אתגר אתגר דו שבועי: אופי הדמות שלכם

[מלכי פריד]

לכל דמות בסיפור יש אופי ואישיות. האופי של הדמות נשקף בדרך כלל במעשים שלה, בצורת דיבור שלה, בתגובות שלה וכו'.
האתגר הוא למעשה ליצור דיאלוג בין שני אנשים, כאשר אחד מהם הוא הדמות בה תתמקדו, הדמות לה אתם צריכים ליצור אופי מסוים, מבלי לציין זאת במחשבותיו או באמירותיו.
לדוגמא, אם בחרתם שאופי הדמות הוא כעסן, עליכם ליצור דיאלוג בינו לבין אדם נוסף, מבלי לרמוז משפטים המציינים במפורש שהוא כעסן. כגון: "אני אדם שמתרתח מהר, אז אל תתחיל איתי" / "הפעם לשם שינוי אני אשתדל לא לכעוס" וכן הלאה.

מקווה שהייתי ברורה.

האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום- יום חמישי כ"ח סיוון בשעה 23:00.

לדיונים ולניחוש האופי של הדמות נא להיכנס לנספח.

 

[הטעם המושלם]

"שלום" קדמה את פניי המראינת מהסיפורים- זאת עם הפאה שעומדת כאילו יצאה הרגע מסירוק, עם החיוך הפלסטי והמבט הבוחן כליות ולב.
"שלום" ניסיתי אני להיות המרואינת הקלאסית- זאת שקראה את כל סיפרי השפת גוף למיניהם.
"שבי בבקשה" הראתה לי על כסא מרופד, נוח למראה, לא בשבילי. נשארתי לעמוד.
"אז ספרי לי בבקשה על עצמך" התחילה בשאלה הכי צפויה בעולם, מתעלמת מעמידתי.
"אני יעל," פתחתי אני, מנסה בכל זאת לשבור קצת את השאלות המשעממות, "ומה שמך?", קצת, קצת גיוון, מה יש?
היא הביטה בי במבט תמה- אך ענתה- "שמי אורית, מנהלת מחלקת כוח אדם בחברה".
"אני בת 25" המשכתי, תוך חיפוש בין אלפי המסמכים שבתיק- את הקורות חיים המושקעים שהכנתי בבית, "נשואה, אמא לשלושה מתוקים."
סוף סוף נמצאה האבדה- מקומטת ומלוכלכת מהסנדביץ של הבוקר. הגשתי אותם ככה, כן- היא תצטרך להכיר אותי כמו שאני, אם אני יעבוד פה.
"אני אגיד לך מה שלא כתוב פה" צחקתי כשראיתי אותה סוקרת בעיו מה את הטופס המקומט.
"אני מנהלת פרויקטים מגיל אפס, כן מהשלב בו הפרויקט הוא לגרום לאמא להגיע לשיאים חדשים של חוסר שינה", היא לא הצליחה להבליע את החיוך שלה. 'הצלחתי!' הרעתי לעצמי בלב, 'הצלחתי להעלות פה חיוך במקום הקודרני הזה!'

 

[אוראל סולטן]

שיחת בוקר ממוצעת בין אבא לבנו...

אבא: "נו, יוסי, אתה בא?".

יוסי: "עוד מעט, אבא...".

כעבור 5 דקות.

אבא: "נו, יוסי, אתה בא איתי או לא?".

יוסי: "כן, כן, חכה רגע, עוד חמש דקות".

כעבור עוד 5 דקות.

אבא: "יוסי, מה קורה?, כמה זמן אני צריך לחכות לך שתקום כבר מהמיטה ותלך לבית הספר?".

יוסי: "יוווו... למה להלחיץ!, אני בא, אני בא, רק עוד שניה".

כעבור עוד 5 דקות.

אבא: "נו, יוסי, בוא כבר!".

יוסי: "חרפפפפ, חרפפפפ, חרפפפפ...".


קרדיט תודה ל @Natan Galant שבספרו "תן לישון, געציל!" לימד איך מאייתים חריפות ונחירות בצורה דקדוקית נאותה וראויה. שכוייח נתן. (בינינו, זה בסדר שאני אשתמש לך במספר נחירות מהספר בשביל אתגרנו, נכון?.).

 

[אבגדהו2]

"אז מה את אומרת? זה יצליח? המורה תבטל את המבחן?" שקית הבייגלה מתרוקנת בקצב מחשיד.
"אממ.." מהקורונפלקס שלי יש הרבה..
"נכון, את צודקת. קשה לקבוע מראש - למה המורה בלוך עקשנית בדרך כלל"
אני מזיזה את הפירורים מצד לצד. שירה הגיעה עם צמה היום, לשם שינוי.
"האמת שאני דווקא כן רוצה שהיא תעשה את המבחן היום. אני לחוצה בטירוף ואני לא רוצה שהלחץ ימשיך.. עדיף לי היו וזהו."
היא מזיזה את קצוות שערה בעצבנות. אף פעם לא שמתי לב לגוונים שמתחת הפוני!..
"בכללי, נמאס לי שאביגיל ורחלי משתלטות על הכיתה. באמת! לכל אחת יש זכות לעשות מה שהיא רוצה, ולהביע את עצמה חופשי. באמת, כמה אפשר לשמוע את דעתן על המורות, החברות, ובית הספר בכללי? גם לנו יש דעה, ולא תמיד היא מה שה-ן חושבות"
אני מהנהנת. הפנים שלה מאדימות, מעניין איך זה קורה. בצהריים אני אבדוק באינצקלופדיה.
אני מוסיפה הנהון, ליתר הדגשה. היא נעמדת.
"יאוו חני!! דיי כבר עם השקט הזה, וההנהונים. לך אין דעה?? אין לך מה להגיד?? מתי תתחילי לדבר??!"
וואלה, חבל שאין לי מראה. מעניין אם הפנים שלי עכשיו גם אדומות.

 

[מ. ש]

"רחלי איפה הבקבוק?" שרי הסתובבה בבית כאחוזת תזזית כשברקע נשמעות בכיותיו של נפתלי הקטן שמחפש את הבוקי שלו.

"רחלייייי!!!! איפה הקבוק של נפתלי?" שרי נכנסה בשערה לחדר, "ותזהרי על הכביסה שקיפלתי פה אגב"

"לא יודעת" רחלי מלמלה מתוך הספר.

"רחלי, הכנת היום בצהרים לנפתלי בקבוק, איפה הוא שתה אותו?" שרי לא הרפתה מדברת לאט כמו לילד קטן.

"מאיפה לי לדעת? נראה לך אני עוקבת אחריו?" רחלי שינתה תנוחה תוך מבט בספר ומתחה רגליה. ערמת בגדים ריחנית ומקופלת למופת נפלה אפיים ארצה.

"רחלייייי!!!! לא סולחת לך, את הרגע מסדרת את הערימה הזאת!!"

רחלי לא הגיבה מעבירה דף בלהיטות.

לשרי נמאס, תפסה את הבגדים והחלה להעיף אותם על רחלי והספר מחסה את הספר הרמטית.

"מה את עושה?" רחלי זינקה מהמיטה עם הספר בידיה, "את לא רואה שאני קוראת?"

"את לא רואה מה את עושה כשאת קוראת? הפלת פה את כל הערימה שקיפלתי כל הצהרים!"

הן עמדו כמו בדו קרב ולא שמו ליבן לנפתלי שנכנס לחדר בפסיעות ברווז והחל מפזר את הבגדים ברחבי החדר ממרר בבכי על הבוקי האבוד.

שרי הסתובבה והרימה אותו מלטפת את לחיו בעדינות, "עוד מעט נמצא לך את הבוקי" הרגיעה אותו ברכות.

"את מחפשת את הבקבוק של נפתלי? למה לא אמרת?" רחלי הביטה בשרי בהשתוממות, "לא ראית שאני הכנתי לו היום בקבוק בצהרים?"

היא יצאה מהחדר וחזרה עד מהרה עם התיק גן של נפתלי. הוציאה את הבקבוק מהתיק, אגב ניעור אגרסיבי שהשיל אי אילו חלקי לגו לא ברורים, "הוא שיחק היום עם נתי 'נוסעים לסבתא' ושם את זה פה".

שרי לקחה את הבקבוק הריק בידיה ובלי מילה נוספת יצאה למטבח.

רחלי הביטה בו בהשתאות תוך מלמול : "למה היא לא אמרה? למה?" וחזרה לספר.




אשמח להערות וניחושים בניספח.
תודה על האתגר!

 

[לבי]

בס'ד
לפתוח ת'אולם ולחכות שעה ועשרים לחופה, זה נאה ? ישר...
להגיע בדיוק בזמן ולשבת משועמם עד שהקווטר - יביא את הרך הנולד ולהעמיס בינתיים, בורקסים לעייפה על הבוקר...זה נכון?
למה למהר? בטוח תמיד שאגיע , ענין של "בטחון עצמי."
יותר טוב בעיניך, לדפוק על דלת המחותנים פונקט בשמונה ושלושים כמו שקבעו ולשמוע את הכלה מייבבת, "איפה עוד נעל נעלמה לי"...זה יפה?
זה נכון שתמיד יקבל את פנינו פרצוף חמוץ אחד לפחות, אנחנו רגילים... לא נמות מזה.
תפסיק, אלה שמחכים לכם כמעט מתים מרוב "חכיון" מי אתם ? הגזמתם! עכשיו להגיע?
מה זו מחלה? כן , מחלה...
ויש לה שם? איך?
"אחרת"? כמו "אדמת" "צהבת"...
יש חיסון?
כן, לשבת לחכות לאחרים, לא שיחכו לך,
לפתוח ת'אולם, לא לבוא כשכמעט סוגרים,
לא לדפוק בפראות, על חלונות הבנק- בשתים עשרה אפס אפס ודקה.
לא להתרברב... שאתה מכבד דווקא ברקוד ה"מצוה טאנץ" בשתיים ושלושים לפנות בוקר.
רגע, לא מתאים לי החיסון, עקרונית אשתי נגד חיסונים...
אין מה לעשות, אני נשאר חולני, אחרת...

 

[ifatrosh]

"אתה יודע למה קראתי לך לשיחה?"

"אני באמת לא יודע", מיכאל לוחש, "אני משתדל להיות ילד טוב".

"נכון", חיוך מאיר את פני המורה, מר אבידן, "אתה באמת ילד טוב".

מיכאל משחק בציציות שלו ומחמיץ את החיוך.

"למה לא נרשמת לטיול השנתי?"

"אין לי זמן לטיולים".

התשובה מבלבלת את מר אבידן. "מה?"

"כן", מיכאל עונה ולא מרים את מבטו.

"מיכאל אני מבקש שתסתכל אלי כשאני מדבר איתך".

"בסדר", מיכאל עוזב את הציציות ונועץ מבט במר אבידן.

"דיברתי עם אמא שלך והיא אמרה לי..."

"מה? דיברת עם אמא? למה? בשביל הטיול המיותר הזה?" מיכאל מסמיק, ידיו רועדות.

"מיכאל, אני רוצה שתבין, כשבית הספר מחליט שיוצאים לטיול, יש לזה סיבה חשובה ולא תמיד אתה תבין. אבל כשאתה מקבל מכתב על טיול להורים, אתה צריך למסור לאמא את המכתב. אמא שלך מאוד הצטערה שהיא לא יודעת על הטיול".

"אני יודע למה אני לא מראה לאמא על הטיול", מיכאל מניד בראשו, וחושק את שפתיו.

"אם יש בעיה של כסף, אז בית הספר יכול לבוא לקראתכם", מר אבידן אומר ברכות.

"אין בעיה של כסף. כל מה שאני רוצה אבא נותן, גם אם הוא רחוק. הוא יכול לשלוח בביט, העברה, או לאשר לי למשוך כסף מהכספומט", מיכאל הסמוק מסתכל על המורה ואומר לאט לאט, "אמרתי למורה, אין לי זמן לטיולים".

"תוכל לתאר לי את סדר היום שלך? אני חייב להבין מה מעסיק כל כך ילד בן שמונה".

"למה לא?" מיכאל מפתיע, "ואז תראה שאני צודק".

מיכאל מכחכח בגרונו, "אני קם בשש בבוקר ומארגן את הסנדוויצ'ים לכולם, ככה אמא יכולה לישון עוד קצת, אחי הקטן בוכה הרבה בלילה".

"יפה מאוד, כיבוד הורים", מר אבידן מהנהן בראשו.

"אמא קמה אחרי, בשבע ומארגנת את כולם, ואנחנו יוצאים. אני לוקח את אחי הקטן למטפלת וממשיך לבית הספר. אחרי הלימודים אני מחזיר אותו מהמטפלת, ומחמם בתנור את הארוחה שאמא הכינה בלילה".

מר אבידן ממשיך להנהן.

"כשאמא חוזרת אנחנו אוכלים, מארגנים את הבית ומשכיבים את הקטנים לישון".

"באיזו שעה אמא חוזרת?" מר אבידן מנסה להבין.

"בחמש".

"ומי משגיח על הילדים עד שהיא באה?"

"אני".

"אוהו!"

"אחר כך אני מכין שיעורים ולומד למבחנים אם יש, או יוצא לסידורים. תלוי מה צריך".

"מה אתה אומר? אתה ממש ילד עסוק מיכאל, איזה סידורים יש לך?"

"לקנות במכולת, לקנות תרופות כשצריך, לשלם חשבונות..."

מר אבידן מפסיק להנהן ונועץ מבטו בתלמידו.

"אחר כך אמא ואני יושבים לכוס קפה או שוקו, ואז אמא מספרת לי מה עבר עליה במהלך היום, אני לא מספר לה כי אין לי מה לספר, ואז אני הולך להתארגן ולישון. מה לעשות? אני צריך לקום מוקדם".

"אני מבין, אני מבין".

"המורה, מאז שאבא עזב את הבית, אני הגבר בבית, מה לעשות? ככה זה החיים", מיכאל מושך בכתפיו.

 

[Avigail Amram]

בס"ד


"שלום לכם!" איך היה בטיול?" אמא שואלת.

"היה נחמד בסך הכל. נכון הודיה?" אומר אבא.

"היה מ-ד-ה-י-ם!" היא עונה, עיניה מוארות.

"לאן הלכתם בסוף?"

"היינו ביער עבות, מלא בצמחיה, עצים מקיפים אותך מכל עבר. אתה מרגיש באגדה! איזו אווירה קסומה, ואיזה נוף עוצר נשימה, כמעט נזקקתי לטיפול נמרץ... אמא את לא מאמינה איזה יופי, פלאי הבריאה ממש! טבע בראשיתי מחבק אותך מכל עבר. האינסוף מקיף אותך בעוצמות, לפעמים היה נראה לי שכמעט ונלך לאיבוד" מדווחת הודיה.

"רגע, אבא" אמא תמהה. "לא אמרת שאתם הולכים למשהו באזור?"

"היינו פה מתחת לבית, ביער קהילתי רמות..." אבא מגחך.

"אמא, את לא מבינה!, מרוב עצים אבדתי! עד שאחרי שעתיים של בכי בערך אבא מצא אותי, ברוך השם. אם הוא לא היה בא להציל אותי כמעט והייתי משמשת ארוחת צהרים לחיית הטרף ההיא" הקלה בקולה.

"כן, סובבתי רגע את הראש והיא לא הייתה לידי, אחרי דקה מצאתי אותה צורחת".

"צורחת? מה קרה? השם ישמור. הודיה, נפצעת?" שואלת אמא.

"אנושות. חיית הטרף כמעט וגמרה עלי, כבר פתחתי בווידוי, ומחלתי לכל מי שפגע בי. ואז כאמור, כמלאך מושיע, אבא הגיבור הציל אותי. אומנם ניצל גופי אך לדאבון ליבי מראה דמה של החיה שנשפך על הקרקע ייחרט בנפשי לעולם".

"אבא?" אמא שואלת, מזועזעת.

"היא צרחה מאיזה עכביש אז דרכתי עליו" הוא מעקם את פיו.

"אבל ברוך השם בסוף הכל היה מקסים!" הודיה זורחת. "את לא מבינה איזה חיות ראינו. ראינו אפילו בעל חיים ממשפחת הנמרים! כמעט כמו באפריקה!"

"היא ראתה איזו חתולה שאיכשהו מצאה את עצמה ביער רמות" אבא מתרגם.

"והציפור! אוי הציפור! אילו כנפיים, איזה מקור יפיפה, והגוונים..."

"היא מדברת על ציפור הדרור שעפה מעליה בחזור" אבא נאנח.

"טוב, העיקר שנהניתם..." מסכמת אמא.

"תודה אבא, על טיול שנתן לי מעט אוויר הרים, הרגשתי בשוויץ!" היא מושכת באפה. "הטיול הזה יישאר חקוק על לוח ליבי לנצח!" היא מוחה דמעה.


עשר דקות מאוחר יותר:

"הודיה, איך היה בטיול עם אבא?" שואל אותה מרדכי.

"טיול!? איזה טיול?"

................