שעת בוקר מוקדמת, ודבורה היתה עסוקה בלהאכיל את הדגים שבאקווריום.
"היי", היא קראה לדג שמנמון שניתר מהמים לעבר כל פירור שזרקה, "אל תהיה כזה זללן, סאנשיין! תשאיר משהו לשירי מירי וליאסר עראפת". יאסר עראפת היה כינוי החיבה של הדג המנקה שנצמד אל הזגוגית בשפתיו העבות, ושירי מירי היו צמד דגות קרב ששרדו את מלחמות בעליהן מנוחתם עדן.
היא הרתיחה מים בקומקום הנחושת שלה, היא רכשה אותו בשוק הפשפשים במהלך מהפכת הרטרו שהשתלטה על הבית שלה, יחד עם חברתה לחוג הטאי-צ'י מאיה עציוני הן נרשמו לסדנת שיפוץ רהיטים אצל רותי הייאס, ומאז בילו בנעימים בחיפוש אחר גרוטאות עזובות בכל קרן רחוב או אתר אגורה.
פתאום היא שמעה את זה בדלת, היא התלבטה עם זה לא מגיע מהפועלים של משפחת מרום שרכשו את שתי הקומות העליונות של הבנין, ופה ממש מעליהם הם יבנו את פנטהאוז החלומות שלהם, או אולי היא כבר מזדקנת ומדמיינת כל מיני דברים.
אבל שוב נשמעה דפיקה, הפעם קצת פחות חרישית, "רק רגע!" היא הכריזה בקול, "תכף מגיעה!" הוסיפה בנימוס שיחסה אותו להוריה הייקים.
"גרשי?" היא התפלאה בקול כשפתחה את הדלת, "מה מביא אותך לכאן?"
גרשי לא ענה לה, נכנס לתוך הבית ופסע לעבר הספה, "העיפו אותי מהישיבה.." הוא פלט כשפניו אל הקיר, ואז הסתובב וקרס על הספה.
היא הציצה בו לאט, מכף רגל עד ראש.
נעלים סולידיות של דקו, מכנסים רגילות לחלוטין, חגורה, החולצה היתה נראית די משומשת, מאתמול לפחות. החליפה נראית קצת קצרה עליו, היא ציינה לעצמה להביא כסף לשיפי שתקנה לו, והכובע בכלל לא מטופח כמו שהיא היתה רוצה שנכד שלה ילבש, מלא אבק, מעט מקומט מקדימה.
"אתה רוצה לספר לי?" שאלה דבורה בקול הכי מרגיע שלה, "או שאולי תשתה תה צמחים?"
"עוד לא התפללתי שחרית.." הוא פלט מתחת לזיפים שעיטרו את השפם שלו, "ואין לי כח לעשות את זה", הוא השתרע עוד יותר, "ואני לא אוכל או שותה לפני תפילה", הוא היה עצבני, "ולכן אני כנראה לא אוכל כל היום!" הצהיר, אגרופו הקפוץ מכסה את פיו.
"סילקו אותך היום מהישיבה?" שאלה דבורה, קצת לחוצה בזמן, אתגר הכתיבה מסתיים, והיא חייבת להכניס את הפארודיה שלה על סיפור של דוד זריצקי, זה בטוח יזכה במקום הראשון.
"כבר לפני יומים", סיפר, "הסתובבתי קצת ברובע היהודי, ישנתי במנהרה של הכותל".
"קשת וילסון", היא תיקנה אותו.
"נכון", הוא הסכים, "אבל כבר לא יכלתי להסתובב בחוץ, יותר מדי אנשים התחילו להתעניין בשלומי, ומה לעשות, אני לא יודע לשקר טוב, חששתי שהם יגידו משהו לאבא, אז באתי לפה".
"באת למקום הנכון", היא הרגיעה אותו, "בוא תיכנס לחדר הכחול ותתפלל בנחת, אם אתה צריך יש פה את התפילין של סבא, אין לו בעיה שיניחו אותם, להפך".
"יש לי משלי", הוא חיבק שקית בלוייה למדי של "ג'רוסלם ירמולקה" ובתוכה נחו התפילין, הוא ניגש לחדר הכחול והסתגר בו למשך כשעה. דבורה הכינה לו ארוחת בוקר הכי מפנקת שיכולה להיות: לחם קלוי עם חמאה, שני סוגי חביתות, סלט, פטרוזיליה קצוצה דק בצלחת עם שמן זית, גבינה משולשת ויוגורט עם פירות.
הוא צץ מתוך החדר, סימני תפילין חדים על זרועו הימנית, הוא הנכד השמאלי היחיד שלה, נזכרה דבורה, וכשהריח את הלחם הקלוי הוא חייך.
"זה מזכיר לי את ה'מחנה' שהיינו עושים פה בקיץ כשהייתי ילד", הוא אמר, לרגע נראה כל כך רגוע ושקט, "אולי היה עדיף להישאר בגיל הזה", הוא הוסיף בפנים מרירות.
"טול ידיים", פקדה דבורה.
הוא לעס כמו בחור מורעב, לא טורח לנגב את שאריות העגבניה מקצה זקנקנו, ודבורה הסתכלה עליו בסקרנות, עוד מעט יגיע שמשון רפאל וישאל את גרשי מה הוא עושה כאן, לשמשון רפאל יש קצת פחות טקט ממנה, היא חוששת שהוא יביך אותו, ולכן היא מנסה לשאול את גרשי למה סילקו אותו.
"את יודעת מה המעמד של אבא שלי בחברה החרדית?" הוא שאל אותה לאט, מנסה להתעלם מהעובדה שדבורה היא האמא של אבא שלו.
"יודעת", היא ענתה, "ראיתי פשקווילים עליו 'העוכר הידוע ימ"ש מסית ומדיח לאקדמיה', וזה היה על הדלת לטאי-צ'י", סיפרה לו בעוגמה, "בפרוג ראיתי מישהו שהשווה אליו את יאיר לפיד, 'ניקים כמוך שמגבים את השייגעץ אליקים בירנבוים, בטוח לא משתייכים לציבור החרדי וד"ל, להתייחס לבירנבוים כחרדי, זה כמו להתייחס ליאיר לפיד כחרדי".
"הבעיה היא שהם צודקים", ענה גרשי לתוך היוגורט.
"מה אמרת?!" דבורה היתה המומה, ממתי בן מדבר כך על אביו.
"אמרתי שלפי מה שאני יודע מהרבנים של הישיבה", הוא אמר בשיניים חשוקות, "כל הפעולות של אבא פוגעות בחרדים, ומורידות אברכים לשאול האקדמיה".
"הבנתי", דבורה היתה עדיין בהלם, אבל היא הסתירה את זה, הם חינכו טוב את ילדיהם על פי שיטת תורה עם דרך ארץ, אותה הביאו איתם מגרמניה. הם מאוד התגאו בכך שהם משמרים את המסורת של הרב הירש, את אליקים הם שלחו לישיבת היישוב, ואחרי מסלול לימודים ארוך, הוא קיבל את התואר 'הרב דוקטור אליקים בירנבוים', ופעל על פי הדרך שבה חונך להתאים את ספסלי האקדמיה לסטודנטים החרדים.
גרשי היה שונה, מאז שהיה ילד קטן הוא עשה כל מאמץ לצאת מבית הספר של החינוך העצמאי, והתעקש ללמוד בחיידר הכי טוב בעיר, ומשם הדרך לישיבה קטנה בנשיאות מרן ראש הישיבה היתה סלולה.
"הם צודקים", הוא חזר שוב על דבריו, סבא שמשון רפאל לא ממש ישמח לשמוע אותו, "השיטה הזאת לא מתאימה לדור שלנו, ואם הרש"ר הירש היה רואה מה קורה היום באקדמיה הוא היה מבטל את כל השיטה שלו מכל וכל".
"טוב שסבא לא פה", היא אמרה, "אחרת אני הייתי משאירה אתכם פה להתווכח, ובורחת לטאי-צ'י שלי עם מאיה, הוא לא היה אוהב לשמוע את מה שאתה אומר, אבל אני יותר נייטרלית ממנו בנושא הזה". היא חלטה לו כוס של תה צמחים, "למה סילקו אותך מהישיבה", שאלה שוב, "אם אתה כל כך מתאים להם בדעות?"
"כי איזה טמבל מועד שישי, שמתגאה בכך שהוא מיוחס לכל מיני גדולים, החליט יום אחד לקרוא לי בשם החיבה: 'הרב דוקטור גרשי בירנבוים' עד שהכינוי הזה תפס בכל הישיבה".
"כבוד גדול", דבורה היתה קצת תמימה.
"שום כבוד ושום כלום", התרגז הנער, "כשאתה מסתובב ב'שערי מלך' וכל בחור משיעור א' פונה אליך בתואר 'הר בירנבוים' או 'הרב דוקטור', כשכל משפט כזה מכיל קישור לאבא ולמאבקיו עם החברה החרדית כולה, זה מרתיח את הדעת, פשוט אי אפשר לסבול את זה".
"אז מה עשית?", סבתא דבורה היתה מסוקרנת.
"אחרי שפניתי אליו באופן ישיר וביקשתי שהכינוי הזה יפסק, הוא רק צחק ואמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהינה" , חייך לעצמו, הסתובב והלך לחדר אוכל".
"וזה לא נפסק", הבינה דבורה.
"ממש לא", הוא ענה, "התחילה מלחמת עולם, הוא רדף אותי בכל צורה, באוכל הוא ערבב לי פטל, העליפ לי את הכובע והחליפה, מסר את מספר הטלפון שלי לקו ההטרדות, מילא את הדלת שלי פשקווילים על אבא, כמובן שתלשתי מיד, ורצתי אחריו לחדר האוכל", סיפר גרשי וסבתא דבורה האזינה, מזועזעת.
"איך שאני מגיע לחדר האוכל אני רואה אותו עומד עם הפשקוויל האחרון שיצא על הבא, מראה לכולם, נכנסתי בשקט, אבל הוא הבחין בי: 'רק דיברנו על העץ, והנה נכנס התפוח!" הוא הכריז.
כולם צחקו, אבל אני כבר לא יכלתי, תפסתי קערה מלאה בפסטה ברוטב עגבניות, והתחלתי לרדוף אחריו בזעם, הוא נמלט בקלילות וירד לקומה התחתונה, ואני הבנתי שתוך רגע הוא יעבור במבואה מתחת לגשר שמחבר בין בית המדרש לפנימיה, נעמדתי בעמדה אסטרטגית, וברגע שהוא עבר, פשוט שפכתי את כל הפסטה על הראש שלו".
"וואי וואי וואי", נאנחה דבורה, "כל כך עצוב לי לשמוע שהגעת למקום כזה".
"זה היה יכול להיות רק עצוב", אמר גרשי, "אם רק הבחור הזה היה מקבל את הפסטה על הראש, אבל לרוע המזל בדיוק עבר שם המשגיח ושניהם התחלקו במנה של הפסטה".
"אוי ואבוי", דבורה החזיקה את ראשה בין ידיה.
"ובלי לשאול הרבה שאלות", סיים גרשי, "המק"ק נתן לי חצי שעה לארוז את הכל ולעוף מהישיבה".
"ואתה בטח מאוכזב מזה", שאלה דבורה.
"כנראה", אמר גרשי, "אבל אין לי כל כך מה לעשות".
דפיקות נשמעו בדלת, ודבורה נגשה לפתוח, "גרשי בירנבוים פה?" נשמע קול מוכר מהדלת, המשגיח!
גרשי חשש לקום מהמקום, דבורה סימנה לו שיכנס, והציבה עבור כיסא מול גרשי השותק.
"חיפשתי אותך במשך יומיים", סיפר המשגיח, "כי רציתי להגיד לך כמה אני מעריך אותך, כמה אני מכבד אותך".
"מה יש לכבד?" גרשי ערבב את היוגורט ונעץ מבט ברכיבים התזונתיים.
"בחור כמוך שעובר מסכת כזאת של הטרדה", אמר המשגיח, "שמעתי מבחורים כמה זמן אתה סובל ומתאפק ולא אומר מילה", ואז המשגיח קם ונעמד, "מגיע לך שיעמדו בפניך!"
גרשי היה המום: "שהמשגיח ישב!" הוא כמעט פקד עליו.
אבל המשגיח התעקש ופנה לדבורה: "רואים איך החינוך שלכם משפיע", אמר לה בהתפעלות, "כל המשפחה בלי עין הרע, אנשי מידות ודרך ארץ".
"אנחנו צאצאים של הרש"ר הירש", ציינה דבורה.
"בהחלט רואים את זה עליכם ועל כל צאצאיכם", הרעיף המשגיח שבחים, "את אליקים זכיתי להכיר לפני שנים, איש מיוחד, וגרשון הזה שיושב פה עולה על כולם!".
"אני לא מבינה משהו", פנתה דבורה לגרשי, "לפני כמה דקות אמרת שהרבנים שלך מסכימים עם כל הביקורת על אבא שלך, והם גם צודקים, וממה שאני רואה פה המשגיח די מעריך ומכבד את אליקים, אז מה פה נכון?"
"הכל נכון", ענה המשגיח, "גם הביקורת, גם החיבה, שניהם נכונים".
"אז איך?" שאלו דבורה וגרשי יחד.
"איך שבכל השנים היינו מסוגלים לחיות במחלוקות על כל הנושאים, ועדיין לא לרמוס את הצד השני לגמרי", אמר המשגיח, "השיחה שלי על כך שבחורים שמתפתים לאליקים בירנבוים ולארגון שלו, הם מפסידים את העולם הזה והעולם הבא בידיים, היא בדיוק השיטה שלנו, כך אני סובר, וכך סובר הראש ישיבה והרב זצ"ל. אבל בצד השני, אלה שמוציאים פשקווילים בזויים ומוציאים את שמו לרעה, הם פושעים וחסרי לב, שיתנו על כך את הדין".
"אבל המשגיח קיבל פסטה על הראש", תמה גרשי, "אני טרם התנצלי על כך".
"אל תדאג", אמר המשגיח בחיוך, "אני קיבלתי בדיוק את מה שמגיע לי, התלונה היחידה שלי היא על כך שקיבלתי פחות מדי, אני הייתי אמור לטפל בטיפש הזה שביזה אותו במשך חודשים כבר מזמן, מגיע לי הרבה יותר מזה", אמר ופסע לעבר הדלת.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
