה,

יושבת היתה בחצר בית הספר

בהפסקה מול בנות וחבל,

מדברת עם עצמה, מחכימה

מגיעה לעומקים חדשים,

אבל אז הגיעה המורה שפרה

והבחינה במה שקורה שם,

טילפנה במהירות להורים

"סכיזופרניה אולי, חייבים לבדוק במהרה!"

רשמה הפסיכיאטרית כדורים מבריקים

הכריחו ההורים לבלוע,

ומאז הפסידה לה הילדה

חברה טובה נשכחת.
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
" אתה יודע למה כל זה" קבע הגבוה שהסתובב סביבו במעגלים. מצביע על המשרד החרב, החלונות המנופצים, הדם המרוח על הרצפה.
מוטי לא ענה. הדם שעל גבותיו גרד לו, אולם ידיו קשורות לו על מסעד הכיסא אליו קשר אותו המבוגר. מונעות תזוזות הכרחיות כמו גרוד מהיר.
''אתה יודע למה אני עושה זאת. ובכל זאת אתה חתום פנים. נבל'' הגבוה פלט קללות תחת שפמו המגולח למשעי. הבעת פניו הכאובה מוכיחה יותר מאלף מילים על תשובתו האילמת.
''היה לי בן. היה לי '' הוא הדגיש. מוציא את הסלולרי. דוחף מתחת לאפו של מוטי. בתמונת הנעילה השתקפה דמותו של בחור צעיר ויפה תואר. מחייך בחיוך יפה כל כך. מוכר. מאשים. חיוך שסייט אותו מאז נפסק.
''אתה מכיר אותו'' הגבוה חטף את התמונה שהיפנטה את מוטי. ''לא סתם מכיר.''
האב השכול הסתובב סיבוב קצר וחזר אליו באיום. ''חברך הטוב ביותר. איך יכולת? איך?''
הוא תפס את פניו של מוטי ההלום והביט ישירות בעיניו. אחר הוריד את אצבעותיו לעבר גרונו. חוסם את נתיב האויר. ''איך יכולת?''
מוטי חרחר. מנסה לנשום. המבוגר עזב את גרונו בקושי רב. שדרש ממנו הרבה שליטה עצמית. ממשיך בדבריו. מוטי עוד לא הצליח להוציא מילה.
''אתה יודע בעצמך שהוא היה אדם נדיר בחכמתו, בכשרונותיו ובטוב ליבו. וזה מה שהרג אותו בסוף. כי הוא היה יותר כשרוני ממך והאמין בך. אבל אתה, במקום להעריך את אופיו הנדיר, בגדת באמונו.
ברגע האמת, כשהיית צריך לבחור בין החיים שלך לשלו, לא היססת. רצחת אותו, בידיים חשופות. בחנק.'' האב השכול דמע. קולו רועד מכעס וכאב בו זמנית. פניו של מוטי פגיעות.
''אתה פשוט רצחת אותו בלי לחשוב! תגיד לי אתה, לפחות, איך היו נראות פניו של רוני ברגעיו האחרונים? איך היתה נראית הבעת התדהמה, הבגידה, וחוסר האונים על פניו ברגעיו האחרונים? מה הרגשת כשחשת את פעימותיו האחרונות מפסיקות, את יצר החיים הכל כך יפה שלו נעלם?'' כעת הבכי על פני האב כבר לא מוסתר. הוא פתח סרטון בו רואים את רוני שלו מחייך, צוחק עד אבדן נשימה, חי.
מוטי אינו מסוגל לראות. סנטרו רוטט בנסיון נואש לשמור על הבעות פניו. נכשל נמרצות. כעת הם בוכים ביחד.
האב בהתפרצות מסוכנת. מוציא סכין. מקרב אותה אל צווארו של מוטי.
הכעס מצייר על פניו קוים מכוערים. משרטט פלגי דם על פניו של מוטי. "אתה ראוי לאותו דבר''
לפתע משהו פוקע בליבו של מוטי. לפתע זולגות על לחיו דמעות רותחות. הוא מתייפח. הכאב שאצר חודשים, הבכי שכלא שנים. מתפרץ.
''אני מתגעגע אליו'' זה רק מה שהוא אומר.
''תהרוג אותי. בבקשה! מגיע לי. אין לי שום תירוצים. '' הוא מושך באפיו. נאנח. " אני כל כך אהבתי אותו'' הבכי מתחדש.
הבעת הכעס על פניו של האב נשרה. נשארה רק אשרת פגיעה,כאובה.
מבט מהיר עובר ביניהם. שני בני אדם שמתאבלים בייחד כל אותו אדם שאהבו. שמוכנים להרוג כל אדם אחר, להיהרג למענו.
ולהתאחד למענו.
והשמים התכולים, החפים מענן, עדים להתפרקות שלהם אחד על כתפי השני. לאבל המשותף.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"צרפתי, אנגלי וגרמני יוצאים למסע צלב. מי מנצח?"

הלחישה הדהדה ביער החשוך, עברה את שורת הלוחמים הדוממים, והגיעה עד לאוזניו הדרוכות של רובין, שלא הניע כמלוא הנימה את ידו האוחזת בקשת. רק גבתו הימנית התקמרה מעט בחוסר שביעות רצון.

ויל, סגנו, סובב את ראשו בזעם: "שקט, מאץ'. תשתוק כבר, באמת".

מאץ' רחב הגרם חייך במבוכה: "אני לא יכול, זו הדרך שלי להירגע".

רובין ייצב את מבטו קדימה, עיניו סרקו במעגלים את האופק. העצים הלכו ונעשו דלילים יותר ויותר, ונדמה היה לו שהוא מזהה ממרחק את לפידי הטירה.

"עכשיו" לחש, והאנשים נעו בתיאום מושלם.

הגשר המיטלטל הורד מבעוד מועד, והזקיפים סולקו בפעולתה של חוליית החלוץ. רק הלפידים נותרו לבעור, מטילים צללים מאיימים על כתלי האבן העבים, ומרצדים בפראות על פניהם של הגברים.

רובין סרק בשביעות רצון את השטח, ואז הפנה את מבטו אל החבורה הקטנה: "תרדו אל מרתף האוצר, אני אעלה לטפל בשומרים".

הוא ניער את שרירי ידיו, כיתף את קשתו, ושלח יד מיוזעת אל הסכין הקצרה. הוא מיהר במעלה המדרגות, אוזניו דרוכות לכל רעש, ועיניו מרצדות בעצבנות גוברת.

אבל הקומה העליונה הייתה פנויה גם היא, ורובין הבין שחוליית החלוץ הצליחה הרבה מעבר למשוער. הוא שקל את המשך צעדיו, כאשר שמע קול אנקה חלוש. בהיסוס הדף את הדלתות שלפניו, ומצא את עצמו בחדר גדול ואפלולי.

"רובין" אמר האיש הנמוך, ששכב במרכז החדר כאילו הונח שם מאז ומעולם.

"הנסיך ג'ון", אמר רובין, שלמרות כל הניסיון שצבר בשדה קרב עדיין איבד תמיד את מילותיו אל מול הוד כנפיו של המוות.

"אין לי הרבה זמן", הנסיך ג'ון חרחר והשתעל: "אני שמח שאתה כאן, רובין".

זו הייתה האמירה האחרונה שרובין הוד ציפה לשמוע, והוא התקרב אליו בהיסוס, מבחין בפצעי החרב הרבים שכיסו את גופו של אויבו הוותיק.

"אתה מנהיג אמתי, רובין הוד", גנח הנסיך. הוא השתעל שוב, עצם את עיניו ונאנח. "דואג לאנשים, דואג לכולם. אתה ראוי ממני".

רובין לא ידע מה לומר.

הנסיך הישיר אליו את מבטו בפתאומיות: "תדאג להם, תדאג לעם עד שריצ'רד יחזור".

"מה?" משמעות דבריו חדרה בפתאומיות למוחו של רובין. "רגע, לעזאזל. אתה לא יכול למות. מה, מה אני אעשה עכשיו?"

אבל עיניו של ג'ון נותרו בוהות בחלל בשלווה, ושפתיו לא נעו.

"המפקד?"

רובין לא הסתובב, אצבעותיו שפשפו את עיניו שוב ושוב: "כן, ויל?" קולו היה מעובה.

"מה קורה כאן?"

רובין הסתובב, פניו עוטות שוב את מבט המצביא המפורסם שלו: "הנסיך ג'ון מת. אנחנו נישאר כאן, ויל".



הימים הבאים היו מלאי עשייה. אנשי הארמון התרגלו לשלטונו של מי שהיה פורע החוק הוותיק, ורובין הוד עצמו הסתגל במהירות לשינוי המפתיע במצבו. היו לו תכניות רבות. האביב פרש כנפיים מרשימות, אך רובין לא היה פנוי ליהנות ממנו. הוא היה סגור רוב שעות היממה בחדרים מאובקים, רכון על קלפים עבשים ומשוחח עם נציגי המחוזות. אנגליה הייתה גדולה, והמלאכה רבה. הוא התדיין עם ראשי הערים ואנשי הכספים, התייעץ עם המומחים, והאזין לקולם של האזרחים. עבודתו החלה לשאת פרי. תכנית רב שנתית לפיתוח הערים, תכנית חומש לחינוך. קרנות תמיכה, מדיניות קידום לצבא ותחשיב כלכלי מקיף.

שבועות חלפו בטרם יצא אל חצר הארמון בשעת ערב מוקדמת, מבחין בחיוך של קורת רוח בחבריו הוותיקים שישבו ושרו סביב מדורות קטנות. הוא רצה להתקרב אל ידידיו משכבר הימים, אבל ויל, שהמשיך להיות יד ימינו גם בארמון, זע בחוסר נוחות. רק אז הבחין רובין הוד ברוח שנשבה בין האנשים. המדורות היו חמות, המבטים קרים.

והשיר ששרו, השיר הלועג על השליט ששכח מעמו, נשמע היה כעוסק בו.

ויל מיהר לצדו: "אל תקשיב לזה אדוני, הם סתם שרים".

אבל רובין כבר נכנס אל מרכז החבורה, ונעמד בתנוחה זועמת אל מול הזמר הראשי.

"מאץ'? אתה? מה.."

כולם דממו באחת.

"מה קרה חברים?"

הייתה שתיקה מעיקה. האנשים השפילו את פניהם, אבל רובין חש שהם אינם אתו.

ומאץ' הרים פתאום את מבטו, ופניו הביעו התרסה: "אתה המלך של כל אנגליה, אבל שכחת מאיפה באת, הה רובין?"

רובין פתח את פיו לענות, ואז נשמעו מלמולי ההסכמה. רובין העביר את מבטו על פניהם של חבריו, וראה בהם רק עוינות. הוא היסס לרגע, ואז סובב את גבו והלך משם.

רק סמוך לשער הארמון פנה אל ויל, שליווה אותו בדממה: "מה הם רוצים ממני? על מה הם כועסים?"

"אני לא חושב ככה אדוני", התגמגם ויל, מסיט את עיניו ממבטו של חברו, "אבל האנשים אומרים.. הם אומרים שאתה אבדת את זה, רובין."

"אבדתי את זה.." עודד רובין, ידו נקמצת לאגרוף.

"הם אומרים.. אני לא חושב ככה, אבל הם אומרים.. אתה נהיית המלך של אנגליה, ושכחת שצריך לדאוג לאנשים המסכנים ביער שרווד".

רובין נאנח, הוא חייך אל ויל חיוך סלחני: "הכסף שייך לכל אנגליה, ומחולק לכל אנגליה. יש לנו כמובן גם תכנית לאנשי יער שוורד".

ויל היסס רגע קצר: "כן, אבל.. הילדים הרעבים, היינו אמורים הרי להשיג כסף בשבילם".

רובין פשט את גלימתו והטיל אותה הצידה: "יש לנו תכנית ויל", הוא התיישב בכבדות על כסאו. "אנחנו מתכננים להקים להם מסגרות חינוך. הגיע הזמן שהילדים יפסיקו לרבוץ בחיי בטלה ביערות, לא?"

ויל חייך במצוקה בולטת: "אתה יודע שזה לא עובד ככה, רובין".


בלילה התהפך רובין על מיטתו. מראות קרבות העבר רדפו אותו, וזעקות הפצועים מילאו את אוזניו. כשהשמש שלחה קרניים ראשונות זינק ממיטתו. החצר הייתה ריקה, ודממה מוזרה זעקה באוזניו. לבדו רץ במדרגות אל בית האוצר, ליבו מנבא לו רעות. המרתף, בו נאגר בשבועות האחרונים כל הכסף שנועד למימוש תכוניותיו, היה ריק לגמרי. קלף קטן המתין לו על השולחן, ותוכנו תמציתי: "זה מה שרובין של פעם היה עושה".

חבריו מן היער לא נראו בשום מקום, וכך גם ויל.


דומם עבר רובין בין אנשי הארמון, אצבעותיו קורעות את הקלף לפיסות קטנות וזורות אותן לכל רוח. הוא לא הניד עפעף עד שהגיע אל קבוצת חיילי המשמר. הם נעמדו דום, והוא הישיר אליהם מבט של אש ופלדה:

"צאו אל יער שרווד. אל תנוחו עד שתתפסו את הפושעים, ותדאגו שיבואו על עונשם".

"זה יהיה לי לעונג, אדוני" אמר השריף מנוטינגהאם, וחייך.
 
נערך לאחרונה ב:

אסתיאר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אולי זה יכול להתאים?

שיתוף של מחשבות מחיי היום יום, על עולם, טכנולוגיה ושפע .
הרהורים על כל הדברים שבשגרה ומחוצה לה...

-------------


היה לי עצוב, אז הלכתי. חיפשתי שמחה.

יצאתי לרחוב, היה חשוך. עליתי לאוטובוס, הייתה שממה.

ירדתי למרכז קניות. ביקשתי שמחה.

היו שם חנויות ובגדים וגם אנשים.

הסתובבתי וחיפשתי שמחה חדשה.

בקומה הראשונה היו רק מכשירי חשמל ביתיים.

בקומה השנייה היו מלא אנשים וחנויות אוכל.

בקומה השלישית היו חנויות בגדים. בחרתי שמלה וניגשתי לשלם.

ממש ליד הייתה חנות פיצה. ישבתי לאכול.

ביס ועוד אחד ועוד אחד, פנימה חזק, לסתום את החור של הכאב.

ואחריו בקבוק קולה קר. טעם החיים.

לגימה אחת ועוד אחת. שתיבלע לה לה העצבות לעולמים.

היה קר, תוסס, משביע וקצת משמח.

לאט לאט אולי נצליח בסוף.

מישהו שהלך קרוב, הלך מחייך. הלכתי אחריו לראות מה יש לו ביד.

היו לו כמה דברים.

לקחתי גם אני מכולם וניגשתי לשלם.

עוד חנות ועוד שמלה, ועוד מתוק, ועוד נעל...

הדיכאון לבש שמלה

הייאוש התכסה בצעיף

הפחד ראה סרט

כולם התלבשו, התכסו, הושתקו ...

עד הלילה הבא.

נקנה הכול מהתחלה.

ככה חיים שלמים

יוצאים עם העצבות לקניות, ומלבישים אותה בשמלה הכי יפה.

ואז מחייכם בכאילו.

אבל מה משנה אם זה כאילו או אמיתי? העיקר שאנחנו אולי קצת שמחים.

אז אולי זה טוב? העיקר השמחה? ואם אפשר ככה אז למה לא?
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
היא צבעה את השמיים באדום. גצים התעופפו לכל עבר, מסייעים לה במלאכתה. לאונרד הביט בה מבעד לחלון ונאנח.
"אתה בטוח שאין ברירה אחרת?" ג'וס הסתובב במעגלים ברחבי החדר הקטן.
"גם לפה לא ייקח לה הרבה זמן להגיע. הברירה היחידה היא לתת לה לכלות את העיר כולה." הוא לא התיק את מבטו מהחלון. האש היתה מהפנטת. היא חגגה את ניצחונה הוודאי על בתי העץ ודילגה בעליזות מבית לבית.
"מחסום ברזל לא יעזור פה?" ג'וס נעצר לרגע, מציץ מאחורי גבו של לאונרד.
הוא גיחך. "כבר דיברנו על זה. גם אם תצליח להשיג את כמויות הברזל הנדרשות החום יסייע לה להתפשט." הוא הסתובב מהחלון הקטן ונעץ את מבטו בעיניו של חברו. "אתה איתי?"
היסוס חלף בפניו של ג'וס לשבריר רגע. "איתך."

***

לאונרד עמד מול האדם המבועת, גרזן שעון על כתפו. "הגיע תורכם." הודיע.
"אולי..." תחינה עמדה בפניו של הגבר.
"סליחה" הוא בלע את רוקו והזדקף. "לפנות את הבית ובזריזות." פקד.
מובס נגרר האיש פנימה. השמיים היו צבועים באדום והחום היה נורא. שיירת הילדים שיצאה בעקבות האיש היתה מפוחדת ובוכייה. אישה יצאה אחריהם שתינוק קטנטן בידיה. כל אחד מהם סחב תרמיל קטן. ג'וס בלע את רוקו, כאב פיזי חתך את גרונו.
מאחוריהם עמלו אנשים אבלים לפנות את הריסות בתיהם במהירות והם עסקו כבר בהבא.
"להתפרס." פקד חברו והם הקיפו את הבית הריק בתנועות מיומנות. "אחת. שתיים. ו..."
באחת הוטחו הגרזנים בקירות וזעזעו אותם. קורת עץ ענקית נטתה הצידה.
"להתרחק." צעק ג'וס שניה לפני שהיא נפלה.
הילדים הביטו מהצד בעיניים קרועות בבית שאינו עוד ושתקו. האישה התנשמה עמוקות.
הם הביטו לרגע, מוודאים שהבית הושמד, ורצו עם הגרזנים הלאה.

סטנלי הביט מסוחרר במה שהיה פעם בית, חום ומשפחה. בצעדים כבדים פנה לבליל הקרשים השבורים. מישהו פנה אליו, הניח יד מנחמת. "נפנה את זה?" ספק שאל.
הוא הביט בו, הנהן. יחד הרימו קורה אחת והלכו איתה עד סוף הרחוב. בכל מקום היו ערימות העץ דוקרות את הלב, מחוררות.

***

"איך יכולת?" ג'וס בהה בעיר המפוחמת. מאחורי גבו עמדו בתים שלמים ומולו - חורבן. פניו של לאונרד התעוותו. הוא שתק.
"אנשים כעסו, הם רצו לשמור את הבית שלהם עד הרגע האחרון. איך ההית מסוגל?"
"זה..." לאונרד היה שקט, כמעט בלתי נשמע "זה היה קשה." הרוח, אותה אחת שסיעה לאש, טפחה על פניהם. "והאישה המבוגרת שבכתה" הוא לחש לעבר הרוח. "והילדים... הם היו בכל מקום, עיניהם גדולות, מאשימות"
ג'וס לחץ את כתפו. "אתה... גיבור"
חיוך קלוש עלה על שפתיו. "לא אני." הוא הסתובב. לא מניח לידידו לראות בדמעותיו. כתפיו רטטו.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
'אתה מגדל פה 200 בטלנים' סנט ר' שאול בר' טוביה 'לא ככה לומדים, זאת לא צורה!'

ר' טוביה ניסה להתגונן, 'בגיל הזה צריך לתת לכל יחיד לפעול מתוך רצון פנימי בלי לקבוע לו מסמרות באשר לדרך הלימוד הנכונה'

ר' שאול גיחך כמו שרק הוא יודע לגחך כשהוא שומע פשט עקום שמתבסס על אות שהוסיף רש"י אגב שיטפיה דלישניה, 'ואתה חושב שככה מצמיחים תלמידי חכמים? בכולל של 'לומדים' שמחליפים מסכתות בכל ראש חודש? זה פיקוח נפש להמשיך ככה!'

ר' טוביה התעקש לשמור על המסגרת החופשית יחסית שהוא הנהיג בכולל מזה שנתיים, הייתה לו כנראה סיבה טובה ומספקת, הוא הנמיך את קולו ולחש באוזנו של ר' שאול 'תראה, כשניסינו את הרעיון שלך, בוא נאמר בעדינות, זה לא כל כך הלך'

ר' שאול זז באי נוחות למרות שהיה מוכן לטענה הממוחזרת ששמע כבר עשרות פעמים בוויכוחים האינסופיים שלו עם ר' שאול, הוא אזר אומץ והשיב 'כשמקבלים תכנית לחצאין לשליש ולרביע ברור שזה לא יעבוד, אני ביקשתי ממך בזמנו להיות אחראי על ה'מראי מקום', אבל אתה התעקשת להמשיך לכתוב אותם, מי שלא מאמין בדרך לא יכול להיות זה שמוביל אותה'

זאת הפעם הראשונה שר' שאול העז להאשים את ר' טוביה בכישלון המהדהד של תכנית עיון הדף שהגה ר' שאול, ר' טוביה רתח מזעם 'אז עכשיו אתה מאשים אותי בתכנית שלך שלא הצליחה?'

'עם כל הכבוד ר' טוביה, אתה בטח יודע שעל הצעה בשידוכים מקבלים שליש, אז גם אני מוכן לקחת שליש עלי, אבל אתה זה שתפסת את המושכות ולקחת בעלות על התכנית ובסופו של דבר גם גלגלת אותה, מכל המדרגות... קח אחריות!'


ר' טוביה השתתק ופנה לצאת, כשרגע לפני שהוא נכנס לרכב שבא לאסוף אותו הוא הספיק להפטיר לעברו של ר' שאול 'אם אתה כל כך רוצה, קח את החבר'ה שלך ותפתח להם מסגרת, שיהיה לכם בהצלחה, אני לא יתנגד'

ר' שאול לא רצה להגיע לרגע הזה אבל הוא לא התאפק למשמע ההצעה הדרמטית, 'מעניין איך זה שאתה מוכן לוותר בקלות על חצי כולל, אתה הרי יודע שבמידה ואני פותח מסגרת לא יישארו לך הרבה'

ר' טוביה לא ענה, ודלת הרכב נטרקה.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרפר צהוב כנפיים מרפרף בכנפיו, מבקר את פרחי הבר ומוצץ צוף. הרוח הקלה מנידה את הפרחים אנה ואנה והפרפר נראה כמשחק איתה.

יוצא ילד קט לשדה הבור בצעדי ריקוד, הרוח מבדרת את תלתליו ומדגדגת את מצחו, הוא רץ בידיים פרושות, אימו עומדת מרחוק ומחייכת, מצלמת ומתיישבת על ספסל.

רץ הילדון ובזווית העין רואה את הפרפר, פונה אליו ומנסה לתפוס אותו.

הפרפר עף הלאה, והילדון רץ אחריו. יורד הפרפר אל הפרחים הילד עומד בפה פעור, פרפרים נוספים מקשטים את העולם בשלל צבעים כמו פרחים חיים.

פרח ורדרד ועדין נע ונד ברוח, אין עוד כמוהו בשדה, והוא כאילו קורא אל הפרפר לשתות מיינו, להסתופף בצילו. הפרפר מסתובב סביב הפרח, נראה כמחשב איך לרדת אל הפרח, הילדון עומד קפוא, קריאותיה של אימו נשמעות מרחוק, הרוח מלטפת את כולם.

האם מגיעה אל בנה וקופאת על עומדה, ממקדת עדשת מצלמה, מנציחה את הרגע.

באותו הרגע, יורד הפרפר אל הפרח, ורגלו החומה נוגעת בעלה, ונתפסת. הוא מנסה להשתחרר אך גם הרגליים האחרות נתפסות. הוא מנפנף בכנפיו בחוזקה אך גם הן נדבקות, מראהו מעורר חמלה.

דמעה נוצצת בעין טהורה, אצבע קטנה רוצה ללטף את הפרפר. אמא מרחיקה את האצבע ברכות, היא מניחה את המצלמה על האדמה, ובידה השנייה מנגבת דמעה שקופה.
שניהם מסתכלים בחידלון, בפרפר שהתייאש מלזוז. ובפרח, שנראה מחפש עוד טרף.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
השיפוט הפעם היה קשה במיוחד.
הקטעים שנכתבו, מעולים אחד אחד, ומכיוון שכך, ולאחר התייעצות עם מומחים בתחום, נאלצתי לבחור מבין הקטעים הטובים כל כך, את אותם שהרגישו לי כעונים יותר על דרישת האתגר ורוחו, ושנגעו בי במיוחד.

במקום השלישי
@מתעניינת:) עם קטע נוגע ללב, על אמא מאותגרת שמשתדלת כל כך, וילדה שהיא לא רעה אלא ילדה שרע לה.

במקום השני
@מסוגל עם רובין הוד, השודד האצילי, שהמטרה הטובה מקדשת אצלו את האמצעים, בטוויסט עלילתי לא צפוי, שממקם אותו עמוק לצידו של השריף מנוטינגהאם.

ובמקום הראשון
@-חיה- עם נמלט מעורר רחמים שמתגלה כרוצח בשגגה, ורודף שנאלץ לקום ולהרוג במצוות בוראו.
הנושא חדש ולא שחוק, הכתיבה מעולה, גדושת ביטויים מרעננים ואווירה שמשקפת את המאורעות, יחד עם שמירת הקלפים חסויים על המתרחש והתקופה עד הרגע האחרון (המחמאות כלשונן, כפי שהורעפו מפי מומחית בתחום)

תודה לכולכם על ההשתתפות, ובהצלחה באתגר הבא.
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
תודה! גם על הזכייה וגם על המשוב!
עכשיו מתחיל האתגר עבורי לייצר אתגר בעצמי (למה לא הכנתי אחד כזה מזמן? חתיכת עצלנית! :sne::ROFLMAO:)
יאללה, הולכת לייצר אחד כזה, מקווה להספיק להעלות אותו כבר היום.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה