עזרה אשכול מציאת סיפורים לפי נושאים

[הכל בסדר]

גם לכם קרה שאתם צריכים בדחיפות סיפור בנושא X Y או Z ?
קרה לי לא פעם,
ולכן חשבתי,
אולי נפתח אשכול בו כל מי שצריך סיפור בנושא מסוים יבקש, ונשתדל לעזור ככל יכולתנו.
אשמח לשמוע אם מעונינים בכך.
ותודה מראש לכל העוזרים

 

[ארישוק]

רעיון מבורך!!!

 

[הכל בסדר]

נקמה יהודית ברומאים
את הדברים מספר ד”ר משה רוטשילד מנהל ביה”ח “מעייני הישועה” שהוא היה לפני שנים רבות יחד עם הרב מפוניב’ז ברומא שיצאו עם משלחת של יהודים לאסוף כסף בשביל ישיבת פוניבז’ והכוללים של כל המסגרות.
הרב מפוניב’ז מגיע לרומא פונה לנהג המונית ואומר: “תעצור. עצור בבקשה כאן”.
“כאן?!” שואל הנהג.
“כאן, כאן” אומר הרב מפוניב’ז’ לתדהמתם של המלווים שלא הבינו למה הוא רוצה לעצור פה. הרי אין פה איזה נדיב שהוא יוכל לקבל ממנו כמה אלפי יורו. כולם נדהמו מה רוצה הרב מפוניב’ז’, למה הוא עוצר את המכונית, מה מבקש הרב כאן בטבוּרה של רומי?! הם מסתכלים ורואים שהוא ביקש לעצור ליד שער טיטוס. מה יש לו חפש ליש שער טיטוס? האם יש שם מישהו שייתן כסף לישיבת פוניבז’?!
בצעדים חפוזים ניגש הרב מפוניב’ז’ אל שער טיטוס, יישר את מגבעתו, מהדק את בגדיו, מתייצב אל מול השער פתח ואמר:
“טיטוס, טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שם ושארית, הגלת אותם מארצנו כמו צאן, כמו מקנה. הרגת בנו, השארת את ירושלים חרבה, חשבת שְׁשֵׁם ישראל לא יזכר עוד, הבאת אותנו לרומי לשחק בקירקסאות נגד אריות וחיות. טיטוס טיטוס, לפני 2000 שנה ביקשת למחוק ולאבד את עם ישראל, רצית שלא ישאר ממנו שֵׁם ושארית. צא היום לרחובה של רומי” – הרי הוא לא קבור, כי הרי פיזרו את עפרו – “צא לרחובה של רומי ושאל את התיירים הרבים המטיילים בה: מי זה טיטוס? מי הוא היה? מי יידע? כמה אנשים יודעים? מה עם משנתו? מי מכיר אותך היום? מי יודע לספר היום עליך?! הרי מכל משנתך לא נותר כלום, ההיסטוריה בלעה את הכל, לא נשאר ממשנתך כלום. ואילו אני – יוסף שלמה כהנמן מבני ברק, מארץ ישראל, עברתי שואה, איבדתי את משפחתי, איבדתי את כל תלמידי בפוניב’ז בליטא, איבדתי את הכל, אבל היום אני בא אליך מבני ברק אשר בארץ ישראל אותה ביקשת להחריב והחרבת, ביקשת להשמיד, ואילו אני נמצא כאן בשליחותם של לומדי התורה שבארץ ישראל המלאה ישיבות ובתי מדרש, אלפים ורבבות מבני עמי עוסקים בתורה בארץ אבות וממשיכים בדרך אבותיהם. ממשיכים את מנגינת התורה, את הלימוד של אביי ורבא של הילל ושמאי, את עמלה של התורה בדיוק, ללא שינוי כשם שלמדו והגו אבותיהם ורבותיהם שאתה הגיבור הגדול ביקשת לעקור מן העולם. זהו!” ואז הוא הודיע לטיטוס: “עם ישראל חי, נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר”! (פרשת שופטים, במוסף יתד נאמן).

 

[הכל בסדר]

אם יש למישהו סיפור על שנאה בין אחים עד היכן יכולה להגיע, אשמח מאד

 

[שקדי]

כדאי שכל מי שמעלה סיפור יכתוב כותרת ברורה (אפשר מודגשת) עם הנושאים שיכול להתאים להם.

 

[נשר בתעופה]

בלת"ק
לא כתבת באיזה נושא הסיפור,

כדאי לעשות כותרת לפי נושאים כדי שיוכלו למצוא את הסיפור המבוקש

 

[הכל בסדר]

לא משאירים מישהו לבד-ערכה של מחמאה קטנה

בבית האופרה בפריז, זמר מפורסם היה אמור לבצע קונצרט, וכרטיסים נמכרו מראש. ביום המופע כל הכרטיסים נמכרו, ולא היה מקום להכניס סיכה. באוויר הייתה הרגשת ציפייה והתרגשות.

ואז עלה מנהל המקום על הבמה והודיע ברמקול: "רבותי וגבירותי, תודה רבה על כך שבאתם, הדבר מחמיא לנו מאד. אך לצערי, בעקבות תקלה לא צפויה, הזמר לא יוכל לשיר. ולכן עשינו את המיטב והמרב, וברגע האחרון הצלחנו להשיג בהתראה קצרה מישהו שאנו מאמינים שיסב להם הנאה לא מבוטלת כיאה לקהל שכמותכם.

הקהל הגיב בקולות של מרמור ואכזבה, ובקושי שמעו את השם של הזמר המחליף. האווירה התחלפה מהתרגשות לתסכול. הזמר המחליף נתן הופעה מושקעת, הוא השקיע את כל מה שהיה לו. כשהוא סיים - לא היו מחיאות כפיים, הייתה פשוט שתיקה רועמת. אף אחד לא הריע לו.

לפתע, מאחת המרפסות של האולם, ילד קטן נעמד וצעק: "אבא, היית מדהים"... ואז הקהל החל להריע ולמחוא כפיים.


כל אחד מאתנו צריך מישהו שיעמוד מדי פעם בעבורנו, ויגיד "אתה מדהים".

בפרשה, יעקב אבינו נשאר לבד, כמו שכתוב: "ויותר יעקב לבדו..." והחל המאבק המפורסם עם המלאך, שבסופו המלאך פוגע בירך יעקב - "ותקע ירך יעקב". מאז נצטוו עם ישראל שלא לאכול את גיד הנשה, כזכר לאירוע הנ"ל.

רבי חזקיה בן מנוח, המכונה ה"חזקוני", שחי לפני כ-700 שנה בצרפת, כותב בפירושו לתורה שמה שנצטווינו לזכור מהאירוע הזה הינו – שלא משאירים מישהו לבד! יעקב חזר בגלל פכים קטנים, אבל איפה היו הבנים שלו? למה הם לא באו איתו? למה נתנו לאבא ללכת לבד? מכאן נלמד - לא משאירים מישהו לבד.

וגם אם פיזית הוא אינו לבד, אולי רגשית הוא כן. תנו מילה טובה, עידוד. בינינו, אין אחד מאתנו שלא צריך את זה.

אז לסיום – אתם מדהימים.

שבת שלום.

שלכם, יצחק פנגר.

 

[הכל בסדר]

מכל מצב אפשר להתרומם

לאיכר אחד היה בחווה חמור זקן, ובאר שבקושי תפקדה. יום אחר החמור נפל לתוך הבאר, ולא הייתה לו כל אפשרות לצאת. הוא החל לנעור בקולי קולות, והאיכר לא ידע מה לעשות, עד שזקני הכפר ייעצו לו למלא את הבאר בחול, ובכך גם "להשתיק" את החמור.

מחוסר ברירה החל האיכר לזרוק אל תוך הבאר רגבי בוץ וחול. בתחילה עוד נשמעו נעירות החמור, אך לאט לאט הן נדמו.

כך המשיך האיכר, עד שלפתע הוא רואה את ראשו של החמור מבצבץ החוצה - והנה הוא מחוץ לבאר. שאל האיכר את החמור: "כיצד עשית זאת?" ענה לו החמור: "בתחילה, כשזרקת עלי את הבוץ, התמרמרתי וכעסתי.

אך לאחר מכן שאלתי את עצמי כיצד אני יכול להשתמש בזה לטובתי. החלטתי לנער את הבוץ מעלי, לדרוך עליו, ולהתרומם..."

מכל מצב בחיים אפשר לשקוע או להתרומם.

בפרשתנו, אחרי שבע שנים שיעקב עובד בעבור רחל, מתברר ליעקב אבינו שמתחת לחופה חמיו רימה אותו, והחליף את רחל בלאה.

יעקב אבינו כועס, אבל הוא מחליט לא לשבור את הכלים ולא להתייאש. הוא יעבוד עוד שבע שנים. בסופו של דבר, הוא אכן זוכה להתחתן עם רחל, אבל לא רק זה – רחל הייתה עקרה.

אם הם היו מתחתנים מיד, ייתכן שלא היו להם ילדים. מלאה היו ליעקב שישה בנים, ובסופו של דבר גם רחל נפקדה בזכות זה שהיא ויתרה לאחותה. כך שיעקב רק הרוויח מהמצב, בסופו של דבר.

תזכרו, יקירי - כשלא הולך כמו שרוצים, לומדים לרצות כמו שהולך. ואולי בסוף אפילו יתברר שמה שהיה נראה לנו הדבר הנורא ביותר, עוד יהפוך לדבר המשמעותי ביותר עבורנו.

שבת שלום.


בברכה, יצחק פנגר.

 

[הכל בסדר]

יש למישהו סיפור טוב על תקווה?

 

[שקדי]

יש למישהו סיפור טוב על תקווה?

אולי הסיפור "העלה האחרון".

 

[הכל בסדר]

אולי הסיפור "העלה האחרון".

לא מכירה.
יש לך אותו כתוב?
אודה לקבל למייל rhoff60 גימייל קום

 

[שקדי]

לא מכירה.
יש לך אותו כתוב?
אודה לקבל למייל rhoff60 גימייל קום

שמעתי אותו לפני שנים מהמדריכה...
בחיפוש בגוגל מצאתי את זה. ברפרוף מלמעלה זה הסיפור.
(אני מאמינה שהוא צונזר מעט)

 

[הכל בסדר]

אין לי אפשרות לפתוח קישורים
יש אפשרות להעתיק לכאן את הסיפור?
תודה רבה

שמעתי אותו לפני שנים מהמדריכה...
בחיפוש בגוגל מצאתי את זה. ברפרוף מלמעלה זה הסיפור.
(אני מאמינה שהוא צונזר מעט)

שמעתי אותו לפני שנים מהמדריכה...
בחיפוש בגוגל מצאתי את זה. ברפרוף מלמעלה זה הסיפור.
(אני מאמינה שהוא צונזר מ

 

[שקדי]

אין לי אפשרות לפתוח קישורים
יש אפשרות להעתיק לכאן את הסיפור?
תודה רבה

בבקשה
(לא צונזר, ואפ' לא כ"כ נקרא...)

העלה האחרון​

העלה האחרון
מאת: או. הנרי


סו וג'ונסי,שתי אומניות,גרו בסטודיו,במרומי בית לבנים בן שלוש קומות ברובע גריניצ' ווילג'.
הן נפגשו באחת מהמסעדות העממיות וגילו דברים רבים במשותף,והחליטו לגור יחד בסטודיו המוזכר.
זה קרה בחודש מאי.
בנובמבר,התהלך לו ,בהילוך בוטח,זר , סמוי וקר-דלקת ראות,ובאצבעותיו המקפיאות נגע באדם אחד כאן ובאחר שם.מפיל קורבנות לעשרות.
הוא הלם בג'ונסי.היא שכבה במיטת הברזל ולא זעה כשהביטה מבעל לשמשות הקטנות אל הצד האטום של הבית הסמוך.
בוקר אחד, הזמין רופא את סו אל המסדרון.
"יש לה סיכוי של אחת לעשר, וזה בתנאי שהיא תרצה לחיות",
"הגברת הקטנה שלך הכניסה לה לראש שהיא לא תחלים,האם יש משהו שמעסיק אותה,ויכול להסיח את דעתה?".
סו ענתה,"היא רצתה לצייר יום אחד את מפרץ נפולי",
"האם יש משהו מלבד הציור ,אשר מעסיק את מחשבותיה?" שאל הרופא,
"אין דבר כזה" ענתה לו סו.
"אעשה כל מה שהמדע יכול" אמר הרופא "אבל כל פעם שהחולה מתחיל את הספירה לאחור אני מוריד חמישים אחוז מכח הריפוי של התרופות", "אבל אם תגרמי לה לחשוב על משהו אחר, אני מבטיח לך בשבילה סיכוי של אחת לחמש,במקום אחת לעשר".
סו נכנסה לחדר של ג'ונסי ובידה לוח הרישום שלה.ג'ונסי שכבה ופניה לחלון.סו חשבה שג'ונסי ישנה.
היא החלה ברישום איור לכתב עת כשלפתע שמעה קול חרישי חוזר ונשנה פעמים אחדות.היא נגשה במהירות את המיטה. עיניה של ג'ונסי היו פקוחות לרווחה והיא הסתכלה אל עבר החלון וספרה-ספרה לאחור.
"שניים עשר" אמרה "אחד עשר" "עשרה" ו"תשעה" ו"שמונה" ו"שבעה" כמעט בנשימה אחת.
מה מהיה שם לספור? לא נראו שם אלא חצר ריקה וצידו האטום של הבנין. קיסוס ישן טיפס על קיר הלבנים.הרוח הקרה של הסתיו תלשה את העלים מן המטפס והענפים נצמדו עירומים אל הקיר המתפורר.
"מה קרה?" שאלה סו.
"שישה" אמרה ג'ונסי בלחש "הם נושרים מהר, לפני שלושה ימים היו כמעט מאה,ועכשיו נשארו רק חמישה".
"חמישה,מה,תגישי לסו שלך",
"עלים על הקיסוס,כשינשור האחרון גם אני אצטרך ללכת",
"שטויות" אמרה סו,"מה בין נשירת עלים להחלמה שלך? הרי הבוקר הרופא אמר לי שהסיכויים שלך להבריא הם עשר לאחת.זהו סיכוי טוב,כמעט כמו זה שיש לנו בניו יורק בנסיעה בחשמלית,נסי לאכול קצת מרק."
"הנה נושא עוד אחד.לא,אני לא רוצה שום מרק. נשארו ארבעה.אני רוצה לראות את האחרון נושר לפני שיחשיך,אז גם אני אלך".
"ג'ונסי הבטיחי לי שלא תפתחי את העיניים ותביטי החוצה עד שאגמור לעבוד,אני צריכה למסור את הרישומים מחר, ואני צריכה את האור מהחלון, אחרת אוריד את התריס."
"את לא יכולה לרשום בחדר השני?" שאלה ג'ונסי בקרירות,
"אני מעדיפה להיות עלידך,חוץ מזה, אני לא רוצה שתסתכלי על העלים האלה כל הזמן" אמרה סו.
"תגידי לי ברגע שתסיימי" אמרה ג'ונסי ועצמה עיניה,לבנה ודמומה בשכיבתה כמו פסל שנפל, "כי אני רוצה לראות את העלה האחרון נושר.אני עייפה מלחכות,עייפה מלחכות,רוצה להשתחרר ולרחף לי ממש כמו עלה עייף ומסכן".
"תנסי לישון" אמרה סו,"אני יוצאת לדקה לברמן,שידגמן לי את הכורה הזקן,אל תזוזי עד שאני חוזרת."
ברמן הזקן היה צייר שגר בבניין, בן למעלה מששים,הוא היה כשלון אמנותי. תמיד עמד לצייר יצירת מופת אך מעולם לא התחיל בה. מעט פרנסה מצא כששימש דוגמן לאמנים צעירים. הוא שתה ג'ין בלי די, ועדיין דבר על יצירת המופת שלו העתידה לבוא. הוא היה זקן ומהיר חימה וראה עצמו ככלב שמירה שתפקידו להגן על שתי הציירות הצעירות בסטודיו שלמעלה.
היא מצאה את ברמן במאורתו האפלולית למטה.היא ספרה לו על ג'ונסי ומחשבת השטן שלה. ברמן לעג לדמיונות השטותיים האלה.
"היא מאד חולה וחלשה,והחום ממלא את ראשה ברעיונות מוזרים". אמרה סו.
ג'ונסי ישנה כשסו וברמן נכנסו לסטודיו,סו הורידה את התריס.בחוץ ירד גשם קר מעורב בפתיתי שלג.
כשתהעוררה סו למחרת בבוקר מצאה את ג'ונסי לוטשת עיניים בוהות בתריס המורד.
"תרימי אותו,אני רוצה לראות" פקדה בלחש, סו נשמעה לה.
אך הנה, לאחר הגשם הסוחף ומשבי הרוח הפראיים שנמשכו כל הלילה הארוך, עדיין נותר עלה ירוק כהה ליד גבעולו, אך קצותיו המשוננים כבר הצהיבו בצהוב רקבון, ובאומץ נאחז בענף אחד. "זה האחרון" אמרה ג'ונסי "חשבתי שהוא בטח ייפול במשך הלילה,שמעתי את הרוח,היום הוא ייפול, ואז אני אמות".
"די חמודה שלי" אמרה סו "תחשבי עליי, מה אעשה בלעדייך?",
ג'ונסי לא ענתה, מחשבת השטן השתלטה עליה.
היום החל לרדת,ובאור הדמדומים יכלו לראות איך העלה הבודד נאחז בגבעולו מול הקיר. ובלילה, נשבה שוב רוח הצפון והגשם המשיך להצליף בחלונות.
כשהאיר הבוקר פקדה ג'ונסי להרים את התריס. עלה השיח עדיין היה שם.
שעה ארוכה שכבה ג'ונסי והביטה בו, אחר כך קראה לסו שבחשה מרק עוף על כירת הגז.
"הייתי ילדה רעה,סו"אמרה ג'ונסי, "העלה האחרון הצליח איכשהו להשאר שם כדי להראות לי כמה שהייתי רעה. זה חטא לרצות למות,את יכולה להביא לי עכשיו קצת מרק,וקצת חלב עם טיפת יין פורט".
כעבור שעה אמרה "סו, יום אחד אצייר את נמל נפולי".
הרופא בא אחר הצהריים ואמר כי סיכוייה של ג'ונסי שקולים. ב,בטיפול טוב תנצחי, ועכשיו אני חייב לרדת לראות מקרה אחר שיש לי פה,מר ברמן, הצייר, איש חלש וזקן, אין לו שום תקווה, היום יילקח לבית החולים".
למחרת אמר הרופא לסו כי ג'ונסי יצאה מכלל סכנה.
אחר הצהריים נגשה סו לג'ונסי ששכבה במיטה וסרגה צעיף צמר.
"יש לי משהו לספר לך, מר ברמן מת היום מדלקת ראות בבית החולים, הוא היה חולה רק יומייים.החצרן מצא אותו בחדר שלו למטה,חסר אונים מרוב כאבים, נעליו ובגדיו היו רטובים לגמרי וקרים כקרח. אף אחד לא הבין איפה היה בלילה נורא כל כך. אחר כך מצאו פנס וסולם וכמה מכחולים מפוזרים ופלטת עם ירוק וצהוב מעורבבים עליה,ותסתכלי מהחלון,בעלה האחרון שעל הקיר. לא שאלת את עצמך למה הוא זז ברוח? הה חומד, זאת יצירת המופת של ברמן, הוא צייר אותה שם בלילה שבו נשר העלה האחרון".