אשר מלאכי והפריקים של ליפתא

[נתין]

התיאור של ירושלים מזכיר אולי קצת את הספר של נועה דיין שירה גאולה זה לא ספר ממש מתאים לחרדים

 

[אפרת 10]

אווויי, זה טובב!
ואולי, במחילה, ר' קקטוס, תזרוק לנו יותר עצמות מידי פעם
לא רק לחתולים של הרעבצן סילביה מותר
(אויש, אל תגענה בי...! אני יודעת שאתן לא אוכלות עצמות )

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

התיאור של ירושלים מזכיר אולי קצת את הספר של נועה דיין שירה גאולה זה לא ספר ממש מתאים לחרדים

לא קראתי

 

[לבן]

לא קראתי

חובת קריאה.

 

[לבן]

קצת ציטוטים:

ברחוב יש הייררכייה ברורה, והיא קשורה בכסף וביכולת שלך להשיג אותו. היתה שם החבורה של הטחונים. אלה שתמיד היה להם כסף, הם באו אתו מהבית. קראנו להם המקוּמבָּנים, אלה שאף פעם לא מחפשים כיוון, הם תמיד מסודרים. אף פעם לא חסר להם מה לעשן ומה לשתות, והם לא סופרים אותך, מקסימום מוכרים לך קצת ביוקר. והיו האמנים התפרנים, שעושים כסף מקֶסם, מכישרון ועליזות קיומית טיפשית ויפהפייה. אני לא ידעתי לעשות את זה, אבל אהבתי להיות אִתם. יום אחד הם מכרו תפוזים שהתגלגלו אליהם בחינם, תפוז בשקל, וכל היום מסביב לתפוזים מוזיקה ובלגן. ביום אחר הם עשו מכירת בגדים של עצמם, בקיצור, אמנים. היו עשרות כאלה. מי שלא היה לא עשיר ולא אמן היה קצת יותר בבעיה. באופן כללי כולם קנו ומכרו כל הזמן. עשו מגביות רחוב ועסקים קטנים. וכולם הכירו את הפלאפלים שמחלקים בסוף היום את כל מה שנשאר להם, וגם את המאפיות, ואת המסעדות של הצדיקים שייתנו לך צלחת, ואת הסנדוויץ' פסטרמה שנותנים בחוט המשולש, כל יום בצהריים לכל פליט, לא חשוב מאיזה סוג. ואת הכוס תה של הזולה של חצרוני. כולנו התרסקנו שם מדי פעם אצל המלאכים האלה, אפילו אני, שבאופן עקרוני לא יכולתי לסבול להיות פרויקט חסד של אף מלאך.

בתחתית שרשרת המזון ברחוב היינו ללא ספק אנחנו, הלשעברניקיות, בנות כמו עדינה וכמוני. הנושרות. חסרות כל צינור לכסף, חסרות כל הגנה. לנו היו הכי הרבה סיכויים להסתבך. ובאמת רובנו הסתבכנו נורא. היינו בשום מקום, לא קשורות בשום חוט לשום דבר. מתחילות לבד מאפס, אבל מאושרות. כל החיים אמרו לנו שאנחנו לא, וברחוב פתאום מלהיות לא, נהיינו כן. הכי כן שאפשר. כמה שהיינו יותר לא קודם, ככה יותר כן עכשיו. בקיצור, החרבנו הכול מאחורינו. היינו כבר הרבה אחרי נקודת האַל־חזור ההיא שזרקה אותנו החוצה. היינו שרופות. נקודה. וזה נהיה עיקרון לא להצטרך אף אחד משם. אם הם לא צריכים אותנו, אז גם אנחנו לא צריכות אותם.

ועוד:

"למה אתה עושה את זה?"

"את מה?"

"מה את מה? תפילה, תשובה, צדקה, כל העניינים הכבדים האלה."

"עזבי את זה. את לא תביני."

"למה?"

"כי אנחנו הפכים. את דוסית."

"סליחה?"

הוא צחק ואמר: "דוסית-דוסית."

"אתה כנראה באמת שומר עיניים אם אתה אומר את זה."

"מה, הג'ינס? עם זה חשבת לעבוד עליי?"

"מה זה קשור לג'ינס?"

"את דוסית. יש לך כפירה דוסית. קרה כזאת, צינית. להדליק כזה לב כבוי, בשביל זה צריך באמת חתיכת אש. אבל את מתה להדליק אותו, זה מה שמיוחד בך. את חופרת עם הציפורניים לחפש את הקרקעית של התהום ואת נואשת, ואת יודעת שכשתיגעי בתחתית, את תעופי למעלה כמו טיל. אולי אפילו יידלק לך הלב. אולי הוא ירגיש עוד משהו חוץ מכעס."

"ואתה הפוך?"

"אני בדיוק הפוך. אני חילוני. את יכולה לראות את זה דרך הזקן והפאות? אני תמיד אהיה חילוני. כמו הג'ינס שלך. כמו החילונית שאף פעם לא תהיי. רק הפוך. אני אף פעם לא אהיה דוס. למרות שיש ימים שאני מת להיפטר מהחילוני הזה הרגיש שמפריע לי להיות מפוקס, זה שעדיין רוצה לגדל כלב, אבל כבר לא מגדל. הנודניק."

חפרתי, מקווה שלא תכעסו.