אתגר אתגר דו שבועי- בחירה חופשית

[דנמרק]

הבחירות מובילות את חיינו. זה הולך ומתברר, במיוחד בתקופה זו של השנה, בה אנו מביטים אחור ורואים את המסלול שצעדנו בו, את הבחירות שביצענו במהלכו, את המקרים בהם יכולנו לבחור אחרת ולנתב את המסלול לכיוון שונה.

להבדיל, הבחירות מובילות גם את מהלכו של הספר, וקובעות לו את המסלול. הבחירות של הגיבורים, ובמיוחד הבחירות של הסופר. סופר מבצע רבע מיליון בחירות במהלך כתיבת הספר שלו, משפט שקראתי לאחרונה בספר, שהביא אותו בשם 'סופר ידוע'. לא הצלחתי לברר מי הוא אותו סופר ידוע, אבל את המשפט שמרתי במחשב, בין אלפי קבצים שכנראה לא ייפתחו אי פעם.

ואם בחירה אחת, רק אחת, הייתה שונה?

באתגר עליכם לקחת ספר קיים, לא משנה איזה- רק שיהיה מוכר מספיק, ולשנות בחירה אחת שהסופר ביצע בו. הבחירה צריכה להיות כזו שתשפיע על מהלך העלילה. עליכם לכתוב אחד מהקטעים האחרונים, שהיו חותמים את הספר לו היה נכתב כך. בקטע תבוא לידי ביטוי הבחירה השונה שלכם.

לדוגמה: מה היה סופו של הספר מהללאל, אם מהללאל היה מוצא להורג ולא מגלה שבסטיאן מקאן הוא אביו?

האתגר ינעל אי"ה ביום חמישי ד' תשרי תשפ"ג, בשעה 8:00.

הערות, תגובות והגיגים- בנספח.

בהצלחה!

 

[הזדמנות]

שמש חמימה זרחה על כפר הדייגים דנשוי. הבוקר בהחלט עשה רושם של בוקר ככל הבקרים. ד"ר אברהם שווארצבאום, מרצה לסוציולוגיה, עשה את דרכו לכיוון טיפי, לאוניברסיטה, כמרצה אורח.

הוא התלבט אם לסוע במונית או ברכבת ההומה אדם. כשהחליט לבסוף להיעזר בשירותיה של הרכבת- הוא לרגע לא העלה בדעתו את ההפתעה בה יפגוש בתחנת הרכבת. הוא רכש את הכרטיס לטיצ'ונג ופסע לאורך האולם הענק לכיוון הרציף.

לפתע נמשך מבטו אל חבילה בצבע אדום זוהר, שהיתה מונחת על ספסל ריק בפינת התחנה. היה נדמה לו שלחבילה הדוממת יש חיים משל עצמה. הוא ניגש לבדוק זאת. זוג עיניים שחורות וזעירות הביט אליו מתוך פני התינוק שהיו צרורים בתוך החבילה.
הוא שמט את תיקו ונשא את התינוקת הזעירה בין זרועותיו. על הפתק שנשר מהחבילה העטופה נכתב: "למוצא תינוקת זו- אנא, שמור עליה ברוך ובחמלה וההצלחה תאיר דרכך"...

והוא אכן התמלא ברוך ובחמלה למראה הפעוטה חסרת האונים הארוזה בצרור בתחנת הרכבת, איך אפשר שלא? ויותר מכך, זה נגע לו בעצב חשוף. הוא ואשתו מחכים שנים ארוכות לילד משלהם. הוא התמלא סלידה ממי שהניח אותה ככה והסתמך על טוב ליבם של אנשים כשאותו מישהו עלום מתנער ממנה ועוד מעז לבוא בבקשות מצפוניות שכאלה.

האם יגיש בקשה לרשויות לאמץ את הפעוטה הסינית? הוא מחבב למדי את העם החרוץ הזה, ששפתו עשירה באימרות עתיקות וחכמות. במחשבה רציונלית הוא החליט שהחלטות כאלה צריכות להיעשות בקור רוח. גם אם הוא ואשתו מסוגלים להעניק לה את כל האהבה שבעולם אנשים תמיד יראו בה תינוקת/ילדה/נערה צהובת עור ומלוכסנת עיניים שנמצאת בסביבה זרה. כסוציולוג הוא ידע עד כמה קשה לשנות תפיסות ודעות קדומות אצל בני האדם. האם זה הוגן מצידו? לא עדיף למסור אותה לתחנת המשטרה?

בעודו מהרהר בכך עברו לידו שני שוטרים. צירוף מקרים שכזה! הוא הפקיד בידם את התינוקת ועלה על הרכבת ברגע האחרון.

התינוקת לא משה ממחשבותיו עוד ימים רבים. גם לאחר שחזר לאמריקה ואימץ תינוק אמריקאי קטן ובלונדיני. "עריסת הבמבוק" היא תאוריית הנטישה בתרבויות השונות עפ"י היבט האינטראקציה הסימבולית, כפי שמובאת בספר זה בפרקים הבאים, כשהמפגש המטלטל ברכבת מהווה לו גורם השראה וכר נרחב לתיאוריה המחקרית. *

*אין לי מושג מה כתבתי פה...

 

[שועל ספרות.]

"לא נראה לי מעשי", השיב לו אייל בניחותא, "אתה בעצמך הודית שרגעיי בעולם הזה תמו".
"נכון". רובנוב הניע את אקדחו, מחווה על החדר כולו, "הכנו את החדר הזה בשבילך, כמו שאתה שם לב. אין פרט אחד שיקשר אותי למותך. אפילו לא האקדח הזה". הוא דרך את הנשק, וכיוון אותו ללבו של אייל. "אני מצטער להרוג אותך. באמת מצטער. מפני שאתה איש כלבבי, והיינו יכולים לפעול הרבה יחד, אם היית קצת פחות מוסרי".
רובנוב לחץ על ההדק, וירה פעמיים. הקליע הראשון פגע בחזהו של אייל, והוא התקפל לתוך עצמו בכאב. הקליע השני מוטט אותו על רצפת החדר, דומם כמת.
רובנוב הניח את האקדח המעשן על השולחן, מתנשף ממאמץ. ארשת ניצחון על פניו, עוד אימפריה קרסה תחת רגליו. קונצרן רובנוב הכניע וכבש גם את אגדת אייל גלבוע...
רובנוב הביט ארצה בסיפוק. אייל מקופל על הריצפה תחתיו. ההרוג גבר על ההורג. הוא הרים את קולו בחדווה, "יברוב! סאשה!"
הדלת נפתחה, ושישה אנשים נכנסו פנימה בבת אחת, אקדחיהם שלופים. פול, ועמו חמישה מאנשי היחידה, כיוונו אליו את אקדחיהם. פני רובנוב חוורו כסיד.
"פול?... מה... מה קרה?" גמגם בבעתה, "איפה... איפה יברוב?"
"עצור. וגם אתה". פול הוציא דף קטן מהכיס בחיוך. "חובתי היא להודיע לך שיש לך הזכות לשמור על שתיקה. כל מה שתאמר מעתה עלול לשמש נגדך. אבל אני לא סתם נחמד כשאני מזכיר לך את מה שאתה יודע, אני פשוט לא צריך שתדבר. דיברת מספיק עד עכשיו... יש לנו את כל החומר הדרוש למעצרך. אתה מבין, היה חסר לנו המכה בפטיש, ההוכחה האחרונה לאשמתך. אייל העריך שעמדת מאחורי כל זה, והציע את עצמו כדי להוציא ממך את האמת. הוא עשה עבודה מושלמת".
"כן, ושילם עליה בחייו". רובנוב, חיוור ומבוהל, לא איבד את לשונו.
"אני לא חושב... אייל?!"
אין תנודה!
"אלוקים, הוא ללא צבע!!!", זעק פול. "הוא לקח אקדח אחר במקום את ההוא שהחלפתי לכדורי הדמה!! איבדנו אותו!!!".
"אני לא מאמינה! הוא נהרג לי מתחת למקלדת!" @יונה ספיר הרימה את ראשה בבהלה. "מאות אלפי שקלים הלכו לפח!!"

 

[מֶנַחֵם]

שנתיים אחר כך.

"אז אתה אומר שאי אפשר לומר 'אי אפשי בתקנת חכמים'?" דוד מהנהן, מלטף את זקנו המשתפל, תופס את הפוינט שיהושע מנסה להסביר.
שוע מהנהן בחזרה, מאושר. האושר של חייו מציף את ליבו, ובעצם - את כולו.

כמה ילדים מארגנים בחדר המדרגות מקהלה מאולתרת, מזייפים בהנאה את 'אתה נגלית' של זאנוויל ויינברגר, על השולחן שלפניהם רכון אבא ליד ילדיו בתנוחה חשודה, נרדם כנראה. הילדים, מיואשים, מעדיפים להגיד קצת 'תיקון' מאשר לחלום בלילה קדוש קדוש כזה.

"נחמי קוראת לך בחוץ", אחד הילדים של גדליה, ממושקף קופי אבא שלו, ניגש לשוע שמנתר לשמע הקריאה.

אף פעם לא קרה לו דבר כזה. שנחמי תפריע לו באמצע הלימוד? אפילו באותו ליל פטישי שניצלים סוער, שבו הילדים עשו יד אחת ובחרו לא להרגיש טוב, אפילו אז לא הפריעה לו נחמי, אשת תלמיד חכם שכמותה.

מה קרה היום? ליבו דפק.

אבל מול החיוך של נחמי גם הוא נמס. היא מגישה לו שתי 'אינגליש קייק' מכוסות, "ביטולה זהו קיומה", יודעת לצטט בעל פה, ולא צריך להיות אשת תלמיד חכם כדי לצטט את המנטרה שהפכה לחלק ממערכות הבחירות הבלתי נגמרות.

שוע מביט על התבניות, "הנהו תרי למה לי?"

"מה?" לקח לנחמי כמה שניות עד שקלטה שבעלה המתמיד נתון בשיאו של 'תענית דיבור', והוא מעדיף לשבור אותו על השפה הארמית, השפה הראשונה והאהובה שלו.

"אה, זה" היא מקרבת את המגש הראשון, "בשבילך, עוגת אוראו - פצצת כוח לליל שבועות, וזה -", התבנית השניה, "תיזהר, זה קצת חמים. קרמשניט לדוד, החברותא שלך. יפה שלחה לו", לא מובן מה פשר הנימה הגאה שנשזרה בקולה. "ציפי, בואי תביאי את התבניות לאבא!"

שוע קיבל את התבניות בזהירות, נכנס פנימה אל ההיכל הגועש ומניח את התבנית החמימה ליד דוד.

"נו - הו?" סימן שאלה בעיניו של דוד.

"הו - נו!" הוא מצביע כלפי מעלה, לעזרת הנשים.

"אוי", דוד נאנח, "שלא עשני אשה..." אבל גם הוא נהנה למצוא בתוך המגש העטוף את הקרמשניט בטעם האהוב עליו.

הם שוקעים בחזרה לסוגיה, ודוד מקלף בזהירות את נייר הכסף מהמגש, מברך וטועם - ועיניו נפגשות בפתק הקטן המונח בתוך כיס קטן בנייר הכסף, שכבה כפולה כנראה.

"לדוד, אישי היקר!" כתב ידה של יפה'לה רועד, האם הרטיבות במקור או תוצאה של אדי העוגה?

"גאה בך על הדרך המשותפת,

מודה לך על העבר -

ומברכת שתמיד תמצא את האור בתוך דברי התורה!"

ליבו הולם בפראות, שום נוסחה פיזיקלית לא עלתה במוחו, והוא חש את הדמעה המבצבצת בזווית, יודע להעריך את מה שמעבר למילים.

"חכה פה שניה" הוא שובר את ה'תענית דיבור', רץ החוצה ופוגש את מירי, שיושבת ומפטפטת עם חברה. שערה אסוף בחן.

"תקראי ליפה'לה, קיי?"

הרבה זמן לא דיבר בסלנג, אבל כשהוא נרגש הוא חוזר לימי קדם.

דקה חולפת, וממדרגות עזרת הנשים יורדת גברת עטויה שאל שחור. המשולש שנוצר מהשאל הוא כמעט שווה שוקיים...

"הו, דוד!"

הם מדברים, לראשונה, פותחים את סגור ליבם. על מה לא דיברו? על סיני, על הנתק של השנה, על הדרך חזרה ששניהם עשו,גם זה לזו וגם לחיים הפשוטים של האנשים הפשוטים.

הם דיברו לראשונה על הצעדים הדרסטיים של שניהם, על הגמרא שהפכה לפיזיקה החדשה של דוד, לאהבת חייו. על הלבוש החדש של יפה'לה, שעזבה את תחום הפרסום והקדישה את שנינותה להפקת מודעות קולעות בשבח הצניעות.

דיברו דיברו, עד ששמו לב לאחיינית החמודה שמסתובבת בצורה חשודה לידם.

דוד הביט בה בשעשוע.

"אה, מירי, לא שמת לב שאנחנו מדברים על משהו אישי? מה, אין לך אוזניים?!"

וכולם צחקו, וגם קצת בכו, כי זה היה מרגש.

ודוד חזר לבית המדרש, שניה לפני האור שבצבץ ממזרח.


'שניה לפני האור', @Ruty Kepler

 

[-חיה-]

בס"ד

השמש שקעה, צובעת את דרכי קרסילוב בגווני שבת ציוריים. גם על מרתף תא המשטרה שקעה השמש, ובמקומה באה הרוח, צורבת את בשרם ומעמיקה את חושך התא הקטן.

הם יושבים יחד, מגיל תשע עד עשרים, צפופים מנסים להתחמם אחד מהשני. גדליה מכחכח בגרונו, מרגיש שלא חינם הגיע עד כאן, ורגע לפני שהוא פותח בדברים, צעיר החבורה פונה אליו ושואל, "אינך מפחד מאיש?"

הוא מביט בלובן עיני הילד הזוהרות בחושך שסביב ומשיב, "איצ'ה עליך לדעת, רבנים גדולים כתבו על זה. כשמתים על קידוש ה' לא סובלים. מי שמקבל על עצמו לקדש שם שמיים, ומוסר עצמו למיתה עבור הקודשא בריך הוא, לא סובל כמו שנראה לנו. הוא סובל קצת בהתחלה, אבל את הסבל הגדול שלב של בן אדם לא יבול לסבול- הוא לא מרגיש".

הילד שותק, שוב דומם התא, ופסיעות השומר מבחוץ נשמעות חזקות כתופים.

"מי זה כגן?" נובח השומר, "קום כגן! מהר, כשאני מדבר איתך!"

גדליה קם לאיטו.

"אחריי" אומר האיש.

גדליה משגר מבט אחרון בכלואים, מנסה לטעת בהם ניצנים של תקווה, של ניסים שאולי יבואו גם אליהם.

הוא פוסע בפרוזדור התחנה. הפנס בידי השוטר מטיל צללים כבדים הנה והנה. "היציאה ממול" הוא אומר. גדילה מהנהן, מודה לו ויוצא החוצה, לחופש.

---

מנדל מקדש על הכוס, מזכיר את יציאת מצרים, מתבונן בנרות של תפוחי האדמה. מה שווים פמוטי כסף בני שנים, אם בנם, פאר קהילת קרסילוב בשבי הרוסים.

"מחר תברך הגומל בבית הכנסת" אומרת אימו.

גדליה מהנהן בחיוך אך חנה רואה דוק של עצב מכסה את עיניו. "אתה חושב על הילדים שנשארו במעצר?"

גדליה שותק, ידיו משחקות במזלג הכסף המונח על השולחן,

"רצינו לשחרר גם אותם, ניסינו לשחד אפילו את מושל העיר אך הם סירבו"

"אני מאמין לכם, אבל דבר נוסף מפריע לי. אומנם קניתם את שחרורי בכסף מלא אך פקידיו של הצאר חייבים למלא את המכסה, ובמקומי ייחטף נער אחר מאחת העיירות בסביבה". חנה דוממת וגם מנדל לא מוצא את מילותיו ורק זעקתה של בלומה מן המטבח קורעת את הדממה, מזמנת את המיילדת. ובתפילת וותיקין של שבת בברכת הגומל, גדליה מכוון על הטוב הכפול, על התינוקת הקטנה ועל כך שהיא זכתה שאביה יגדל אותה.

אחר כך החורף מגיע וחולף, מעביר את השרביט לקיץ הנמהר, מזמן את פקידי הצאר. אך משפחת כגן הפעם הייתה מוכנה, ועקרה מבעוד מועד לעיירה יהודית בגבול הונגריה, הרחק מתחום מושב כזה או אחר.

---

שמונה שנים אחרי, המערב הפרוע

למרות הוראתו הנחרצת, על תליית היהודי שהגיע למחנה השודדים, ג'וזפה עצמו כנראה אינו נרדם. עובדה היא שאי שם באמצעו של הלילה, אחרי שגדליה הספיק להתחרט בפעם התשעים ותשע שהסכים להצעתו של זעליג חברו לחפש את גיסו המעגן ברחבי אמריקה, חורגת דמותו מתוך האפלה.

"הבאת איתך קללה", הוא אומר לגדליה, " מאז שהגעת הנה לא טוב לי", הוא נאנח אבל אנחתו אינו נובעת משברון לב: "הבטן שלי כואבת נורא".

גדליה שותק.

גם גוז'פה שותק. " אני לא מבין מה היו פטפוטים האלה על אלוקים שסחת קודם", הוא אומר לבסוף, "הרי שנינו יודעים שהגעת הנה במקרה, ולא היה לך צל צילו של מושג שאני יהודי" הוא זוקף את סנטרו, "לאף אחד אין".

גדליה מעביר את לשונו על שפתיו, הן יבשות מאוד, "העיקר שאתה יודע", הוא אומר.

ג'וזפה מטיל את ראשו אחורנית בחיקוי מוצלח למדי לצחוק רם, "כמה שנון! אבל כן, אני זוכר. אפשר לומר את זה ככה: שום דבר אני לא שומר, אפילו יום כיפור, אבל כל יום אני מתפלל לנקמה".

"נקמה" חוזר גדליה.

"כן, בגדליה ההוא שגרם לי את כל זה, שיעבור את כל מה שעברתי אני. כשזה יקרה אני אחזור להתנהג כמו יהודי".

גדליה מצטמרר, "מה... מה עשה לך הגדליה הזה", הוא מתעניין, ועל אף דברי ההרגעה העצמית קולו רועד מעט.

"הוא אחראי להכל. פעם הייתי סתם מיילך, ילד שובב ועקשן שמסתבך בכל. ואם לא גדליה הייתי גדל ליהודי טוב, מן הסתם",

ג'וזפה עוצר לרגע, אוחז בבטנו הכואבת, וגדליה נדהם לראות בפניו את עיניי הילד מן העיירה.

"מבחוץ גדליה היה נראה כנער חמד", ממשיך ג'וזפה, "פאר העיירה קראו לו, אבל מבפנים היה כנחשי המים במדבר. בגללו גירשו אותי מקרסילוב שבה גדלתי לעיירה אחרת, זרה. שם תפסו אותי פקידי הצאר וכך נהפכתי למה שאתה רואה עכשיו".

גדליה נרעד, מביט בעיניים השחורות הנבטות מולו, עיניו של מיילך, "אתה לא יכול להאשים אותו בכל, כיצד הוא קשור לכך שנתפסת על ידי הפקידים?"

פניו של ג'וזפה מתעוותות, הוא יורק על האדמה ומשיב, "גדליה הארור אחראי בוודאות. כשעליתי על עגלת המסע שבה הובלו השבויים, הם סיפרו על הרב שנטש אותם. על התלמיד חכם שדיבר על מסירות נפש וברח ברגע הראשון. אם הוא לא היה משתחרר, המכסה הייתה מלאה, ואני, לא הייתי נקרע בצבא הרוסי. במקום להיות שודד אכזר הייתי א גוטער איד מהעיירה".

גדליה דומם, הלום, נזכר בקור העגלה, באפו עולה ריח הטחב המפחיד. עיניו מושפלות מטה, לא מעיזות להביט לכיוונו של השודד.

ג'וזפה מבחין בשתיקתו של היהודי, לא יודע כי מולו כלוא נשוא נקמתו, ואולי לעולם לא ידע. "מחר עם הזריחה אתה תמות, עמוד התליה כבר מוכן. אני אלך לנוח קצת, נראה לי. הבטן מציקה לי נורא".

ורק אחרי שג'וזפה הסתובב והלך תהה גדליה האם לא היה צריך לבקש את סליחתו כעת, רגע לפני שיעמוד על עמוד התליה. ושוב מגיע הפחד המשתק הזה, זה שמנע ממנו להתחרט על היציאה לחופשי, עוצר אותו לבקש מחילה לפני נעילת חייו.

כמה רגעים לאחר שזרחה השמש, מתנדנדת גופתו של גדליה על העמוד, נפרדת מנשמתו העולה מעלה. מעט אחר כך גם מיילך נופח את נשמתו שמגיעה אף היא אל עולם שכולו אמת.

ויחד הן עולות, נשמות הרב והשודד, רחוקות מתחום המושב.

במותם, לא נפרדו.
אדמה פראית, מיה קינן

 

[אריאלל34]

אמנם כבר העליתי את הקטע בעבר, אבל נראה לי שהוא ממש מתאים לאתגר.

מגן אנושי החל מאמצע עמ' 682



"שזה הדבר החשוב ביותר, כמוב..."

"יובל!!!" קול נדהם נשמע מאחוריו.

הוא הוריד במהירות את הנשק והסתיר אותו מאחורי גבו.

קריאת תדהמה נוספת נשמעה. "אייל! מה אתה עושה כאן אתו?" אלי ההמום פנה אל חברו הקשור וניסה לשחרר אותו מכבליו.

"מי קשר אותך ככה?" שאל את אייל שפחד מהרגע שחברו יקלוט את הסיטואציה.

הוא לא העז לומר לו את האמת הקשה. הוא רק הניד בראשו כלפי יובל שעמד מן הצד, עדיין מתלבט אם לברוח או להישאר.

פניו של אלי הוריקו. ההבנה נחתה עליו באחת. "לא!" הוא הסתובב במהירות אל יובל בחוסר אונים מוחלט. "זה לא אמיתי! תגידו לי שזה לא אמיתי!" הוא העביר מבטו אל נחום בבלבול, "תגידו לי מה קורה כאן!" הוא היה הסטרי.

"יובל תזרוק את הנשק מיד!" אלי קלט את האקדח שהציץ מאחורי גבו של אחיו.

"איך אתה מעז?" פחד ותדהמה התערבבו בקולו. הוא ניגש אל יובל ושלף את הנשק מידו, אחיו ההמום לא ניסה אפילו להתנגד, הוא עמד כהלום רעם. לא מבין מהיכן צנח אלי לכאן.

"הופה!" התגליות נפלו על אלי אחת אחרי השנייה. "האקדח שלי! לא פחות ולא יותר. מה רצית? להפיל עלי האשמה ברצח?"

"מה... מה אתה... מה אתה עושה כאן?" התגמגם יובל, בקושי מסוגל לדבר.

אלי היה בהלם מהעובדה שלא הבחין שנשקו נלקח, אך ניסה להתעשת. הוא הפנה את מבטו אל אייל, הקשור עדיין. "באמת חשבת שלא אבוא לראות מה אתך? ככה אתה מכיר אותו? ועוד כשיש לי שעה וכתובת מדויקים, שכחת מי הביא לך את המידע עליהם?..."

"אמרתי לך לא לבוא!" החל אייל לנזוף בחברו אך אלי קטע אותו, "עזוב את זה עכשיו. מה הם עשו לך?"

אייל חייך בעגמה. "עדיין לא עשו. רק הכינו את השה לשחיטה...אתה באת ועצרת אותם".

אלי התכופף והרים סכין שנשמטה לאחד מאנשיו של אחיו כשנכנס. "טוב, האחרון שאקרא לו שה זה אתה..." הוא החל לחתוך את כבליו של חברו.

"עצור! עצור מיד!" יובל קפץ לעברם. "זוז הצידה". הוא שלף אקדח ברטה שאלי זיהה גם אותו כשייך לו, וכיוון אותו אל אייל.

ברנשיו של יובל התקדמו בינתיים אל אלי וניסו להרחיק אותו בכוח, כשלפתע הסתער עליהם נחום, עוזר לחברו של אחיינו להשתחרר מאחיזתם הלופתת.

הוא פרגן לאחד מהם שני אגרופים היישר אל מרכז הפרצוף ואלי עזר לו עם השני בבעיטת מספרים מכוונת היטב. השניים נפלו על הרצפה, ובר המזל שקיבל את הבעיטה מאלי נראה מחוסר הכרה.

אלי רץ במהירות אל חברו, משמש עליו כמגן חי מאחיו. "יובל! תפסיק! עדיף שתפגע בי מאשר שתפגע בו!"

אחיו שלח אליו חיוך מלגלג. "הו, לא. ממש לא. אתה קצת יותר חשוב לי מהחבר המעצבן שלך, תסלח לי. ותאמין לי שיצא מזה רק טוב. לא יזיק שישב בכיסא גלגלים ולא יוכל לתפקד. הוא עשה מספיק נזק עד עכשיו". הפטיר בחוסר רגישות.

עיניו של אלי התרוצצו לכל הכיוונים בחוסר אונים מוחלט. הוא הישיר אותם אל אחיו. "האיש הזה שגם לי, לדבריך, כל כך הרבה נזק, הציל את החיים שלי עשרות פעמים. ודווקא לא מזמן".

אלי לא חשב שיובל יודע על משימתו בסוריה, קל וחומר לא על דרך שחרורו. הוא לא נכח במקום כשחשף נחום את הפרטים אודות הוועדה.

"בטח הציל". סינן יובל בציניות.

"היה חייב להציל, כי הוא גם הכניס אותך אל סכנת החיים הזו... אם לא הוא אתה לא היית כאן עם הרגל הצולעת והמסכנה שלך, שפצע הירי שבה נוצר מ'תאונת אימונים', ראשיד לחץ ממש בטעות על ההדק. והוא גם נורא הצטער בשבילך על הכאב..." ציניות טהורה נטפה מכל מילה. "ועכשיו, זוז!" קרא.

אלי שלף את אקדחו מול אחיו. "תוריד את הנשק. מיד".

המחזה היה הזוי לחלוטין; שני אחים עומדים ומאיימים זה על זה באקדחים שלופים. אלי התקרב בפסיעה לכיוון אחיו, "תוריד, אמרתי".

יובל הוריד את אקדחו לאט לאט. בכמה סנטימטרים ספורים. אלי התקרב לעברו עוד, ושלף את האקדח מידו המהססת.

"לא הייתי מאמין עליך יובל. באמת".

"מה לא היית מאמין עלי? שיהיו לי כאלו יכולות בוועדה?" יובל עדיין לא איבד את לשונו.

"לא. אני לא מדבר על זה". אלי לא הבין על מה אחיו מדבר אך לא הראה זאת. "אני לא מבין איך הגעת לשפל כזה, לרצות להרוג בו אדם יהודי? אתה לא מתאר לעצמך כמה איחולים איחלתי לאיש שרדף אחרי החבר שלי. לא תיארתי לעצמי שזה אחי, עצמי ובשרי".

אלי הניח ידו על כתפו של אייל שעמד לצדו, קשור עדיין ולא יודע מה לעשות.

"מצטער, יובל, אני לא אתן לך לפגוע באייל. אם אתה רוצה בטובתי, כמו שדבריך נשמעו, אז תעזוב אותו, כי הוא חשוב לי. יותר ממה שאתה מתאר לעצמך".

יובל עמד לרגע, חוכך בדעתו. "עשינו עסק". כנראה הבין שאין לו כל כך ברירה. הוא הושיט את ידו לאייל, "אני מפסיק לרדוף אחריך, ושלשתכם", העביר מבטו על נחום אלי ואייל שעמדו מולו, "לא מוסרים מילה ממה שהיה כאן". הוא לא ראה צורך לומר זאת לאנשיו ששכבו עדיין על הרצפה.

אייל הנהן למחצה. "ומי ערב לי שתעמוד במילה שלך?"

"תאלץ להאמין כי אין לך אפשרות אחרת, וגם אין לך הוכחות. ולא יהיה שווה לך לנסות להתחכם כי רבי הצמרת בממשלה עדיין לצדי. אל תגרום לי להשתמש ביכולות שלהם".

 

[המלמד מבני ברק]

"בוקר טוב המנהלת".
"בוקר טוב יפי, מה שלומך היום?".
"ברוך ה', הכל נפלא" עונה יפי כשפניה מסמיקות כתמיד, "ברוך ה' מאז שחזרתי מחופשת הלידה אני לא מפסיקה להודות לה' על הכל".
"על מה במיוחד?" התעניינה המנהלת יעל בראון.
"את האמת?" הסמיקה יפי בשנית, כחכחה בגרונה וענתה בשקט "בעיקר אני מודה שבאותו מפגש בחרה הגברת קוצקר שתהיה בריאה לרשום לכבוד המנהלת את יפוי הכח ולא לי, לדוגמה".
"לך?!" צחקה יעל בראון בלבביות "מה זה יפי, מאיזה חלום הורדת את האפשרות הזאת? את יודעת שעורך הדין מר ויזמן לא היה מאשר כזה יפוי כח".
"לא יודעת" התנערה יפי ויישרה במבוכה את תיקה "כנראה היה לי זמן מיותר בחופשת לידה שלי".
"זמן מיותר?" התערב קול חדש ורענן בשיחה שנערכה ליד דלתה של המנהלת, מלכי מן נכנסה לחדר כשבידה כוס קפה חם.
"מה זה זמן מיותר בשבילך, יפי" ביררה בסרקזם בעודה מניחה את הכוס על השולחן "בוקר טוב המנהלת" עבר קולה לפס רשמי למחצה בעודה מניחה את הכוס על השולחן ההדור.
"תודה רבה מלכי" ענתה יעל, "תוכלי להכין עוד כוס קפה לרכזת שלנו?".
קרחונים כחולים עברו בעיניה של מלכי מן כשהביטה ביפי לוינסקי, ממלאת מקום המזכירה שנכנסה לכאן בימיה של אמה כמנהלת כתפקיד שכל מהותו צדקה, ומאז פרישת אמה, קודמה במהירות ע"י חברתה לשעבר יעל בראון, כיום המנהלת, עד לתפקיד הרכזת החברתית.
היא הנהנה בקור וניגשה להכין שתי כוסות קפה לוהטות, גם לה מגיע, לא? "רק מעניין שאף אחד לא הציע את זה" הרהרה באירוניה.
היא נכנסה לחדר המזכירות מביטה בחדרון שיועד לה כסגנית המנהלת ונאנחה על העבודה שנותרה לה כסגנית אחת, אחרי שיעל קודמה לתפקיד המנהלת כהצעת אביה, הרב סינדלר.
"הכל בגלל יפי ואחותה המרגיזה" עבר הרהור לא רצוני בליבה אך היא הרחיקה אותו, זה הרי בכלל לא נכון...
לאחר שהניחה את הכוס החמה ליד יפי, נטלה את הכוס השנייה לעצמה, ובעוד היא נכנסת לחדרה, שמעה את יעל ויפי משוחחות וצוחקות כחברות טובות מימים עברו, היא נאנחה ואמרה לעצמה בשקט "הדחלילים אכן שרים, אבל מי היה הטיפש הזה שלא לימד אותם לשיר בצורה נכונה?!"...

כולם הבינו, כן? שרים הדחלילים

 

[מלכי סלמון]

"נו, את עולה?" רחלי פתחה את דלת המונית.
גיטי נשמה עמוק. היא בחיים לא נסעה בשבת. אפילו לא עכשיו, כשהיא לא שומרת כלום כמעט, זה היה גבול שהיא מעולם לא חצתה.
"כן, כבר".
את עולה. את לא עושה את זה. נו אל תהיי. גיטי, לא. תעלי כבר.
גיטי טרקה את דלת המונית. היא עשתה את זה, והיא לא מתה. הכל בסדר.
"תגידי, גיטי, מה את אומרת על טיסה לפריז? מתארגנת קבוצה של חבר'ה כמונו, יהיה משגע"
שרידי נקיפות המצפון נדחקו לאי שם. "נשמע מדליק!!"

בבית החולים
הרוח הלילית הקרירה ליטפה את פניה של שושי, והיא נשענה על אדן החלון, מנסה לאגור קצת כוחות. הרחוב למטה היה כמעט שמם, מונית לבנה נעלמה במורד הכביש.
יד רכה מונחת על כתפה. "גברת שפר…"
"מה עם יותם??" היא מסתובבת בבהלה.
"אני מצטערת" הרופאה משפילה את עיניה. שושי מבחינה באחות נוספת שמתקרבת, ועוד אחת עם תג של פסיכולוגית בדש.
"מה איתו??? תגידי לי את האמת!!!"
"הוא…. איננו".

ספוילר: למי שלא מכיר

אך טוב וחסד של ליבי קליין
בסיפור גיטי חשבה על החולים המאושפזים בבית החולים לידה והתגברה ולא נסעה בשבת. לבסוף מסתבר שבאותו לילה חל שיפור משמעותי במצבו של יותם- בעלה לעתיד.
בחרתי לכתוב את הקטע הזה שמראה עד כמה אנחנו לא מודעים להשלכות של הבחירות שלנו, לטוב ולמוטב

 

[7שבע7]

את: "בבקשה, תגידי משהו..."
אני: "לא יכולה."
את: "אני חייבת לשמוע ממך שאת לא כועסת עליי!"
אני: "לא יכולה."
את (בוכה): "אני יודעת... אני יודעת שטעיתי... הרבה טעויות עשיתי בחיים שלי, אבל זו הטעות הגדולה ביותר... אפילו לא תצעקי עליי את זה?"
אני: "לא יכולה."

הדמעות ציירו נחילים על לחיי, נפלו, כבדות כמטח גשמים, נספגו בשערותיה של אלי, ילדת הזהב שלי. ילדת הזהב שהכול קורה בפניה, גם סימן השאלה המצטייר, המבקש לדעת מה קרה לדודה שהיא מכירה באותה רמה כמעט כמו את אמא שלה.
פניה של נוגה בכיסא שמולי שמרו על מבע אחיד, פנים שכבר דבר לא קורה בהן. רוק נזל משפתיה. מצצתי את שפתיי שלי במקומה. פעם חשבתי שאני מצילה אותה, מוציאה אותה מבית כלאה כפי שלא יכולתי להוציא את עצמי.
וכשיצאתי מבית הכלא שלי, צחק העולם בפניי, הטיח בהן את הטעות.
נוגה סירבה גם לצאת מן המקלט לנשים מוכות. המקלט שבו היא הייתה היחידה שקיבלה את המכה דווקא מאחותה.

רוזי שוב לא עונה.
עד כדי כך היא כועסת עליי, יהודית פוכרת ידיה, כמעט בהשלמה. ואני בסופו של דבר עשיתי מה שביקשה.
מטיחה אצבעות בלחצנים, הם סופגים את תסכולה בדממה. מרגישה את עצמה נוזלת מבין האצבעות, אצבעות זרות של מפלצת הדיכאון מאיימות לתפוס אותה במקומן.
אני עשיתי את הדבר הנכון, אלוקים, היא מנסה לאחוז בעצמה בכוח. את מה שרמזה לי רוזי, את מה שהיה מובן מבין השורות.
בכי תינוקי טהור, בכי שגרתי כל כך של תינוק שישי, מתנחשל עד אליה, נאחז בה באצבעות משלו.
והשורות של הסיפור שהיה יכול להיכתב במקום כל זאת, נחרטות בבשרה באדום על גבי לבן.


מה שטוב שלא קרה ב"אדום לבן" של @dvory רנד.
קראתי את הספר פעם אחת ודי מזמן, ואף שהוא נחרט בזיכרוני ובלבי - יש סיכוי ששכחתי חלק מהפרטים ולכן לא דייקתי כאן.

 

[R.E.Y]

"פסק הדין!"
השופט בעל קופת השרצים והקרחת המבהיקה דפק בפטישו על הדוכן.
"הילדה לאה אור תלך לגור אצל דודתה שאר בשרה בצרפת. קרבת המשפחה והאמצעים הכלכליים מכריעה את הכף לטובת מרגרט הופמן".
איבריה של לאה קפאו והשתתקו. היא בהתה בתדהמה בנוכחים המטושטשים בדמעותיה. גברת קרשי לצידה פסקה מלנשום. רק גילה שחור שאיכשהו הופיעה ברגע המכריע באולם המשפט הסתערה על לאה בחיבוק המום ורטוב.
"לאההה!" היא השתנקה. "זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות! תגידי שאני חולמת!!! את לא הולכת לגור בצרפת!"
רק קול צעדי הנוכחים המתפזרים מאולם המשפט המאיים והקודר היוו את ההד למילים רוויות הדמעות. כל שאר הנותרים שתקו ונאבקו עם הבשורה המרה.
*
אחרי חמש שנים:
"לאה, מה שלומך?"
"ברוך ה' שלומי טוב. תודה".
"איך עבר עלייך השבוע?"
"נחמד מאוד. תודה גברת קרשי".
נשיפה. "לאה... רציתי לשאול אותך משהו".
"כן, גברת קרשי".
"חשבתי... רציתי... אולי, עוד מעט החופשה הגדולה. אולי... זאת אומרת, תבואי לביקור כאן בארץ - "
"אני מצטערת, גברת קרשי, הלימודים שלי עמוסים מאוד, ואין לי בדיוק חופש".
"לאה יקירתי, חמש שנים לא ראינו אותך, אנחנו, אהמ, מתגעגעים".
"תודה".
"לא תבואי לבקר - ?" קולה של גברת קרשי נקטע.
"גברת קרשי - "
"את, לאה, זוכרת, שפעם, זאת אומרת, קראת לי אמא..?"
"כן, גברת קרשי".

בחרתי בנוסטלגיה הספר 'קרן אור' של שרה ליאון...

 

[מלכה יזדי]

הקמח שהלבין את שערות ראשו, לא הוסיף חן לבן השבע עשרה, במיוחד שהפנים האדמוניות, שונות מכל גרגר חיטה, התעוותו בכעס וכאב,

"צא מהתחנה, לא יוצלח שכמוך, האם עלי להזעיק את נציבות הפנים, שילמדו אותך כיצד מוסרים אגרות בנימוס?"

הזר שפשף את עורפו קלות, אפו הבולבוסי מתנדנד בשלווה מופגנת "לא יכולתי לדעת שתתקע באבני הריחיים, מר סנאפל הצעיר, ומלבד זאת, לא נראה לי שתוכן האיגרת ישמח את נציבות הפנים כך ש –"

"כלומר?"

"התוכן מיועד לעיניך בלבד,"

"והוא עשוי לעניין אותך" הוא המהם קלות.

"מי אתה?" יוזבד התרומם לופת את כתפיו של השליח, קומתו הגבוה מקנה לו יתרון בולט.

"מסרו לי שאתה רגוע בדרך כלל טוביה"... הזר משך את מילותיו, מדגיש את סופו של המשפט "האם לא תרצה לפגוש באחותך, באשת אביך?"

טוביה מעולם לא נחשב לבן חיל, אבל רק הפגיעה הבוטה בכבודו, גרמה לכך שהשליח עף שרוע על החול.

מאז התוודע לשמו המקורי, זה שהעניק לו אביו, בטרם נרצח בנקרת באטר, ובטרם נקרא שמו 'טוביה' מתנת הטוחן, החליט לדבוק בשם 'יוזבד' חזרה,

לא כי הוא מצא חן בעיניו יותר, כמו כדי להרגיז קצת את אולה ששוכן במרחקים מאחורי חומות חונקות של זהב.

***

"למהללאל יש את המדליון", הפרט הזה שגם הוא לא נשמט מידיעתו של יוזבד , מכה את שלוואן באלם,

"כן, " הוא מהנהן בראשו בלבד

"דרך אביו המסור, ואחיו הנאמן והחורג..."

הזיכרון מזדחל בעורפו כמו תולעת קטנה, ריח השעווה, שמירת ההעתק, והחזרת המדליון לידיים הנכונות, היו בין הצעדים הראשונים בדרך שבה הוא בוחר כיום.

"יש להם גם את הסוד" הוא העדיף להעלים מגיסו הצעיר, את המידע המיותר, איך ב ד י ו ק יש להם, "הפלוס הוא, שאסתרק מסרב להשתמש בו"

קיבתו התהפכה במעיו, מקווה שהוא לא גורם במו פיו כעת, שרות דוב לכוזר האחת והאמיתית.

"אני הולך עם האמת" יוזבד נפנף במחברת בחיוך רחב, מכניס אותה בגמישות לתרמילו האחורי,

"עם האמת...?" עיניו של שלוואן התעגלו במחווה שאין שניה לה,

"עם האמת שלי" הנער מורח חיוך מלגלג, "מה יש שלוואן, אתה לא עשית ככה עד שהצמידו לך את הסכין לרקה?!"

שלוואן פוסע אחורנית,

"כוזר החדשה יותר מוצאת חן בעיני, גם אם העניין יגרום מעט אי נוחות לגיסי ואחותי החדשים שהתגלו לפתע פתאום"

ובצחוק מרוצה במיוחד הוא יוצא מהחדר.


יוזבד.
מיה קינן
ההתיחסות שלי היא לכל 'ממלכה במבחן' כספר אחד שמחולק לכרכים, אי לכך ובהתאם לזאת, אני מסתכלת על זה כבחירה אחת: 'מי אתה יוזבד'

 

[לוטם]

דקות בודדות לאחר שהם מתמקמים בשוחה, נרקם מול עיניהם מופע אימים: ארבעה ג'יפים שחורים מגיחים מן החשכה באורות מסנוורים. ענני חול מסתחררים סביבם. לבושי שחורים חמושים יוצאים מהם, בולשים את הסביבה, רצים לכל עבר כבמחול אמנותי מצמרר על רקע המדבר האדמדם, כחול הלילה ושטיח הכוכבים.

"זה נראה כמו ריקודו של השטן", אומר אסף בקול קפוא.

"זה בדיוק מה שזה", משיב תומר. קר לו, המעיל שלו עוטף את חנוך השוכב לצידו.

יריות קצובות נשמעות.

מסכן סעיד. דווקא היה אדם טוב.

שעתיים תמימות מסתובבים לבושי השחורים כזאבים רעבים, כשדים פראיים תרים אחר קרבנם במופע שיבטי מהפנט. בודקים כל פיסה באלומת אור חודרת. לאחר מכן, כאילו הניף בימאי עלום את ידו לאות סיום, נעלם הכל; המסוק התרחק מזרחה, הופק לנקודה קטנה באופק השחור, והרכבים השחורים נעלמים משם, מותירים אחריהם תפאורת עשן ודממה.

במחפורת מצרית עמוקה מתחיל החול לזוע.

"מה עכשיו?" קולו של אסף צרוד מחול המדבר שחדר אל קנה הנשימה.

"עד מתי יימשך הרוע הנורא הזה?" הוא ממשיך, קולו מהדהד ברחבי המדבר, משתעל.

"עד שיפוח היום ונסו הצללים", משיב תומר בקול מהורהר, עיניו אדומות מגרגיר חול סורר.

הוא מביט בשעון היד שלו. כמעט שתיים בלילה. ככל שחולפות השעות, מתעצם קור הלילה. הוא מעביר את מבטו אל חנוך. האם יצליח האיש הצעיר לשרוד עד הבוקר?

"אני לא מבין", חנוך מנצל את קשר העין. "מי פוחד מכך שאגיע הביתה?"

תומר צוחק. "יפה שהבנת את זה. בכל זאת, לא כדאי לך להעסיק את הראש בעניינים האלו. מוסיף דעת מוסיף מכאוב".

נהמה חרישית של רכב משתיקה אותם. מישהו נוסע שם בחשיכה. צללית רכב ארוך נופל על השוחה שלהם. הרכב נעצר. פנסים נדלקים מול עיניהם במפתיע. כשהם מצליחים להתאושש מהכאב הסנוור, הם רואים מעליהם אנשים גבוהי קומה, לבושי שחורים, אקדחים בידיהם.

הם נתפסו בלתי מוכנים. לוע האקדח הבוהק אינו מותיר להם ברירה.

"קומו, ידיים על הראש". הקול דיבר בערבית, אי אפשר היה לפספס את השמחה לאיד שבקולו, את האכזריות.
הבריחה שלהם, אם כך, נכשלה.
חנוך עצם את עיניו בחזקה, לא יכול להתמודד עם מה שיגיע תכף.

דבורה רוזן, סתרים.​

 

[לאלה]

וככה מצאה אותו רייזל'ה, כשקמה באמצע הלילה: ישן, ראשו על אדן החלון הקריר, מידיו נשמט ספר מדרשים, ובעיניו - דמעה אחת, אמיתית.
על החורבן.
החורבן שהיה והחורבן שעומד להיות.
בבוקר הוא נרשם ללימודי אדריכלות ב'מרכז החרדי'.
רייזל'ה שתקה.
אבא שתק.
נחומקו שתק.
העולם כולו שתק.
ורק הוא למד איך מאחדים איברים זהים במשוואות, איך פותרים שברים, למד ליב"ה של 12 שנים בשנה.
ועשור אחר כך, כשהמשרד האדריכלי בראש אותו מגדל היה שלו, והוא נשאר אותו יענקי, עם הזקן והפאות וכל ה'שמונה בגדים', הוא קיבל טלפון משייע לנגרמן, מזכיר המוסדות.
הוא הוזמן לדינר יוקרתי בוינה, הפעם לא כבייביסיטר לאליאב, ולא בתור הגה"ץ ר' יעקב שליט"א.
אלא בתור הנגיד החשוב, ישב לצידו של אליאב.
ומי ששימש לו בייביסיטר היה נחומקו שעדיין שתק.

אנוכי מבקש, רותי קפלר

 

[wanderwomen]

"ברוכה הבאה לאחוזתנו!" חיוכו של שלוואן זורח ועיניו חפות מעננה כלשהי וליאה, שקצה בשבועות הבדידות הארוכים שנכפו עליה, מאושרת לראות את התמורות שחלו בו.
והתמורות הללו, הן שמניעות אותה בעליזות מוגברת לענות לשאלות המשרתים המעצבים את ביתם החדש, ולקבל בסבלנות יתר את דרישותיה הרעבות של דיאן.
מי יוכל להאמין שרק לפני תשעה שבועות עוד שהו בגיאט?
ההשוואה בין אחוזת בנטיליאן לאחוזתו של אביו, מעלה בשלוואן צחוק מריר. אמת, הבית בגיאט היה יפה ומושקע במיוחד, ואילו כאן נראה שבאלאר, אדונה הקודם של האחוזה, לא בורך בחוש עיצוב או הבנה מינימלית באופנה.
אבל הרוח---- היא אחרת.
כי עדיפה לו פי כמה וכמה פיסת אדמה קטנה ופרח בה, מאין סוף מרחבים יבשים בלי אף תקווה ירוקה.
***
כאדונה החדש של אחוזת בנטיליאן, בראש ובראשונה מוטלת על שכמו משימה בלתי אפשרית: לתקן במיידית את בעיית הריבית האסורה ששולמה כמשכון על האחוזה. ובעוד בקומה העליונה מתכוננים הכל לנסיעתו של יוזבד לבית הדין במתא מחסיא שבבבל, מכלה שלוואן את זמנו במרתף הקטן לצידו של נר שעווה מטפטף בחיפוש עקר אחר מסמכי ערבון כלשהם שיועילו לפסיקת בית הדין הגדול.
וגם כאשר שמורות עיניו נעצמות, בעקשנות טיפוסית הוא שולף את ערימת הדפים האחרונה במדף העליון. ולמרות עייפותו, מספיקה לו הצצה חטופה כדי לזהות את הסימנים שבשנתיים האחרונות היו נהירים לו יותר מהאותיות הכוזריות.
בקושי רב הוא מחניק את קריאת ההפתעה ותומך בדפים בעזרת עשר אצבעותיו.
אין לו בדל של ספק איזה חומר הרס הדפים הללו מכילים, ובכל זאת ידיו הרועדות מוציאות מבין קפלי האילפקה שלו נרתיק עור קטן שהלך איתו לכל מקום מאז עזב את גיאט.
שלושה מדליוני זהב נפלו ממנו בקול שלשלוואן נשמע רם מידי. וכאשר הוא קומץ את המדליונים בידו הימנית ואת קבוצת הדפים בידו השמאלית, הוא מבין שהרגע לא ייחל שנתיים הגיע. סוד אבקת הרעם בידו.
וכך, בדיוק בתנוחה זו, מוצא אותו אלרון.
"אלרון!" שלוואן מבזיק לעבר עבדו-לשעבר-ידידו-בהווה טור שיניים לבנות, מנסה לחפות ללא הצלחה על בהלתו. ערימת הדפים הקפוצה בידו מרשרשת בחוסר נוחות, ואלרון חד החושים לא מפספס זאת.
"מה שלומך נסיך שלי?" אלרון מחזיר לו חיוך מזויף משלו. "ואילו סודות אפלים אתה מסתיר מעבדך הנאמן?"
קולו של שלוואן מספיק לחזור ליציבותו הרגילה וגם חיוכו הופך אמין יותר. "זה כלום, סתם מסמכים ישנים של האחוזה... מה אתה עושה כאן?"
הזיק הסקרן שביעיו של אלרון נעלם באחת, ואת מקומו מחליפה הבעה קפואה. "השאלה היא לא מה אני עושה כאן, אלא מה זה עושה כאן" הוא משיב בקול מרוחק, עיניו מצביעות על נרתיק העור המרוקן.
מבטיהם של שני הגברים מתמודדים לרגע ארוך, ארוך מידי, שבסופו אומר אלרון בטון יבש: "אז לא הפקדת את המדליונים בידי מנרם."
שלוואן מסמיק ומשפיל מבטו. ותחושת חוסר הנוחות מתפשטת בכל גופו כשהוא ממשיך לשתוק. והשתיקה המביכה הזאת נקטעת רק על ידי סוליות מגפיו המשובחות של אלרון, העושות את דרכן ליציאה מן המרתף.
"אלרון, אני..." מתחנן קולו של שלוואן, אך הנורדי ממשיך לעלות בגרם המדרגות שנראה פתאום לשניהם כאין סופי. ורק כשידו האחת מונחת על ידית דלת המרתף הכבדה, הוא מסתובב וסוקר את שלוואן כאילו ראה אותו לראשונה.
"תבחר בטוב" הוא עונה לפרצופו המצפה של שלוואן, וסוגר אחריו בדממה את הדלת.
ושוב, הוא לבד כאן במרתף. הוא, אבקת המוות, ומילותיו המהדהדות של אלרון תבחר בטוב.
תודה רבה אלרון. עצה מעולה. הבעיה שההגדרה ל- "טוב" דיי גמישה.
לבחור בטוב של מי? של כוזר? של המלך? של הטבע? או אולי בטובתו שלו ושל משפחתו?
השארת סוד אבקת הרעם בידי האנשים הנכונים יכולה להביא כל כך הרבה תועלת לכוזר, וכשבידו יהיה כוח הרתעה עצום שכזה, מי יעז להמרות את פיו? הרי כולם חזו בפלאיה של חבית אחת מן הזהב השחור...

באורח לא מפתיע, עולה בתודעתו של שלוואן אחיו הגדול, ברכיהו. הוא ממש שומע את קולו הנלהב נואם את מחשבותיו שלו. וההבנה שמחשבותיו נוסעות במדרון ההרסני שהתווה ברכיהו, מפחידה אותו.
הוא לא דומה לברכיהו, ולו רק משום שמטרותיהם שונות. כי בעוד שאחיו נלחם על מנת לשלוט בכל תושבי כוזר, הוא נלחם כדי לשלוט בתושב אחד השוכן קבע בליבו.
ובעוד שאחיו נכשל...
הניצוץ העקשן חוזר לעיניו. לא, הוא לא יכשל.
ובמהירות כמעט פראית, כמו חושש שיתחרט, מקרב שלוואן את קבוצת הדפים אל הנר, ומשליך אותם לעבר האח הקבועה בפינת המרתף.
הוא בוהה בלהבות המרצדות השורפות באדישות את סודה של האבקה, נושך בחוזקה את שפתו התחתונה ובאיטיות פותח את ידו הקמוצה. שלושת המדליונים מחליקים מידיו ונעלמים במרחבי האח. ליתר ביטחון, נרתיק העור מושלך גם הוא אל האש.
טיפת חלב סוררת שנטפה על גלימתו של שלוואן, יפה לו יותר מכל עיטור גבורה. ועם דעיכתו של הנר, יודע שלוואן שגם מלחמתו שלו דעכה.
מהטרקלין העליון נשמעים קולות צחוק נעריים, וכשהוא סוגר מאחוריו את דלת המרתף, חיוך שלם נסוך על פניו.
חיוך של מנצחים.

ובעתיד, כשכוזר תלחם את מלחמתה האחרונה ממנה לא תקום עוד, יוכל שלוואן רק לדמיין את השפעתה האפשרית של אבקת הרעם על תוצאות המלחמה, ולמול הכאב, הדם והשכול, יתהה אם המוות השחור יכול היה למנוע את כל זה, ויחד עם זאת, לשמוח שלמזלו- הוא כבר בחר.
בחר בטוב.


יוזבד, מיה קינן.

 

[דיונון]

התור במשרד הפנים לא נגמר אף פעם.
אבל בסוף גם הוא נגמר.
שפן ניגש לעמדה הפנויה שהזמינה בכריזה את מספר 67 אליה.
מאחורי השלחן ישב פקיד חמור סבר וקרא עתון תוך לגימות ארוכות וקולניות מספל קפה אדיר מימדים שמודפס עליו הכיתוב 'אל תהיה חמור'.
אההמממ... סלי... סליחה. אההממ... סליחה - כחכח שפן. אבל הכחכוחים נכנסו באוזן ימין של החמור ויצאו מאוזן שמאל בין רגע, כאילו לא חצו עכשיו מערכת של מח. נכנסו והתנדפו.
אדוני הפקיד! - הרעים שפן בקולו הדקיק - באתי כדי להחליף ת'שם שלי לארנב.
סופסוף הפקיד הפנה מבט עייף לעברו.
- ומה רע בשפן, הא?!
אההמממ... הכל התחיל כשנכנסתי הביתה וזכרתי לסגור את הדלת, כך שלא הצטננתי.
אח'כך הרהרתי בזה שאני בכלל ארנב ולא שפן, אז שמתי צעיף ובאתי הנה ל'חליף ת'שם.
החמור הביט בו רגע ממושך במבט נבזי, שוקל את מילותיו.
תקשיב טוב מר שפן - סינן ברשעות תוך שהוא מדגיש את הש' של השפן - כל עוד בחווה אצלנו לא חוזרת השלווה, ואני עדיין בהפגנה ולא מביא עצים להתחמם - החמור המתין רגע כדי לתת לדברים לחלחל, ואז המשיך - אז מבחינתי כולם מצוננים! ואתה תמשיך להיות שפן טיפש שמתעטש על תנוקות.
ובזאת סיים את נאומו החמורי, הרים רגליים על השלחן ופרש את העתון כך שיחצוץ בינו ובין קהל הממתינים האומלל.
שפן הסתובב מאוכזב ועצוב והתחיל ללכת הביתה, הלך הלך הלך, הגיע הביתה פתח את הדלת, נכנס ו - - -

השפן הקטן - בנימין כספי // שלווה בחוה - מנוחה בקרמן

 

[כותב השורות]

באווירת הימים הנוראים - הייתי חייב!!!

יונה פרק ד' - הסוף

וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים יוֹם, וַיְמַן ה' רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ אֶת הָעִיר
וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה קוּם צֵא מִן הָעִיר כִּי הִנְנִי הוֹפֵךְ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לְךָ
וְאַנְשֵׁי נִינְוֵה רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד
וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר לִרְאוֹת מָה יֵעָשֶׂה לָהּ
וַיֶּחֶרְדוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה מִקּוֹל הָרוּחַ, וַיְכַס הֶעָנָן אֶת עֵין הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָעִיר
וְיֹאמְרוּ נָנוּסָה מִפְּנֵי הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַבָּאָה עָלֵינוּ
וְכִרְאוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר כִּי כָּלְתָה עֲלֵיהֶם הָרָעָה, וְיִצְעֲקוּ אִישׁ אֶל אָחִיו
וְיִקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, מַדּוּעַ לֹא הִטִּינוּ אָזְנֵינוּ לִשְׁמֹעַ אֶל יוֹנָה, עַתָּה, נָמוּתָה בְּמַכָּה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת
וְתִרְעַשׁ וְתִרְעַד הָאָרֶץ, וְתֵהָפֵךְ נִינְוֵה עַל יוֹשְׁבֶיהָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יוֹנָה
וְיִשְׁמְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, וְיַאֲמִינוּ בֶּאֱלוֹקִים
וְיָשׁוּבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים, וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם
וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר
קוּם לֵךְ לְאַרְצְךָ הֲלֹא רָאִיתָ כִּי אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶעֱשֶׂה וְיָשָׁב יוֹנָה לְאַרְצוֹ

 

[דנמרק]

מודה ומתוודה, היה לי קשה מאוד להכריע החלטה גורלית כזאת, שתקבע לנצח את מסלול ניהול האתגרים בקהילת הכתיבה של פרוג.
אולי אם חוקת האתגרים הייתה שונה, והייתה ניתנת האפשרות לבחור יותר משלוש יצירות, היה לי קל יותר לסנן ולבחור את כל הקטעים היפים ביותר. אבל מה לעשות, בשונה מהאתגר, כאן אין לי בחירה חופשית ואני נאלצת להיכנע לתכתיביה התמוהים של חוקת האתגרים, ולבחור שלושה זוכים בלבד.
ועכשיו- די להקדמות, לחלק המעניין באמת- הזוכים!

במקום השלישי זכה הקטע של @wanderwomen. עמוק ונוגע, עם משפטים חזקים שרציתי לשמור. שינוי קטן, משמעותי ויצירתי. כתיבה מיוחדת.

במקום השני @לאלה על השינוי שערכה בספר 'אנוכי מבקש'. קטע יפהפה, שמתייחס לכל הפרטים הקטנים שמופיעים בספר, וסוגר מעגל בצורה מושלמת. כתיבה מדהימה.

במקום הראשון @רבינו מנחם. קטע שחושב בגדול ומבצע שינויים דרסטיים. יפהל'ה אשת שאלים, דודי מגדל זקן... נשארתי עם פה פעור. בראבו!

תודה לכל המעלים והמגיבים. בהצלחה באתגר הבא!

 

[מֶנַחֵם]

מודה ומתוודה, היה לי קשה מאוד להכריע החלטה גורלית כזאת, שתקבע לנצח את מסלול ניהול האתגרים בקהילת הכתיבה של פרוג.
אולי אם חוקת האתגרים הייתה שונה, והייתה ניתנת האפשרות לבחור יותר משלוש יצירות, היה לי קל יותר לסנן ולבחור את כל הקטעים היפים ביותר. אבל מה לעשות, בשונה מהאתגר, כאן אין לי בחירה חופשית ואני נאלצת להיכנע לתכתיביה התמוהים של חוקת האתגרים, ולבחור שלושה זוכים בלבד.
ועכשיו- די להקדמות, לחלק המעניין באמת- הזוכים!

במקום השלישי זכה הקטע של @wanderwomen. עמוק ונוגע, עם משפטים חזקים שרציתי לשמור. שינוי קטן, משמעותי ויצירתי. כתיבה מיוחדת.

במקום השני @לאלה על השינוי שערכה בספר 'אנוכי מבקש'. קטע יפהפה, שמתייחס לכל הפרטים הקטנים שמופיעים בספר, וסוגר מעגל בצורה מושלמת. כתיבה מדהימה.

במקום הראשון @רבינו מנחם. קטע שחושב בגדול ומבצע שינויים דרסטיים. יפהל'ה אשת שאלים, דודי מגדל זקן... נשארתי עם פה פעור. בראבו!

תודה לכל המעלים והמגיבים. בהצלחה באתגר הבא!

טוב, אני מסמיק מהתרגשות.
פעם ראשונה בשבילי לזכות באתגר כלשהו. אפילו בתחרות 'מי גומר ראשון כוס סודה' בכיתה ג' לא זכיתי!!!
היתה תחרות סוחפת, מדהימה, והחכמתי המון.
היום הזה הוא גם סוג של סגירת מעגל בשבילי, ואני מודה להוריי ולמוריי שהביאוני עד הלום (קול ממחטה נשמע באולם. זו סבתא).

סתאאאם, תגידו, כל אלה שזכו כבר בעבר - מה עושים עם הזכיה? איפה אפשר לממש את התלושים?

והאם אני מקבל את השרביט לפצוח באתגר משלי? (חלום ישן).
תודה