3:05 בלילה.
סהר בוחן את הקרע במבט מרוגז מעט. "תגיד לי, מלאך משחית", הוא נאלץ להגביה את הקול, שהאוויר הנרעד מהבל פיו ישמע מעבר לחושך. "מה היא חשבה לעצמה, בדיוק?"
"היא", פניו מציצות מלמעלה. "לא אוהבת שאתה מכנה אותי מלאך משחית. ולמען האמת, גם אני. אז תיזהר, אם אתה לא מעוניין שהאקדח שהיא זרקה אלי משום מקום, ימצא לנכון לשמש נגדך".
הוא סוקר אותו בדקדוק. "אני שונא אותך, שמש".
"אתה צריך לשנוא אותי. טוב", ידו משתלשלת מטה, פוגעת בפניו בעוצמה נצרכת יותר מהרגיל (כמובן). "נלך למסעדת 'זרועות התמנון', נדבר. שקט בה בשעה כזו".
סהר ממקד את אישוניו קדימה, כבוחן דבר מה. "למה? כדי שיהיה לך קל יותר לבצע את הרצח? אני לא טיפש. מעדיף להישאר כאן ולא לאכול את ארוחת הערב שלי בינות לכדורי מוות".
"סהר", שקט. "אתה חייב למות. אם אשאיר אותך בחיים, הבת שלי תשלם את מחיר החופש שלך. ועד כמה שאני מסוגל לאהוב אותך, בנתונים הקיימים, אני מעוניין לשנוא אותך כדי שאוכל לקבור את הגופה שלך בבית הקברות על שם אף אחד".
תמיהה מעווה את פניו. "עדיין אין לו שם?"
"עדיין", אנחה. "זוכר את הילדה ההיא שלא הבינה איך הגיעה אל תוך פח זבל?"
"הרגת אותה", קפוא.
"בסדר, סהר", הוא מנופף בידו, מעיף זבוב טורדני. "אוף. היא, יודעת שאני שונא זבובים. סליחה", הוא חוזר לעצמו. "זו לא הנקודה. לעניינו, באותו יום דווקא הייתי אנושי לחלוטין. אחרי ארוחת הערב החלטתי שאני צריך להושיט יד בבית, לעזור. אחרת, הוא לא יתנקה מעצמו, לצערי. אני סוטה מהנושא פעם נוספת. בקיצור", נשימת אוויר ארוכה. "גרפתי את כל הלכלוך של ארוחת הערב לשקית אשפה וירדתי לצפרדע. כשפתחתי את המכסה, היא שכבה שם, רועדת ומלוכלכת. הבטתי בה בהפתעה קלה, עד היום אני זוכר את האימה שנשקפה מ-"
זיק זועף ניצת בעיניו. "זה התרחש אתמול, שמש".
"לא משנה", מודגש. "אני מבטיח לך, לא רציתי להרוג אותה".
"אה", סרקזם גלוי בקולו. "בטח. איך הייתי יכול לחשוד בך? הרי רק בטעות, שלפת את האקדח. בטעות נוספת, כיוונת אותו לעבר ילדה חפה מפשע. ובטעות, ממש בטעות, האצבע שלך לחצה על ההדק. נכון?" זעם לא עצור ניתז כסופת ברקים מעיניו הצמאות לגשם.
"נכון", מבולבל.
סהר תולה בו עיניים רצחניות. "אם לי היה אקדח, אני. מבטיח לך-", התנשמות חוצה כאב. "רשע מרושע".
"אתה מעוניין לבוא איתי, או לא?" ענייני.
"אני לא אוהב לעבור בריק כדי להגיע אליך כל פעם מחדש. אולי לשם שינוי תבוא אתה, אלי?"
"המסעדה קרובה יותר מהכיוון שלי, שכחת?"
"איך אפשר?" רוטן. הוא עוצם עיניים, נענה ליד שאוחזת בו. שלוש, שתיים, אחת- גופו נצרב בקור חותך, כביכול אנטארקטיקה מצוייה בין תחנות חייהם. "נגמר", מיתריו נעים בקושי, נרעדים. הוא מייצב את עצמו בינות לשני בניינים צמודים, עד כי גם לאדם רזה כמוהו קשה לא להתחכך בהם. "היא, ממש לא אוהבת אותנו. מה?" סהר נאבק כדי לפתוח את הדלת של הבניין השמאלי, נדחק אל לובי חשוך. "בוא, הרכב החבוט של אדון לוינגר נמצא בחנייה".
"לא", שמש נעצר. המבט המבולבל שב לשכון ביו אישוני עיניו. "אסור לגנוב".
"נאום הרוצח", מלגלג. "אגב", זיק התעניינות חוצה את חום צבעו. "אתה לא מתכוון להרוג אותי?"
"אסור", לוחש. מבוהל. "אני, סהר! אני חושב שהבנתי משהו. עזוב את 'זרועות התמנון', אנחנו צריכים להגיע אל מדבר הטשטוש, אפילו היא לא תעז להתקרב אליו. מאז שהרגתי בו את בטיטו השודד הספרדי, היא הרסה אותו לחלוטין. נוכל לדבר שם בשקט".
"עשרים ושלושה מעברי ריק", מפוחד. "אני לא בטוח שאשרוד את זה".
"תסמוך עלי, יש לי שיטה לעבור אותם בלי להרגיש".
"ורק עכשיו אתה מספר לי?" חימה מציפה אותו. "מלאך משחית שכמו-".
"שתוק. הייתי אמור להרוג אותך. עכשיו, כשאני כבר לא, אין צורך".
"אתה כבר", אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, הם כבר נמצאים בעומק המדבר. ורק הראות הגרועה וסופות החול האימתניות גורמות לו להאמין שהוא בחיים. "מה הבנת? קצר ולעניין, בבקשה. כי הגרגרים האלו עוד יעשו בי שמות". סהר מנסה להתנער מהם, לשווא.
"אתה לא אוהב לברוח ממני".
ידו מכה את מכנסיו המאובקים. "גאון, מה יש לומר".
"אני לא רוצה להרוג אותך".
"יש החולקים", מהורהר. מטח מכות חוזר.
"כשאנחנו שם, אנחנו לא שולטים על המעשים שלנו", נימת ניצחון ברורה בקולו. "אתה מבין?"
הוא עוצר, מתבונן בו. "שלא הבנתי כלום".
קוצר רוח נמסך במילותיו. "היא, בוחרת בשבילנו מה נעשה בכל רגע מהחיים שלנו. רק כשהיא מחליטה לנטוש, השפיות חוזרת אלינו. אני לא רע, ואתה לאו דווקא טוב, סהר. אנחנו פשוט-"
הוא משתעל לעומת החול ובתוך כך בולע כמות לא מעטה הישיר אל תוך לועו. "מסוממים", נימה מוזרה משתלבת בדיבורו. "כן", מיתריו צרודים מאדמת עפר. "אני יכול להאמין לכך. היא מחקה לילדה את הזכרונות. היא גרמה לבטיטו להאמין שאין לו עבר. היא גורמת לאדון לוינגר לשכוח כל פעם מחדש שאני גונב לו את המכונית. זה, מוכח, התיאוריה המופרכת שלנו?"
"אני לא בטוח", מהסס. "אבל אף פעם לא רציתי להרוג אותך. גם עכשיו, אני לא רוצה. אבל-" הוא שולף את האקדח בבת אחת, המבט שלו כמו נאטם. כמו תמיד, כשהיא חוזרת. "סהר", קולו מתעבה. "סוף סוף אנחנו נפגשים". שמש מסתובב סביבו כמו ארי מרועב, בוחן את טרפו בשביעות רצון. כאחד שלא בא לפיו אוכל ראוי לשמו מספר נכבד של שנות בצורת. "חשבת שתצליח להתחמק ממני, אה? אני שמח לבשר לך שטעית. אני כל יכול, נמושה. תן לי את מה שאני רוצה, או", שעשוע מבועת בקולו. "שהאקדח שלי יטעים אותך מנחת זרועו הקשוח".
"לעולם לא!" שרידים של זיכרון נמחקים ממנו במהירות אדירה. הוא מנסה להיאחז בו, לא לשכוח. אבל היא חזקה יותר מכל. ורגע לאחר מכן, כאב חורך מעלה את גופו בשריפה. הוא עוד מספיק לצעוק 'מלאך משחית', ומתמוטט.
4:03 בלילה, למחרת.
"סליחה שהגעתי רק עכשיו", מתנשף. "השעות בהן היא עוזבת בלתי נסבלות. אבל השאלתי ציוד עזרה ראשונה מאדון לוינגר, בלי לגנוב. אני מניח שאם אנחנו אחרי ההיא להיום, הוא כבר לא ישכח".
"ניסית", סהר בוהה בו. "להרוג אותי. ואתה, לא הצלחת?" המום.
"אני מניח שהתת מודע שלי הציל אותך. ובמקום לירות על מנת להרוג, יריתי על מנת לפצוע". דאגה נוגעת בו. "איך היד?"
עיניו נעצמות בכבדות, "כואבת".
"תן לי, אני אטפל בך. בעצם", שמש נסוג צעד לאחור. אוי לא, שכחתי". צער אמיתי מכרכם את תווי פניו. "היא לא הכניסה להיסטוריה שלנו הגשת עזרה ראשונה, אין לי מושג מה צריך לעשות".
"ולאדון לוינגר?" נואש.
"אני מצטער", ירוד.
"אם לא אמות מהכדור התוהה שלך", חוסר אונים מרעיד את כל גופו. "אמות מכאבי תופת. מה שיבוא קודם".
"אני לא יכול לראות אותך מת", בכי נוגע בעפעפיו. "אני צריך, ללכת. הבת שלי, היא מחכה לי. אני, ללכת, עכשיו".
"אף אחד לא הולך לשום מקום", עליז. "אני יודעת לטפל בפציעות כאלה".
"את", שמש בוהה בילדה, רוח רפאים שהגיחה מבית קברות על שם אף אחד. "בשם כל השדים כולם (כולל כולם (!) צווחה חדה). חזרת מהמתים?"
"רואה?" צחוק מצלצל באוזניו, מבטל. "קטן עלי לרפא את היד שלו".
זעזוע מתסיס אותו. "את בת שמונה!"
"פחות יומיים", אדיש. "אני לא מחשבת את הזמן שבו הרגת אותי".
"האמ", שיעול מחניק אותו. "כן, ובכן, בנוגע לעניין הז-"
"זה בסדר. זו היא, לא אתה. בטיטו סיפר לי".
סחרחורת מערבלת את מחשבותיו. "גם בטיטו, חי?!"
"מה לעשות? גרמת לאנדרלמוסיה שלמה כשלא הרגת את סהר", אצבעה מופנית כלפיו באשמה.
"אה, סליחה באמת", מלמול עצבני.
היא נועצת בו זוג עיניים קמות. "אז בגללך, היא החליטה שכולנו נהרוג אותך. אל תדאג", הילדה מחייכת אל מול רתיעתו. "זה יקרה מחר, יש לך זמן לא רע לערוך חשבון נפש. ובינתיים, סיימתי לטפל בך, אתה. לילה טוב לכולכם. בנוגע אלייך", היא סוקרת את שמש בתיעוב ניכר. "טוב, לא שמגיע לך, הקמת אותי משנת הנצח שהייתי אמורה לקבל מההיא. אבל אני לא חדלת אישים כמוך, אני אדאג לילדה שלך אחרי שתמות. להתראות".
הוא ממצמץ פעם, פעמיים. הלום עד שורשי שערותיו. "א- אני מניח שאני צריך להגיד תודה?"
סהר מציץ עליו מהצד. "מצטער חבר", חיוך שהוא היה מכנה כזדוני מרחף על שפתיו. "ככה זה בספרי קומיקס לילדים", הוא מנחית מכה הגונה על כתפו, שום צל של צער לא משתתף בו. "תישן טוב, יש לך חתיכת יום עמוס לעבור מחר", והולך לו.