דיון אתגר דו שבועי/ אומן הרגש

[אפרת תהל]

אחת היכולות שחייבת להימצא בסופר היא היכולת להביע רגש בכתב.
ככל שהרגש יובע טוב יותר, כך הסיפור יכנס יותר ללב הקוראים ויזכה לפופולאריות.
הרגש הינו כותרת שתחתיה מופיעה קבוצה גדולה מאד של רגשות.
החכמה היא להביא את הקורא לחוש ברגש בעצמו.
אם ניקח יתום עגול שהוא גם נכה ונספר שנתגלתה אצלו המחלה, ככל הנראה יחושו הקוראים חמלה כלפיו, אך המאמץ שעשה הסופר כדי להביא את הקורא לידי כך הוא מזערי.

אז מה האתגר?

עלינו להכריז מי הוא אומן הרגש של הפורום.

ולכן יש לכתוב סיפור (ולא שיר) שבו יורגש באופן מוחשי הרגש.

אין לבחור בנושא גס, ככל שהנושא יהיה עדין יותר ויחד עם זאת הרגש עדיין יודגש בו, הסיפור יזכה במספר נקודות רב יותר.

אין צורך לכתוב מהו הרגש, אם הרגש יובע היטב, נרגיש בו כולנו.

כמה מלים?

סופר כשמו כן הוא, עליו לספור את המילים אותן הוא שופך בחופשיות על הקלף.

לכן לטובת הציבור הקטע לא יעבור את ה1000 מילים.



עד מתי?

כמו שאתם יכולים לדקלם בעל פה: שבועיים מהיום.

תאריך: כ"ז טבת התשפ"א 11/1/2020.

שעה: 00:01.

חומר עזר:

הנה קישור למאגר רגשות. (קצת לתת לכם השראה).

עוד משהו?

בעקבות התרדמת שנפלה מעט על האתגר הדו שבועי, נקודות זכות יוספו למי שיקדים להנחית את הפצצה שלו.

כמובן שקטע מעולה, גם אם יופיע אחרון יוכל לזכות במקום הראשון.

ומה עם הנספח?

הנה הוא.

בהצלחה לכולנו.

 

[anotherית]

---

 

[הזדמנות]

הים נראה יפה מסטלה מאריס. נושק אל החוף בקצף לבן. אתם בטוחים שאתם רוצים ליסוע ברכבל? שואל אבא. בטוחים מאוד, אומרת אמא. זה עניין של דקה וחצי, אבא אומר, לא חבל על הכסף? זה לא עולה כל כך הרבה, אומרת אמא. אני חושב שזה מיותר, אבא אומר אבל אם זה חשוב לך. טוב, זה לא חשוב עד כדי כך, אומרת אמא. אבא מזהה החמצה קלה בקולה. טוב, טוב, למה לא בעצם. תיסעו, תהנו, אני אחכה לכם למטה בבת גלים.
אמא יודעת שזה לא מטעמי קמצנות ההסתייגות הזאת של אבא. אמא שלי טיפוס גזעי, היא דווקא אוהבת אקסטרים, אם הייתה יכולה היתה מנסה גם צניחה חופשית אבל הרכבל לא מתקרב לאקסטרים, היא אומרת. סתם ככה בא לה לראות את חיפה מהכדורים השקופים שתמיד חלפו לה מעל הראש כשהיא נסעה בכביש למטה. הנוף באמת יפה דרך הכדורים השקופים, בנינים, עצים, כבישים והים הפרוש מלפנים. האם זה נכון, הקולות האלה שאני שומע? רעשים של סדיקה ופירוק מקרקעית הרכבל? אני מחבק חזק את הרגליים של אמא וצורח. טראח! הקרקעית נשמטת, אני עוצם חזק את העיניים. אמא'לה! אני צורח בקול הגרון שלי אבל הקול מתערבב עם קולה של הרוח. אמא תופסת בדופן חזק, הורידים שבידיים בולטים לה מרב מאמץ, אנחנו מתנדנדים באוויר כמו פתיון בקצה של חכה והמכוניות נוהמות מתחתינו בכביש המהיר כמו נהימות של חיות טרף שרק מחכות שניפול למלתעותיהן. אני מהדק את החיבוק ברגליה של אמא, שרק נחזיק מעמד עד למטה..שמע ישר..
הגענו, אומרת אמא, אתה יכול לפתוח את העיניים, היא מחייכת, הרצפה של הרכבל יציבה מאוד מתחת לרגלינו עכשיו, כשהיא מונחת על קרקע מוצקה. איך אתה הבן של אבא שלך! היא אומרת.

 

[7שבע7]

כשאני שוכבת על הרצפה בקומה השלישית אני מרגישה הכי קרובה לאדמה.

אני נושמת את ריח הלימון של נוזל השטיפה שבו השתמשה יולנדה ביום חמישי האחרון, איך הוא עדיין נשאר ספוג ברצפה, בדיוק כמו הריח שלך שנותר ספוג בדובי שנתת לי כמה ימים לפני שנעלמת. אפילו שעברו כבר שנתיים.



כשאני שוכבת על הרצפה אני מרגישה את הקרירות שלה על הלחיים שלי, והקרירות כאילו שומרת את הנשיקה שהדבקת עליהן ביחד עם הדובי.

אני מביטה בקשקושים על הרצפה, שאפילו יולנדה לא הצליחה להבהיק, מזכרת מהימים שבהם הייתי ילדה קטנה ותמימת-שחוק, מהימים שבהם ישבנו וציירנו יחד על הרצפה. שולחת אצבע מהוססת, ומעבירה אותה על מסלול הצבעים.



כשאני שוכבת על הרצפה, ואמא במקרה רואה אותי, היא נוזפת בי שאני ילדה גדולה ושהרצפה מלוכלכת. היא לא מחשיבה את הניקיון של יולנדה.

אני נושמת עמוק, מתרוממת ומביטה בה. אצלה לא נותרו עקבות הדמעות מאותו היום.

אני מתאפקת לא לרקוע על הרצפה, אני באמת כבר ילדה גדולה, והולכת לחדר.

הדובי כבר מחכה לי שם.


[אני קוראת לסיפור הזה "איה בת רצפה"].

 

[מוצג]

בס"ד

הוא הוריד את התרמיל מגבו, שלף את חבילת המכתבים המתאימה, ותקתק במיומנות לתיבות.

השעה הייתה שעת צוהריים ומזג האויר גרוע משיכול היה לצפות. שילוב של שמש יוקדת בעוז ורוח חמה, מייבשת.

הוא יצא מהבניין בדרכו לכתובת הבאה, כשכיפתו עפה בפעם השלישית מתחילת העבודה. הוא חזר לאחור, התכופף להרימה. הוא הביט על הבניינים שסביב וחש קנאה. כמה היה רוצה לשבת עכשיו על הספה... במזגן. מחה את פרצופו המיוזע, תוך ניסיון כושל להסיט את מחשבותיו.

בניין ועוד אחד ועוד. עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר. חיוך קודר נתלה בזווית פיו. סחרחורת אחזה בו. צמא החל עולה בוושטו. ובקבוק המים שלו מרוקן לגמרי. הוא פשפש בכיסו, ודלה משם מטבע של שקל. אז האפשרות של קניית שתייה ירדה מהפרק. לא נורא, עודד את עצמו, עוד רחוב וחצי וזהו. אנשים שרדו דברים קשים מזה.

לאחר כרבע שעה, הוא הגיע למסקנה שכנראה כח הסבל שלו, קטן עד מאד.

הבניין האחרון ברחוב קידם אותו ברחמים גלויים. הוא הרגיש זאת. שוב הוריד את התיק מגבו כדי לשלוף את-

"אדון דוור?"

קול חלש נשמע פתאום. הוא הפנה את ראשו לאחור בהפתעה.

ילדה קטנה, נראית כבת שש, עמדה שם. שערה ג'ינג'י ארוך, ופרצופה מנוקד בנמשים.

"כן?" הוא שאל בלאות.

"אתה צמא?"

הוא הביט בה, הקלה הוזרקה בבת אחת לוורידיו.

"כן, אני צמא".

"טוב" היא הנהנה במתיקות. "חכה". וכבר רצה לה במדרגות.

הוא הודה חרש לאלוקים על השליחה ששלח לו, והמתין.

דקה, שתי דקות, שש דקות. היא לא חזרה. והוא הבין שהיא גם לא תחזור. פנה ליציאה מהבניין, מנסה לדחוק את האכזבה.

התרמיל כבר התרוקן משמעותית. אך הרגיש לו ככבד יותר מבתחילה. הליכתו נעשתה איטית. הוא נעצר בבניין בעל שתי כניסות, כמתלבט מהיכן להיכנס, ואז, הוא שמע אותה.

"א-דון ד-וו-ר"

הוא הסתובב במהירות, ועיניו גדלו בתדהמה.

הג'ינג'ית הקטנה רצה לכיוונו ושקית קטנה בידה. היא נעצרה לידו, מתנשפת, מזיעה, והגישה לו את השקית.

הוא לקח אותה מידה, ופתח ללא אומר. דמעה הציצה לפתע מזווית עינו. הייתה שם פחית קוקה קולה גדולה, קרה.
פתח אותה בלהיטות, ולגם ממנה. החיוניות חזרה לגופו. שכלו התבהר.

"אני מצטערת" אמרה הילדה.

"למה?" הוא שאל, המום.

"כי לקח לי הרבה זמן. פשוט הגעתי הביתה ובמקרר לא היה בקבוק קר. אז חיפשתי בקבוק כדי שאוכל למלאת ולא מצאתי. ואמא לא מרשה לי להוריד כס מים כי זה עלול להישפך לי. לא ידעתי מה לעשות. ואז מצאתי את הפחית שאח שלי הביא לי אתמול, ומיד לקחתי אותה ושמתי בשקית ורצתי אחריך".

"תגידי לי חמודה, את אוהבת קולה?"

"מאד מאד. אני הכי אוהבת בעולם".

"אז, אז למה הבאת לי את הפחית?"

"כי היית צמא". ענתה בתום.

לפעמים השמיים מתבהרים. והשמש הופכת נעימה ומאירה יותר. לפעמים נדמה שהעולם מלא רק בטוב. והמילה אנוכיות, קיימת בטעות במילון.

הוא עמד שם. וכמעט לראשונה בחייו. בכה.



"למה אתה בוכה? אתה עדיין צמא?"

"לא" הוא ענה בשקט. "זה משמחה".

"אה" היא חייכה בשביעות רצון. "אני צריכה ללכת".

"להתראות, ו-תודה"

הוא נופף לה לשלום, והיא נופפה בחזרה. עקב אחרי דמותה המתרחקת במשך שניות ארוכות, ולאחר נכנס לבניין להמשיך בעבודתו.



שבוע לאחר מכן, בוודאי תתמה משפחה אחת, לגלות שמאחורי הדלת שלהם תלויה שקית קטנה. ובה פחית קוקה קולה גדולה. ופתק קטן, אדמדם שעליו כתובה בגדול המילה תודה, מנוקדת. ורק ילדה אחת, ג'ינג'ית מתוקה, תבין. גם תבין.

 

[פירי]

מיכאל מושך את דלת הבנין בקושי ונותן לה להיטרק מאחוריו ברעש, הזגוגיות נרעדות. הוא עולה במדרגות אחת אחת, ונכנס הביתה.

"שלום, מיכאל! איך היה בחיידר?"

"בסדר"

"רוצה לבוא לאכול עכשיו?"

כן, הוא רוצה.

הוא מניח את התיק במקום, מתיישב על כסא המטבח ומנדנד את רגליו. כשהצלחת מונחת לפניו הוא מרים כפית, נושף בריכוז ואוכל.

"טעים לך?"

הוא אומר שכן ואמא שמחה. הולכת לסלון לשחק עם אליהו ונועה התינוקת.

כשהוא גומר לאכול הוא מתיישב לצידם על הרצפה ואמא מביאה גם לו לוח משחק. הוא משחק סיבוב אחד, ואליהו בוכה שהוא מנצח אז הוא מוותר לו על התור האחרון. אחר כך הוא רק יושב ליד אמא והיא מלטפת לו את הגב והוא מסתכל על המשחק שאליהו ואמא משחקים.

באמצע אפרים התקשר ושאל אותו אם הוא רוצה לבוא אליו. מיכאל אמר לו שלא כי אין לו מי שיקח אותו אבל בעצם חשב שבחוץ קר והוא גם לא כל כך חבר של אפרים אז לא יהיה להם מה לדבר.

אחר כך היתה ארוחת ערב כמו כל יום והוא קרא שוב את הקומיקס בעיתון שכבר קרא בשבת ומקלחת וקריאת שמע במיטה.

הוא שכב במיטה בשקט וכמעט לא זז כדי לא להעיר את התינוקת אבל אמא ראתה שהוא עדיין ער והתיישבה לידו על המיטה.

"למה אתה לא נרדם, חמוד?"

הוא לא ענה והיא חשבה שנרדם. כמעט קמה, ואז הוא ענה: "כי אין לי על מה לחלום".

 

[הזדמנות]

בלילה דוד התעורר מהצעקות של משה.
אבל אני רק הבאתי חלב לאמא שלי! תעזבו אותי! תעזבו אותי! הצעקות העירו כל לילה את דוד.
אח"כ משה התעורר בעצמו ונזכר איפה הוא, הוא בחן את התא המצחין ובכה, מי ידאג לה?
דוד השתדל לא לחשוב יותר מדי על האמא הזקנה והחולה של משה, קרטון אחד של חלב מחוץ לקיצבה המותרת שלח את הבן היחיד והמסור שלה אל בין כתלי הכלא.
הוא ניסה להדחיק גם את גורלו שלו אבל התקשה לסלק את תמונת אשתו וילדיו הבוכים שנקרעו ממנו בכח, נעמה שתכף מתחילה לשמוע שידוכים, אבי, שעומד להתחיל ישיבה גדולה, איציק, שלומד איתו משנה כל שבת, בני הקטן עם העיניים הגדולות, הצוחקות. כל זה בגלל פלפלים רקובים שקנה במחיר מפולפל בשוק השחור.
בימים של מחסור קיומי כלל עולמי, נוקטות הממשלות ביד תקיפה. אין סליחה ואין מחילה. המגיפות שהשתוללו בעשור האחרון לא היטיבו עם העולם בהצלחה רבה מידי ולמרות דילול האוכלוסין המצב הלך והחמיר .
גם המצב הבריאותי של משה לא היה מזהיר, הוא סבל משיגרון ומצבו רק הידרדר מיום ליום מרב הזנחה. הוא לא נדרש לבצע הרבה פעולות בתא הקטן אבל גם המעט שנדרש, עלה לו בקושי רב. דוד עזר לו במה שיכל. הימים נראו זהים זה לזה, ארוכים , חסרי תכלית וחסרי תקווה.

אבל לילה אחד צץ חוט של תקווה. איך קרה? מי שיחד ואיך? דוד לא שאל. תהיה מוכן מחר בחצות. דוד התהפך בשנתו. הוא לא יכל להכיל את המחשבות על בני המשפחה שעוד מעט, עוד מעט..לא, זה כנראה לא יכול להיות, הוא הוזה!
ולמחרת בחצות שיקשק המפתח וגם הלב שלו שיקשק, אולי שומעים את הלמות ליבו עד כדי כך שהם יכשילו את המבצע כולו?
הוא לא הסתכל אחורה ויצא חרישית. אבל אני רק הבאתי חלב לאמא שלי! תעזבו אותי! תעזבו אותי! צעק משה.
דוד חשב על משה, על השיגרון, על האמא הזקנה והחולה של משה, על אשתו שלו, על נעמה שתכף מתחילה לשמוע שידוכים, על אבי שעומד להתחיל ישיבה גדולה, על איציק, שלמד איתו משנה כל שבת, על בני הקטן עם העיניים הגדולות, הצוחקות, על ההזדמנות שמי יודע מתי תחזור, אם בכלל ודחף את משה טרוף השינה, המבולבל, במקומו אל החופש.

 

[הדוויג]

לילה.
אחרוני המנחמים כבר עזבו את הבית.
עכשיו זה רק אני והכרית.
רק אני והזיכרונות.
רק אני והזעקה האילמת.

זוכר כמו אתמול את הפעם הראשונה שהיא התלוננה על כאבים מוזרים שלא חולפים.
את ההפניה לבדיקות מקיפות.
את הביופסיה.
את האבחון.
שם, בחדר של הרופא שהגיש לנו כוס מים.
כאילו כוס מים יכולה לרכך כזו בשורה.

את השאלה הרועדת "מה הסיכויים?"
את התשובה השקטה "יש עדיין סיכוי".

זוכר את התקוות.
את הטיפולים שהצליחו,
את הציורים שציירו הילדים ושלחו לה לבית חולים.
את הרגע שאמרו שנראה שהסיכויים משתפרים.
את היום שהיא חזרה הביתה וחיבקה את הילדים.

זוכר את הניפוץ.
את הנסיגה,
את ההתפרצות החוזרת והאלימה,
את המחלקה המצפצפת.
את העיניים הנעצמות, המותשות ממאבק.

ובהלוויה דיברתי דיבורי אמונה, חיזוק וביטחון.
הכל לטובה. גם אם אנחנו לא רואים את זה.
והמנחמים באו לחזק ויצאו מחוזקים.
"הוא מאד חזק", שמעתי אותם אומרים כשיצאו, "לא להאמין אילו תעצומות נפש".
והרב אמר שעכשיו טוב לה בשמיים.
ואני הנהנתי.

אבל עכשיו זה רק אני והכרית.
רק אני והזכרונות.
רק אני והזעקה האילמת.
אבא שבשמיים. למה לקחת לי אותה?
ל-מ-ה ? ? ?

 

[דניאל גופזר]

אזרחים יקרים!

בקשתי היא, שכולכם תעצרו לרגע מהשטף, תפתחו את הראש ובעיקר תפתחו את הלב.
אני יודע שהדיבורים מעין אלו לא פופולריים, אני יודע שאספוג קיתונות של לעג וציניות.
אבל לכמה דקות ממש, בואו ונניח את הציניות בצד היא עובדת כל כך, הרבה תנו לה לנוח.

לא חשבתי שאעמוד כאן בזמן הזה, במצב הזה, עם תחושות כאלו.
הרשו לי לחלוק עמכם מחשבות שלי מלפני כמה חודשים, כמה חודשים שנראים כמו נצח.
בעיני רוחי ראיתי איך לרגע קטן, בזמן שהאומה כל כך צריכה אנשי חיל שיבואו ויושיטו יד, אנשים ללא שמות, נטולי פנים, נקיי כוונה. שיניחו הכל בצד, את הדעות והאינטרסים, את העבר האישי, את ההסתכלות לגופו של ענין ולא לגופו של אדם, ויכנסו מתחת האלונקה.
האלונקה היחידה שיש לנו! שעליה מוטלים נואשים כל חולי התקופה, כל החנויות הסגורות, הסבים והסבתות שלנו, ילדינו שהכירו חרדה מהי, כמויות המתים, העסקים הקורסים, והעתיד הלא נודע.

ואני באתי, והתייצבתי, כי בשעה כמו זו - דבר לא אמור היה לעניין! לא שנאת העבר, ולא ההשפלות.
רבים מכם חושבים שאני נאיבי תמים ואולי בוסרי מידי למדמנה הפוליטית שלנו.
תמים - אני לא.
לא האמנתי, גם לא לרגע! לאף מילה מההבטחות שהובטחו לנו, מילה לא!
סוללה של יועצים משפטיים עמלה לבצר את המילים הנבובות שהובטחו לנו, בחוקים על גבי חוקים , להעביר חוק בשביל הבטחה שנאמרה קבל עם ועולם? תיאטרון האבסורד.. כמו שכולנו יודעים הסוף, הידוע מראש יש לומר, התגשם.
נוצלנו, השתמשו בנו למטרות אישיות, השתמשו וזרקו.
והשקר חסר לב, חסר הרגליים, זוחל כמו נחש, מתפתל מהסדקים.
הציניות שוב ניצחה, פוטיניזם אני קורא לזה.

יקיריי,
אם נאיביות זו אמונה באדם. אם נאיביות היא רצון עמוק להציל את היקר לנו, שישאר משהו אחרי שכל זה יגמר -
תקראו לי נאיבי.
אם מחשבה שאולי עמוק עמוק, תחת כל הממלכתיות המזויפת, נותר עוד ניצוץ קטן שרוצה לעשות טוב לכולנו היא לא מציאותית -
תקראו לי הזוי.

דמיינו רכבת ישנה. רכבת המונעת באמצעות פחם המוסק בדוד קיטור. עיקר ההנעה שדרושה לה היא פועלים שבמאמץ משותף יטעינו כל הזמן פחם בדוד.
מה שדרוש לנו עכשיו!
הם פועלים שיעבדו בעמל ובשקט להניע את הרכבת שלנו בתקופה מאתגרת זו.
מה שלא דרוש לנו -
הם מאה ועשרים מנופחים. שכל אחד מהם חושב שהוא הוא הנהג הראוי והטוב, ומשום כך הוא נדחף לראות ולהיראות בחלון הקדמי של תא הקטר.
בצורה כזו אנחנו נעמוד במקום ולא ננוע.

בשעה גורלית זו, אני מבקש לומר לכם שניסיתי הכל. בשעה גורלית זו, התאחדו, התלכדו, האמינו בכוחינו כי עדיין לא אבדה תקווה, אינני רוצה שתתנו לי את קולכם, אין לי חפץ בכך, אני רק רוצה שידע כל איש בישראל שעוד לא תמה הרוח מקרב עמינו.
ניסיתי, ביקשתי, תרמתי את גופי למענכם.
וכמה שרציתי - היה אפס רצון ואפס כוונה שבאה כנגדי.
יש הרבה דברים טובים שעשינו למענכם, הרבה דברים טובים שיש לנו.
לעומת זאת. דברים שאני לא טוב בהם - הם לשקר ולהונות, ובאופן כללי - לנצל חולשות של אנשים.
היו שלום.​

 

[ה. רז]

אני ממתינה בנקודת המפגש כמה רגעים ואז רואה אותו מתקרב. הוא מחייך בברכת שלום ואני משיבה בחיוך ביישני.

אנחנו מספיקים לומר: "שלום", "מה נשמע?" ו"איך הייתה הנסיעה" ורכבו של מנשה עוצר על ידינו.

אהרון מתיישב במושב ליד הנהג, אני מתמקמת לי במושב האחורי בין שקיות "רמי לוי" עמוסות מזון לחג ואנו מתחילים בנסיעה.

הנסיעה חולפת בנעימות. מנשה ואהרון משוחחים ביניהם על הא ועל דא ותוך כמה רגעים אנו חולפים על פני השוטרים בשער יפו אשר מציצים לרכב ונותנים לנו לעבור בלי בעיות מיותרות.

עולים לגג. באמת יפה! ואנו מתפעלים בקול מהנוף הנשקף למלוא כל העין ומחמיאים לחברתי, בעלת הבית, שעולה לרגע להגיש לנו שתיה חמה ופירות (חמץ, היא כבר לא מכניסה הביתה, כדבריה).

סוף סוף אנחנו יכולים לשוחח בפרטיות... ויש לנו כל כך הרבה על מה.

"איך עבר עליך הבידוד?", אני פותחת בשאלה המתבקשת

ואהרון מספר לי בנימה מבודחת על התעלול של דוד, אחיו הקטן, על מחסום הבלונים שהציבו לו אחיו ואחיותיו היום ועל תחושת השחרור שהציפה אותו הבוקר וממלאת אותו עד עכשיו.

"אתה בטח מבין שאני סבלתי לא פחות ואולי יותר ממך מהבידוד שלך"... אני מפטירה ושמה לב שהוא נהנה מהרמז.

"ספרי לי גם את מה עבר עליך בזמן הזה", הוא מבקש.

אני מספרת על ההכנות לחג, הניקיונות וניחוחות הבישולים ואנחנו עוברים לשוחח על התקופה המוזרה אליה נקלענו:

"אם היו מספרים לי לפני חצי שנה שתהיה כזו מציאות, בה תיאסר היציאה מהבית ווירוס קטנטן ישטה בעולם כולו, לא הייתי מאמין", אומר אהרון.

"נכון", אני מסכימה, "המצב הזה באמת בלתי יאומן. פשוט רואים את יד ד'".

"אולי משהו כעין מה שהיה במכת כינים", מוסיף אהרון ברוח חג הפסח הקרב ובא, "אז, אפילו החרטומים נאלצו להודות באצבע אלוקים".

"המצב הזה", הוא מוסיף, "בו נשיא המעצמה הגדולה ביותר, טראמפ, נשיא ארצות הברית, נואם על אלוקים ונתניהו, ראש ממשלת ישראל לא מתבייש לומר לתקשורת שצריך להתפלל ושגם במכון ויצמן מתפללים... הוא מצב שלא היה מאז הקמת המדינה".

"אין ספק שאנחנו כותבים עכשיו את ההיסטוריה", אני מתפייטת לי למול מופע היונים החגות הרחק באופק עם השקיעה.

"השאלה היא", אני שומעת את אהרון אומר לידי בהטעמה, "האם נכתוב גם את ההיסטוריה האישית שלנו"...

ואני בולעת את רוקי בהפתעה.

נהנית מהאומץ.



השקיעה צובעת את פנינו באלף גוונים ואנו מביטים אל הנוף והשתיקה שעוטפת אותנו לפתע בנעימות מאפשרת לנו להאזין לקולותיו של היום המתמזג לאיטו עם הלילה.

אני מציצה על אהרון בגניבה. הוא עומד שליו לידי, נשען על מעקה הגג וצופה איתי אל המרחב הפתוח ואני מרגישה שאני רוצה. רוצה לקשור את חיי בחייו ולצעוד מעתה, ביחד, על מסלול חיים משותף.

אולי הוא גם מרגיש משהו דומה כי לפתע מסב אהרון את פניו ומביט לעברי. מבטנו נפגש, אני משפילה את ראשי וחיוך משותף מאיר בו זמנית את פני שנינו.

מתוך הסיפור בהמשכים... https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-ראשון-סיפור-בהמשכים.603120/

 

[אפילו]

ילדה חמודה עמדה שעונה על המעקה, ידיה תומכות בראש ועיניה בוהות בנקודה בלתי מוגדרת. הזנב של צמתה הבהירה התנופף קלות עם הרוח, יחד עם מחשבותיה.

לידה קבוצת ילדות קופצניות התארגנו למשחק עליז.

"שרה'לה, בואי לשחק."

"שרה'לה, מה קרה לך?"

"שרה'לה, רוצה להיות ראשונה?"

"נו, שרה'לה. בואי כבר."

אך היא משכה כתפיים בסירוב.

"שרה'לה לא רוצה לשחק עכשיו, אולי עוד מעט, עזבו אותה."

" שרה'לה את רוצה לספר לי מה קרה לך? למה את עצובה, בגלל המכתבים שלא מגיעים?"

"- - -"

"אם תרצי לספר לי אני פה, מוכנה ורוצה להקשיב לך, חמודה."

לא, היא לא רוצה לשחק וגם לא לספר לאסתר המדריכה למה היא עצובה. לא רוצה כלום ולא מעניין אותה כלום. שני מכתבים שלח אבא, כתב שם שהוא עושה מאמצים להגיע לארץ, והוא לא בא. וגם לא שלח עוד מכתב. אז אולי הוא כבר לא יבוא, אולי קרה לו משהו וזהו? כן, כנראה. אז היא לא רוצה דבר, והילדות האלה סתם טיפשות, מה יש להן בחיים שהן מקפצות בכזו חדוה?

*
בלילה שרה'לה שכבה במיטה עם עיניים פקוחות, ריקות. לא נרדמת. היה לה יום קשה, אף אחד לא הבין מה קרה פתאום לילדה העולזת בדרך כלל.
אסתר נכנסה לחדר לבדוק אם כולן במיטות, מכוסות ורגועות. ליד המיטה של שרה'לה נעצרה. "שרה'לה את לא רוצה לספר לי לאן ברח החיוך החמודי שלך?"
"- - -"
"אני רוצה להגיד לך משהו, את שומעת נכון?"
"- - -"
"את בטח מאוד מודאגת מכך שאבא שלך לא שולח מכתבים, מכך שהוא לא מגיע, למרות שהוא כתב לך שיבוא. אז אני רוצה להגיד לך שאת לא צריכה לדאוג כל כך.
את יודעת שאם רוצים להגיע לארץ, צריך גם סרטיפיקט וגם כסף לנסוע באוניה? וזה יקר. וגם קשה להשיג. יכול להיות שאבא שלך עובד ומתאמץ להשיג כסף לנסוע. גם לשלוח מכתב עולה כסף, ידעת? ואולי הוא רוצה לשמור על הכסף שיוכל לבוא מהר יותר. אני אומרת לך בעזרת ד' הוא יבוא. לא שווה לך להיות עצובה בגלל זה. מה, את רוצה שהוא יפגוש ילדה כזאת חמוצה? אוי, לא... אז תתחזקי עוד קצת, כדאי לך."
"- - - "
משלא היתה תגובה, היא הסתובבה ויצאה באנחה, מקווה שמשהו בכל זאת נכנס.
שרה'לה הסתובבה במיטה. בסדר, לוקח הרבה זמן להשיג את כל הדברים שאסתר אמרה, אבל אני כבר מחכה הההההמון זמן. והוא לא בא, לא בא. לא בא. הוא כבר לא יבוא. נמאס לי לחכות. זה לא יכול להיות שזה נמשך ככככל כך הרבה. לא. אז אני כבר לא צריכה כלום.

אפילו דמעות לא השתחררו מהשקיות, זהו.

*

עבר שבוע, עברו גם שבועיים. מהילדה הנחמדה והחייכנית, נשארה צל. הילדות הפסיקו לבקש משרה'לה העליזה לבוא לשחק, הרי היא נעלמה. ומי שנמצאת במקומה לא כל כך משתפת פעולה.

אין טענות עליה. כמה שהיא קטנה, ככה חכמה. היא נזהרת, עושה את המוטל עליה כרגיל – כמעט, רק בלי החיוך. לא מעוררת מהומות, מסתובבת או יותר נכון מסתגרת כמה שיותר בחדרה בשקט, לא רוצה לדבר עם אף אחד.

אסתר ממש מודאגת. איך אפשר להוציא אותה מהקיפאון שתפס אותה פתאום? לאה אומרת שנראה לה שרק מכתב מאבא יציל את המצב. אבל איך אפשר לגרום לו לשלוח ולו אחד כזה?

*

ויום אחד, חבורת ילדות פרצה את דלת חדרה בסערה, "שרה'לה," "בואי מהר, הגיע מכתב אלייך."
"יואו," מבטי קנאה אפפו אותה, "בטח זה אבא שלה." שרה'לה התרוממה באיטיות, הלכה לאט עם חברותיה המלהגות, ליבה כבד עליה. אין לה כח לפתח עכשיו צפיות, הוא לא בא. נקודה.

בתנועה גמלונית היא לקחה את המכתב, פתחה אותו. לא שמעה את אם הבית מגרשת את כל הילדות, פספסה את המבטים הדרוכים של לאה ואסתר, קראה מההתחלה עד הסוף, ומיאנה להתנחם.
היא נשרכה בחזרה לחדר, מתעלמת מהמדריכות המצפות, לא משתפת אף אחד בתוכן המכתב. זה לא שווה כלום.

*
בלילה היא שוב הסתובבה מצד אל צד, האותיות מחוללות מולה בריקוד מתחנן. היא הוציאה בשקט את המכתב, עוברת עליו...

שרה'לה יקירה שלי.
אני מאוד מתגעגע אליך.
המון זמן לא שלחתי לך מכתב ואולי את כבר דואגת?
לכן הפרשתי קצת מהזמן ומהכסף כדי לכתוב לך, שלא תדאגי ח"ו.
אני כבר נורא מצפה לפגוש אותך.
לקח לי הרבה זמן וכח עד שהשגתי סרטיפיקט.
גם כסף לנסיעה. אבל זהו, ב"ה בעוד שבוע אני עולה על האוניה
שתיקח אותי אל ילדתי האהובה.
בטח כבר אין לך כח לחכות.
כשאגיע אספר לך מה עשית בתור ילדה קטנה כשרצית משהו
אז עוד מעט, רק עוד כמה שבועות ואני בא.
המון נשיקות וחיבוקים:
מאבא.


אבא כתב בדיוק כמו שאסתר אמרה.

וגם שהוא כבר עולה עוד מעט על אוניה.

אז אולי אולי כן שווה לי לחכות?

מלחמה קשה התחוללה בלב שלה, אבל בסוף היא נרדמה עם קצה של חיוך על הפנים.

אולי הוא כן יבוא.

ספוילר: תודה למבקרת

תודה מיוחדת ל @ליאורהA שהסכימה בנדיבות ליבה, לעבור על הסיפור, לתת לי ביקורת
וממש עזרה לי לשפר אותו.

- בסימון הזה: "- - - " התכוונתי לשתיקה. (התלבטתי הרבה.)
אשמח לדעת מהי הדרך הכי נכונה לכתוב שתיקה.
- תיקנתי הרבה מלשון הווה לעבר. (כי ככה התחלתי והיה לי יותר קל להמשיך בזה.) בזכות...
אבל היו ביטויים שהשארתי ככה כי היה נראה לי לא נורא. ויותר יפה.
תגידו לי אם זה כן נורא.
כל השורות הריקות ומיותרות נהיו לי בהעתקה מוורד....

 

[הנף מקלדת]

'שלום זוכר' של שבת חורף, הוא אחד האירועים המועדפים. במצב הנוכחי ידעתי שההליכה ל'שולם זוכר' של לוין, יעשה לי רק טוב. אחרי הכול, שייע לוין יודע לפנק.

באתי לבד. רציתי לברוח מהבית, אבל לא לפגוש יותר מידי אנשים. נכנסתי בצעד חורפי, 'גוט שאבעס' קטן לפה, 'גוט שאבעס' לשם. התיישבתי בצד, שקוע במחשבות די נוגות על הבן הגדול שלי. חיימק'ה גדל בכזאת מהירות, שהחוצפות הקטנות של היום, כבר משכיחות ממני את החוצפות הגדולות של אתמול. ככל שהוא גדל אני מזדקן.

"תראי". אמרתי לנחמי אשתי, כשהיטבתי את המעיל לפני שיצאתי לשמחת בית לוין. "ילד כזה הוא מתנה, הוא כשרוני הוא יודע ללמוד כשהוא רוצה, אבל קשה לי איתו. יש ביחסים ביננו איזה משהו לא מוסבר. הוא מנסה להביא אותי לאיזה נקודה, והוא מצליח" השלמתי בשפל קול, כשנזכרתי איך משכתי אותו מהשולחן מתי שהתעקש ל'עזור' למוישי לענות על השאלות פרשת שבוע. מתעלם באדישות מהערותיי להפסיק.

"אני שמחה שאתה עדיין רואה את הדברים הטובים, הלל, אני כבר מתייאשת ממנו."

"יהיה טוב. אני אלך עכשיו ואסתכל על חצי הכוסית המלאה, אולי שתי כוסיות מלאות. ככה אני אשכח מהתיק הזה.

שבת שלום.



המחשבות העגומות עזרו לי לחסל מבלי משים, שלוש כוסיות טובות של משקה. ידו הרחבה של בעל השמחה עצמו, מזגה לכל איש ואיש אין אונס. "נחת יהודית לרוב ר' שייע", מלמלתי לעבר ידידי, אבי הבן.

"רוב נחת, אתה בעצמך" צונח על הספסל מולי מנדי, גיסו של שייע, וחבר בזכות עצמו. כולו חיוך חסידי מאוזן לאוזן.

"ר' מנדי", אני צוהל לעומתו "באת לי טוב, פעם היינו חברותא ב'אור החיים הקדוש' בשעה הזאת". ,

"היו ימים" עונה מנדי ואני מתבונן בו היטב, סופר שערות לבנות בזקן שלפני רגע בקושי צימח.אם הוא ככה האפיר, בטח אני כבר יכול לשבת בטיש בספסל של זקני החסידים. הרהרתי ברחמים עצמיים.

"ר' הלל, מה הדיכאון? שבת היא מלזעוק" מנדי ממהר לקטוע את מארג מחשבותי, "גם לי היה 'שולם זוכר' לפני שבועיים."

"שולם זוכר? אני לא זוכר ובכל מקרה איזה יופי, מזל טוב מזל טוב" אני כופל את הברכה כמנהג ידידים ששמחים בלב שלם. "איך לא שמעתי?"

"כן זה היה מצומצם כזה, אתה יודע."

"מה מצומצם? מה קרה הגיע הקורונה לארץ, שהתחלת לפחד ממנה?"

"לא, אבל מגיע לי מזל טוב כפול." הוא אומר בשקט, ונותן בי מבט מצפה להבנה.

אני קולט ומחוויר. "אל תגיד לי"

"כן, כן" מנדי והזקן המאפיר מהנהנים , "נולד לי ילד עם תסמונת דאון."

"מה אתה אומר? ר' מנדי, באמת אגרויסע מזל טוב."

"נו, נו הלל ידעתי שתדע איך להגיב."

"איך אתה עם זה מנדי? אי מתאושש מההלם הקל, ומקרב את הפנים שלי לידידי לראות איך הוא עדיין מצליח לחייך, "ובעיקר איך הרבנית?"

"תשמע הלל" מתרווח מנדי, וחופן פיסטוקים ביד ימין. "שיהיה ברור שזה לא קל, זה היה מאד לא קל לקבל את זה, אפילו הלם טוטאלי. מתחילים להסביר לך דברים, ואתה לא מבין איך הם קשור אליך. ואני לא מעיז לחשוב על התמודדויות בעתיד.

היה שלב בבית חולים, שהם לא היו בטוחים והלכו לעשות בדיקות, התחלנו להתפלל כמו משוגעים ולקבל קבלות. הייתי מוכן ש הוא יהיה ילד שיעשה בעיות, שיהיה חוצפן שישגע אותי, אבל רק לא את התיק הזה."
"אבל שיהיה ברור!" מנדי מניף שושנת קינמון של שובע. "אנחנו לא יודעים כלום! אתה שומע ר' הלל? כלום! איזה נשמה גבוהה קיבלנו. מי יודע איך הקב"ה ישב וחיכה כל הדורות בשביל להנחית את האוצר הזה דווקא אצלנו. מזל טוב כפול, ר' הלל."

עוד כוסית נמזגת, "לחיים." מחיך שוב מנדי,
"לחיימק'ה'" אני חושב.


חזרתי הביתה. הוויסקי מזרים בי דם חדש, ניגשתי ישר למיטה של בני הגדול. "אתה המזל הטוב שלנו, אתה הרוב נחת" לחשתי לאוזניו הישנות. "מזל טוב כפול".

 

[מסוגל]

כאשר השמש עולה קרניה חותכות את הגבעות והעצים ומאירות בדיוק אל החלון, מאפילות את צלליתו של שמעון, עטור בטלית ותפילין ומתנדנד בדבקות לעבר היום העולה. כאשר השמש עולה אות הוא גם כי היום החדש מגיע, בדרכו לפוג אל צללי הערב בעוד כמה שעות. עוד כמה שעות..

"תמיד ידענו שהגאולה תבוא אחרי כל הצרות", אומר שמעון כאשר הוא נכנס הביתה, שקית התפילין בידו האחת וכד החלב שנחלב זה עתה בידו השנייה. "ברגעים הכי קשים זכרנו שכל צרה מקרבת את בואו של בן דוד, מלך המשיח".. ובואם של ידידיה ואהרן, היא ממשיכה באלם קול. שותקת את המובן מאליו. שמעון מתבונן בה רגע, ושב אל התנור שעל תיקונו עמל כבר מאמש.

ידיו הגדולות מונפות שוב ושוב כאשר הוא מנסה לשייף את מסגרת העץ. היא עוקבת אחריו במבטה, יהודי רחב ושתקן שעיניו זורחות. יהודי שיזכה לקבל את פני המשיח עד ערבו של יום, ואת פניהם של שני בניו היחידים, המתים.

"איזו עוגה תאפי?" הוא מתעניין מעם עבודתו.

"את הטובה ביותר", היא משיבה. השמש מסנוורת אותה לרגע והיא מצילה על עיניה. מבעד לחלון נשקף השביל הישן המוליך אל דלתם. בשביל זה יעלה ויבוא חיים בן דודה בשעות הערב, לבשר את בוא הגואל.

"ואולי.. אולי יבוא גם שבתי בעצמו", לחש שמעון אמש כממתיק סוד. "אולי יבוא רכוב על החמור הלבן, ויחזיק את השופר בידיו. השופר בו יתקע לחרותנו. אולי יבואו עמו גם ישני ארץ, שיקוצו. מי יודע.."

אכן איש אינו יודע, אולי יבואו המתים ויעלו כאן על שביל העפר הישן. אולי אפילו שניים מסוימים ירוצו ברגליים קטנות ויחפות אל הבית ממנו יצאו גופותיהם חמש עשרה שנים קודם לכן. המחשבה גורמת לעיניה לצרוב, והיא מוחה אותן בידה ונגשת מיד למטבח. הזמן קצר והמלאכה מרובה, אלף וחמש מאות שנים כוללות ימים רבים, ואף אחד מן הימים הללו איננו כיום הזה. היום הגדול.

כי היום, כך דיווחו יוני הדואר שהחליף חיים עם גדולי תלמידיו של שבתי צבי, היום יהיה האות הזה. היום יעמיד הסולטן הגדול את המלך בפני הבחירה. וכאשר יתגלה סוף סוף שבתי צבי באופן הפומבי ביותר, אז ייצא ללא ספק להצמיח קרן דוד ולגלות מלכות השם בעולם. וכאשר תנחת בשעות הצהריים היונה אצל חיים, ישים פעמיו תיכף ומיד אל ביתם, הבית שלקה בכפליים מידיי הארורים בשנות הגזירה. לעצמו ולהם הבטיח כי עם בוא הגואל יזכה בראש ובראשונה לבשר להורים השכולים כי שבו בנים לגבולם.

ביד זריזה היא לשה את הבצק, מחשבת את הזמן שנותר עד שיעריב היום וכמות ההכנות שתספיק בהתאם. אישה סיים זה מכבר את תיקון התנור, והוא עומד לצדו בלא ניע, עיניו צופות בנקודה עלומה. היא מחייכת, משערת במה עוסקות מחשבותיו.

היא טועה. "ולחשוב על החוצפה", הוא חוזר פתאום על שאמר אינסוף פעמים בשנים האחרונות. "על העזות שישנם אנשים מבני ברית. יהודים טובים, מדקדקים. שמעזים להעלות ספק, לתהות, להוציא לעז". חזהו עולה ויורד במהירות. "מילא, הלא גם משה רבנו חשש, הן לא יאמינו לי".. מיד הוא דן לכף זכות, לבו הטוב לא יכול לעמוד ברוגז שאורך יותר מרגעים ספורים.

אבל גם אם לעולם לא יודה בכך, היא יודעת היטב כי אינו רוגז או כועס. הוא חושש, חרד, בדיוק כמוה. שמא יש אמת בדברים, אולי לא זכו, אולי אין יום זה היום שבקולו ישמעו. אולי לא ירוצו שני בנים לזהרוריה של השמש השוקעת.

היא מסלקת מיד את המחשבה כפי שגרשה אותה בכל אותן שנים, רק הבצק חש בתנועות הלישה המהירות יותר, בטוחות פחות.

כאשר השמש נמצאת במרכז השמים כבר ערוך השלחן. שמעון לבוש במיטב מחלצותיו, הוא מחכך את כפיו קוצר רוח ומביט אל השביל ללא הפסקה. היא לוחשת תהילים. שיהיו ראויים, שלא יתהו. שלא יטעו..

השמש עושה את מהלכיה האחרונים בשמים. ידו האחת של שמעון אוחזת בחזקה בזו השנייה כאשר הוא עומד בתחלתו של השביל, נע הלוך ושוב ומאמץ את עיניו בתקווה. היא עומדת בפתח, ידה שעונה על המשקוף, עדיין ממלמלת את התהילים, על בניה, על בעלה..

הרבה אחרי שהחושך עוטף את השביל במחנק נשמעים צעדיו של חיים. לבדו בא, בצעדים איטיים כצועד אל מותו, ופניו אומרות את הכול. שמעון לוטש בו מבט, ואחר כך פולט זעקה קצרה ורץ. אל החשיכה, אל הדממה. היא מתיישבת ליד השלחן, ריח שרוף ממלא את המטבח. שכחה את אחרון בישוליה בתנור המתוקן להפליא.

חיים עומד בפתח הבית ואינו יודע מה לומר. מנסה לנחם את האבלים בפסוקי גאולה: "ושבתי את שבות עמי ישראל", לוחש כלעצמו. "הקיצו ורננו שוכני עפר".

היא מרימה את עיניה ומישירה מבט אל הבית החשוך בחשכת מוות. "לא היום", היא לוחשת. "לא היום".

 

[המלמד מבני ברק]

מבוסס על סיפור שראיתי בשבת האחרונה...

אני כבר ילדה גדולה, כולם כבר אמרו לי.
גם הגננת, גם אבא, וגם אמא.
ילדה גדולה צריכה להקשיב בקול הגננת, נכון?
אהממ....
ובקול אבא ואמא, נכון חמודה?
נכון, אני חמודה, תודה.
ולא הולכים עם שום אדם זר, בסדר?- אמא בקול מזהיר.
גם אם יבטיחו לך המון ממתקים - אבא.
נו נו, בעניין הממתקים אני לא יכולה להבטיח, אבל לא ללכת עם זרים, זה נכון.
אבל מוטי ואיילי לקחו אותי בשבת לדודים שגרים בבניין גבוה כזה שבכניסה אליו יש חתולה על פח ירוק.
ואני לא אוהבת את הבניין הזה.
לא אוהבת.
אז כשהם שיחקו והדודה הלכה לנוח, ירדתי לרחוב.
נזהרתי מאוד מהחתולה שהסתכלה עלי בעיניים ירוקות כאלה ורצתי לרחוב.
איך הולכים הביתה? ימינה? שמאלה? היד עם השרשרת הקטנה עם הלבבות הנצנץ זה יד ימין או שמאל?
אני הולכת שמאלה, הרחוב שם גדול ורחב. בטח אחרי הסיבוב אני כבר אראה את הבניין שלנו, זה עם התריסים והפחים בבית הקטן שלהם.
אחרי שני בניינים אני שוב מתבלבלת. הבניין הזה עם הכיפה על הגג זה הביתכנסת של אבא? אז אולי אבא בפנים, הלך ללמוד תורה, והוא יחזיר אותי הביתה.
לא, לבית כנסת נכנס אחד עם גלגל כזה על הראש וגרביים לבנות עד הברך, אבא שלי לא הולך כך, אבא שלי הולך עם כובע.
אז איפה הבית כנסת? רגע... לא, אני צריכה להגיע הביתה, איפה הוא?
אני מתייאשת וחוזרת לבית של הדודים.
אבל אז, בדיוק אז עובר לידי ילד גבוה כזה, הרבה יותר מאח שלי מוטי ודחף אותי. הוא גם אמר 'ילדה, תזהרי!!'.
אני נזהרת, מאוד. גם הגננת יודעת ואומרת תמיד 'בנות, ראיתן איך שבי הולכת בזהירות?'.
שבי זה אני, כן?
אז למה הוא מעליב?
אני ילדה גדולה, לא בוכה, לא, מה פתאום.
אבל הילד הגבוה הזה, והרחוב והבניין עם האיש והגלגל על הראש, הכל מתחבר יחד ואני פורצת בבכי.
ומה קורה אז? אוהו!! כולם עוצרים לידי, וכשאני אומרת 'כולם' זה כל האנשים הזרים שהגננת תמיד אמרה לנו בגן, 1. לא לגלות איך קוראים לי,2. לא ללכת אתם 3. לא לקבל מהם ממתקים.
והם כולם מסביבי עכשיו.
"ילדה, איך קוראים לך?"
"ילדה, בואי, נלך לאמא"
"בואי ילדה, ניתן לך טופי, תגידי איפה את גרה"
מה אני אמורה לעשות עכשיו?
ממשיכה לבכות ובורחת מהר מהר למקום שאותו אני מכירה, הבית של הדודה והדוד.
מאחורי אני עוד שומעת את כל הזרים המפחידים האלה:
"היא בורחת, צריך לעצור אותה, שלא תעלם לנו".
"היא בכלל גרה בבני ברק? אולי הם פה לשמחה?".
"מותק, תעצרי רגע!"
אמא'לה!!!
ואני רצה בשביל, מתעלמת מהחתולה ורצה במדרגות ישר לבית של הדודים, מתיישבת מהר ליד איילי שלא ממש שמה לב איפה הייתי עד עכשיו ומנסה להירגע מהחוויה המבלבלת מאוד שעברתי עכשיו ברחוב...

 

[אפרת תהל]

בדמע ורגש, בגיל ובשמחה, בפחד ורטט אני נגשת להכריז על הזוכה המאושר/ת של התחרות האדירה שלנו.

אבל לפני הכל אני חייבת להצדיע לכל שופטי האתגרים הקודמים.

רק מהמשבצת עליה הונחתי לשבועיים אני יכולה להבין את גודל הקושי בבחירת מנצח.

הקטעים שהועלו היו ממש טובים ואני מבולבלת נורא כי שלוש מקומות ראשונים לא יספיקו להם.

טוב, בכלליות בחרתי את בסיפורים שהכניסו אותי עמוק לרגש והביאו מקרים עדינים שרובם יכולים להתרחש ביום יום.

אז יאללה לשיפוט:

במקום השלישי יש לנו את @anotherית עם כתיבה מדהימה ורגש בדידות שמתואר קטע באופן יוצא מן הכלל והיא זוכה במדליית נחושת. (התגעגענו לקטעים שלך, אני שמחה שהאתגר שלי סיפק עוד סיפור שלך...).

את המקום השני מאייש @מסוגל שהביא לנו סיפור על ציפייה, געגוע ותמימות יהודית. הוא זוכה במדליית כסף.

ועכשיו נגיע לזוכה מקום הראשון... נו.....איזה מתח!!!

טוב, אז הזוכה שלנו היא לא אחרת מאשר @מוצג המוכשרת, שמגיע לה ביושר את מדליית הזהב על הסיפור המרגש שלה, המתאר מסירות ושימת לב לאחרים. המתיקות של הילדונת שבתה את ליבי.
(הערת אגב, יש חשש לשוחד כי אני אוהבת ג'ינג'ים וקולה ).

וסתם שתדעו שהשיפוט לא הוגן בכלל, משום כיוון. כולם כאן צריכים לזכות במקום הראשון אבל מחוסר מדליות ותקציב אנו נאלצים לבחור בגסות רק בזוכה אחד.

עמכם הסליחה.

עד כאן מהדורת החדשות להיום, צוות השיפוט מעביר את המיקרופון ל @מוצג שתשוב ותשדר לנו מהדורה חדשה ביממה הקרובה.

לילה טוב.

 

[מוצג]

@אפרת תהל , תודה! על השיפוט, הזכייה, הפרגונים, וכמובן על האתגר.
מקווה לשדר בקרוב.