מישהו יכול לעלות פה שו"ת מהר"ם שיק או"ח סימנים ס"ז ס"ח
סימן סז
בית הכנסת שבנו אותו במקום שהיה מקודם רפת בקר, אם אסור משום מאוס לגבוה
החיים והשלום וכל טוב לידידי הרב המאוה"ג המפורסם החריף מוהר"ר ישראל דוד נ"י אבדק"ק פעזונג יע"א
מכתבו הנעים עם קונטרס שאלה ותשובה בענין בנין בית הכנסת במקום שהיה רפת בקר, קבלתי ביום א' העבר, וראיתי דברי מעלתו נ"י מתלהבים ברשפי אש כבוד מקדש מעט, כמצוה עלינו לפאר ולכבד ולרומם בית תפלתינו למלך הכבוד, ואשרי השומעים לדבריו שנאמר [שמואל א' ב' ל'] 'כי מכבדי אכבד' וגו'. וכבר כתבתי מיד ביום א' העבר שלא יסמוך מעלתו עלי בדבר הזה. אמנם הואיל ומעלתו נ"י כתב שיש צורך גדול בזה, ושאין מעלתו נ"י עומד בהוראתו בזה, וביקש ממני לחוות דעתי, הנני אומר לו, לא למעשה אלא להעיר, וה' יעיר את רוחו עלינו ויהי ה' עמנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ולנידון אשר באנו, אני אומר בזה דוודאי הדין עם מעלתו נ"י, דדבר מאוס, מן התורה אסור לגבוה. ואפילו אינו מפורש בקרא, מכל מקום כיון דסברא הוא 'הקריבהו נא לפחתך' [מלאכי א' ח'], ודבר שהוא סברא הוא מן התורה, וכדפריך בכתובות דף כ"ב [ע"א] למה לי קרא סברא היא. ועיין תוס' שבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אי בעית אימא וכו', ומכל מקום סברא ברורה כזו לכולי עלמא הוא מן התורה. ומטעם זה, אף על גב דקרא בקרבן כתיב, ובעבודה זרה דף מ"ז ע"א מיבעיא ליה אי ילפינן מצוה מקרבן, מכל מקום כאן דסברא היא, וודאי דגם במצוה סברא היא. ובלאו הכי כיון דמאוס ואיכא בזה ביזוי למצוה, וביזוי מצוה אסור מן התורה כדאיתא בשבת דף כ"ב ע"א ואבוהון דכולהו דם. ואם כן זה ברור דמאוס אסור מן התורה.
איברא נראה דהיינו דווקא כל זמן שהדבר מאוס במקומו ובשעתו ודאי אסור, אבל אחר שפינו דבר המאוס וסילקו ומירקו וטיהרו את המקום המאוס ההוא, ואזדא ליה מיאוסתיה, מותר.
ולכאורה יש להביא ראיה מכריתות דף ו' [ע"א] דאמרינן דאין שורין הציפורן במי רגלים, משום שאין מכניסין מי רגלים בעזרה. ותיפוק ליה דהוי מאוס ואיך יקטירוהו לגבוה, אלא על כרחך כיון דאחר כך יסירו המיאוס, מותר. מיהו ראיתי באבודרהם [סדר תפלות של חול פטום הקטורת] שכתב הטעם הואיל ואתעריב עם שאר סימני הקטורת, ולפי זה מש"ס אין ראיה. ומדברי האבודרהם לכאורה ראיה בהיפך. ומכל מקום נראה דמהאבודרהם אין ראיה. ואדרבה יש להביא מהא דאמרו במדרש ילקוט פרשת בא [פרק י"א רמז מ"ח] דהכלב זכה שמעבדין בצואתו עורות לספר תורה. ולא אמרינן דמאיס, כיון דמסלקו ואין ניכר אחר כך שום מיאוס. ועיין בנודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן ג' מה שהביא ממדרש הזה.
ועוד מבואר באורח חיים סימן תרמ"ט [סעיף ה'] בהגה"ה באתרוג שנקבו אותו עכברים דחותך המאוס וכשר. ואף דהטורי זהב שם [ס"ק ח'] פליג עליה, מכל מקום המגן אברהם [שם ס"ק י"ח] והאליה רבה [שם ס"ק ט"ז] הסכימו עמו, ואף על גב דהמגן אברהם כתב שם הטעם הואיל ולדעת הרבה פוסקים אפילו בלי חיתוך מותר. ומכל מקום הוא גופא תמוה, וכבר הקשה כן בכפות תמרים בסוכה דף ל"ו ע"ב [ד"ה איכא] דמאי שנא נקבוהו העכברים משמן שנפל בו עכבר, דקיימא לן באורח חיים סימן קנ"ד [סעיף י"ב] דפסול למצוה, עיין שם שמחלק קצת, ובשלטי גבורים עבודה זרה נ"ב [כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] הניח קושיא זו בצריך עיון.
ולפענ"ד, דאנן אמרינן במידי דמאוס לא יתעבד ביה מצוה. ולכך בשמן שנפל בו עכבר, שכל השמן נעשה מאוס על ידי זה בדבר לח ולכך נפסל למצוה, אבל באתרוג, נהי שהמקום שניקרו העכברים הוא מאוס, אבל הרי גם בלא חלק זה אפשר לצאת בו, ומיאוס זה עומד לחיתוך וכחתוך דמי, ומקיים מצותו בחלק שאינו מאוס, וכיון דאין צורך בחלק המאוס, יוצא בו. ונהי דאנן לא קיימא לן כן אלא בעינן חיתוך, מכל מקום בחותך המאוס ממנו, לכולי עלמא כשר, וכן כתב האליה רבה שם. ואם כן לכאורה בנידון דידן, אם סילק דבר המאוס, כשר לגבוה.
והא דאמרינן [שו"ע אורח חיים סימן פ"ג סעיף א'] גבי בית הכסא דאפילו פינוהו נמי אסור, הרי כתוב בתשובת פנים מאירות חלק א' סימן פ"ז, דדווקא אם עדיין רוצה להניח אותו לבית הכסא, אבל אם פינוהו ממנו על דעת לעשות ממנו בית, וכל שכן אם עשה מעשה לזה, ביטל שם בית הכסא ממנו, יעויין שם.
ולכאורה במנחות דף ס"ט [ע"א] גבי חיטין שבגללי בקר פסולין למנחות, משמע דלא מועיל רחיצה. מיהו, בוודאי התם שאני, דגם תוכן נמאס על ידי עיכול. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפרק ג' מאיסורי מזבח הלכה י"ד דפסק שם דהמשתחווה לקמה, החטין כשרים למנחות, דהוי שינוי, ולמה לא יהא גם כאן מותר על ידי שינוי מחטין לקמח, ולא מסתבר לומר דעבודה זרה קיל משאר דבר מאוס, אלא וודאי משום דכאן גם תוכן נמאס.
מיהו אכתי דברי הרמב"ם בפרק ו' מאיסורי מזבח [הלכה י"ג] קשים, שכתב דאם זרעו החטים שבגללי הבהמה, הדבר ספק אם עברה מיאוסן, ולכך לא יביא, ואם הביא כשר. ובמנחות דף ס"ט [שם] אמרו בהדיא דעל ידי זריעה בוודאי אזלא מיאוסתן, אלא דקא מבעיא ליה משום כחישותא, וצריך עיון. ונראה ליישב, דלהרמב"ם קשיא ליה מאי שנא דחטים אלו יהיו פסולין משום כחישותא, ולכך מפרש דהא דאמרינן לעיל דאי מסלק הדבר המאוס מותר, היינו אם לא נשאר בו רושם דבר המפרסם והמזכיר שהיה בו דבר מאוס, אבל אם יש בו רושם המזכיר ומגלה מומו ומיאוסו שהיה בו, קא מבעיא ליה, ועל כרחך כוונת הש"ס דעל ידי כחישותא ניכר שהיו בגללי בהמה, ועל ידי זה שוב יש לאסור משום מאיסותא. וזה יש לומר גם גבי צפורן ששורין במי רגלים הוא ניכר, והוכרח האבודרהם הנ"ל לומר טעמו.
על כל פנים לפי זה מבואר, דוקא אם יש בו רושם וניכר שהיה מאוס, פסול מספק לכתחילה, אבל אם אזדא לגמרי מיאוסתיה, אף על גב דאנן ידעינן ליה, אם עתה אינו מאוס שרי. ואם כן הוא הדין בנידון שלנו, אם אין היכר רושם שרי.
ויש להביא ראיה מעבודה זרה ומשמשיה, דלדעת המגן אברהם סימן תקפ"ו ס"ק ו' לדעת הטור ושלחן ערוך, לאחר ביטול היה מותר אפילו לכתחילה למצוה, רק משום איבעיא דרב דימי בעבודה זרה דף מ"ז ע"א, עיין שם במחצית השקל. וקשה, הא עבודה זרה מאוסה ולא גרע מצואה, דהכתוב קוראה בכמה מקומות 'את גלליהם' [דברים כ"ט ט"ז] שהם כגלל. ואפילו אי על ידי ביטול הוי כסילק המאוס, מכל מקום אי סילוק ופינוי אינו מועיל כיון דמעיקרא היה מאוס אכתי שם הזה ממאסו, אם כן גם לאחר ביטול היא מאוסה. ואם כן כיון דהש"ס אתא עלה רק מכח דיש דיחוי אצל מצות, והתוס' בע"ז דף מ"ז ע"א ד"ה אשירה וכו' כתבו הואיל ואינו בידו לבטל יש דיחוי, אם כן בדבר דסגי בסילוק וחיתוך וניקוי מדבר המאוס דהוי בידו אמרינן אין דיחוי, ולכך שפיר אמרינן כנ"ל דלאחר שפינו וטיהרו את המיאוס, שרי.
איברא דרבינו תם [סוכה ל"ב ע"א ד"ה באשרה] והרמב"ן [ע"ז שם ד"ה הא דבעי] והר"ן [ע"ז כ' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן] שם סבירא להו דגם לאחר ביטול מאוס. ולכאורה יש להביא ראיה לדבריהם וקושיא לדברי המגן אברהם הנ"ל, דהרי בעבודה זרה דף נ"ב ע"ב אמרו דכלים ששמשו בבית חוניו, או לעבודה זרה אפילו באופן שאינם נאסרים, אפילו הכי אסורים לגבוה. וכתב הבעל המאור ז"ל שם [כ"ד ע"א מדפי הרי"ף] משום מיאוס. ואיך אפשר דמשמשי עבודה זרה שהיו נאסרים, אלא שנתבטלו, יהיו מותרים לגבוה. ואפשר דלמגן אברהם אליבא דהטור והשלחן ערוך לא קיימא לן כרבי בזה, אלא אמרינן דגם כלים ששמשו בבית חוניו שרי. וכלים שהזניח אחז שאני, דאנן קיימא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, וכמו שכתב הבעל המאור ז"ל שם דמאן דאמר [ע"ז נ"א ע"ב] אדם אוסר דבר שאינו שלו פליג על רבי. ולפי זה הרמב"ם דפסק בפרק ט' מביאת מקדש הלכה י"ד כרבי דכלי בית חוניו אסורים, ואם כן כל שכן עבודה זרה ומשמשיה אפילו לאחר ביטול.
אמת דהרמב"ם כתב שם דיראה דאסורים רק לכתחילה, ובדיעבד לא פסול. והכסף משנה כתב שם הטעם כיון דרק משום קנס קנסו. וזה צריך עיון ותימה, הא למאן דאמר דאף כלים אסרו לא שייך לומר קנס, דזה שייך אי רק כהנים קנסו דבני דעה נינהו, ואלא על כרחך דהטעם משום מיאוס, ואם כן דילמא אפילו בדיעבד פסול. מיהו באמת יש להרמב"ם ז"ל ראיה מסוכה דף ל"א [ע"ב] דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל כשר, אף על גב דשימש בו לעבודה זרה, אם היה של משמשי עבודה זרה כפרש"י שם [ד"ה לולב], ואי היה עבודה זרה ממש, הרי שימש גם כן לעבודה זרה להיות במקומה לעובדו, ואין שימוש גדול מזה, ואיך יהיה מותר בדיעבד לגבוה, ועל כרחך דבדיעבד שרי, אבל לכתחילה לעולם אסור. ואם כן להרמב"ם לא שייך תירוץ המגן אברהם הנ"ל. ולכך באמת הרמב"ם על כרחך סבירא ליה תירוץ אחר, עיין בכסף משנה ריש פרק ח' מלולב [הלכה א'] מה שכתב לתרץ, דלהרמב"ם יש חילוק בין אם נטעה מתחלה לכך או לא, עיין שם.
על כל פנים לפי הרמב"ם וסייעתו, כל דבר ששימשו לאיסור, נאסר לגבוה ולמצוה אפילו לאחר שאזדא אסורייהו, ואם כן נראה דהוא הדין אם שימש בדבר אחד לדבר מאוס, אפילו אם סילק ופינה אחר כך המיאוס, מכל מקום נאסר. דכמו דהתם על ידי שימוש לאיסור, נתגנה ונעשה כבסיס וחלק לאיסור, הכא נמי על ידי שימוש לדבר המאוס, נעשה בסיס לו וכחלק ממנו, ואם כן אפילו אם פינו ממנו המיאוס, מכל מקום הדבר ששימש למיאוס נתגנה.
ולפי זה, אפילו לפי מה שכתבתי לעיל בשם הפנים מאירות דבית הכסא שפינו על דעת שלא להיות עוד בית הכסא הותר, מכל מקום כיון דמחיצותן שמשו לדבר מאוס, נתגנה, ואי אפשר שישתמשו לצורך מצוה. ואם כן הוא הדין בנידון שלנו, כיון ששימש הרפת לדבר מאוס, יהא אסור לשמש לבית הכנסת.
אמנם לאחר העיון נראה לי לחלק, דהרי רפת לא דמי לבית הכסא, דבית הכסא פטור ממזוזה משום דאינו דירת כבוד, ובית הרפת חייב במזוזה, ועל כרחך דחשוב דירת כבוד. וצריך ביאור, ונראה דכבר כתב הטורי זהב באורח חיים סימן פ"ג [ס"ק א'] דהא דמחיצות בית הכסא נאסרים, היינו אם לא נעשים אלא לצורך בית הכסא, אבל אם נעשים לצורך דבר אחר, אפילו אם שמשו גם לבית הכסא, אינם נאסרים. והנה אם נעשו לבית הכסא, היינו להגן על האדם שלא יתראו פרועים ומגולים, ואינו נעשה לכבוד אלא להציל עצמו מן הגנאי והבזיון, שיהיה הגנאי רק באותו מקום, ולכך לא הוי דירת כבוד. אבל ברפת לא נעשו המחיצות לשמור הזבל או להגן על פירוע של הבהמה, אלא עיקרן נעשו לשמור ולהגן על הבהמה, וזה צורך וכבוד אדם להיות לו עבודה רבה, והזבל ממילא נשתמר בתוכו. ולכך שפיר המחיצות נעשו לכבוד וחייבת במזוזה. ואפילו לפי מה שכתב היד הקטנה בהלכות מזוזה [פ"ב ה"ה אות י"ב] דלכך האידנא אינם נזהרים לקבוע מזוזה ברפת, דהאידנא נפיש זוהמא טפי בבית הרפת, מכל מקום בוודאי אין המחיצות נעשים לזה, ולא באו לשמש דבר מגונה או דבר מאוס.
ולכך נראה דלכולי עלמא אם מסלקים דבר המאוס ורוצים לעשות ממנה בית דירה, אין כאן שום מיאוס, דהרי גם מעיקרא היו קוראים הדירה דירת כבוד. ולכך אם תיקנו ועשו ממנה בית הכנסת, לפענ"ד אין חשש בזה דנעשה במקום אשפה, דלעולם לא היה נקרא על שם האשפה. ואין ראיה ממה שהביא מעלתו נ"י מחגיגה דף ט"ז ע"א שאמרו שאין רצונו של של מלך להזכיר שמו על האשפה, כן נראה לפענ"ד נכון.
אמנם אפילו נימא דיש לחשוש, מכל מקום אם עשו שינוי שאינו חוזר לברייתו, נראה דוודאי מועיל, דהוי כפנים חדשות וכאילו לא היה אותו דבר מעולם. דהרי בעבודה זרה דף מ"ו ע"ב איבעיא לן ולא איפשטא אי יש שינוי בעבודה זרה, וכתבו התוס' [שם ד"ה יש שנוי] דאף על גב דמחובר בעבודה זרה ילפינן מאתנן, ובאתנן מהני שינוי, מכל מקום משום חומרא דעבודה זרה קמבעיא ליה. ואם כן לענין שאר דברים נראה דמועיל שינוי. בוודאי לענין עבודה זרה פסק הרמב"ם בפרק ד' מאיסורי מזבח [הלכה ז'] דדווקא עשה קמח מקמה מותר למנחות דהוי שינוי רבה, אבל אם עשה מצמר חוטין, לא מועיל.
ומטעם זה קשה לי דברי הגידולי טהרה שכתב בתשובה סימן ל"ד, שאם לקחו אבנים ועצים מבית עבודה זרה, ושקעו אותן בבנין בית הכנסת, מותר, משום דהוי שינוי. וקשה, דאפילו נימא דזה מיקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו, דאף על גב שאפשר לסתור, מכל מקום הרי בשעת עבודה היו במקומן בבית עבודה זרה, ואם יעשה עתה בית אחר, אי אפשר שיהיה כמו הבית הראשון ממש, כדקיימא לן בחושן משפט סימן ש"ס סעיף ו' בגזל לבנה ועשאה עפר, עיין שם בסמ"ע [ס"ק י"ב] והוי שינוי שאינו חוזר לברייתו, מכל מקום הא גם בשינוי שאינו חוזר לברייתו הוי אבעיא ולא איפשטא. וכי תימא דאמצוה פסק לקולא, ודווקא לגבי מזבח, ולעבודה פסק להחמיר, זה אינו, דהרי בפרק א' מציצית הלכה י"א פסק הרמב"ם וכן הוא בשלחן ערוך [או"ח] סימן י"א [סעיף ח'] במשתחוה לבהמה צמרה פסול, ושם מיירי נמי בשינוי שאינו חוזר, דנהי דציור וכיור מיקרי שינוי החוזר, אבל צבע תכלת אינו חוזר, וכדקיימא לן שם בחושן משפט סימן הנ"ל, וכמו שכתב מרן זצ"ל בעל חתם סופר חלק אורח חיים סימן ל"ט. ואיך פסק בספר גידולי טהרה דאם שינו אבני עבודה זרה מותרין לבית הכנסת.
ואפשר ליישב דבריו, על פי מה שכתב מרן זצ"ל שם באותה תשובה ליישב דברי הרמב"ם, דסבירא ליה דגבי מחובר דילפינן מאתנן, ובאתנן מועיל שינוי מן התורה [בבא קמא ס"ה ע"ב] ורק מדרבנן קא מבעיא ליה, ולכך פסק בדרבנן להקל, מה שאין כן צמר של בעל חי הוי ספק דאורייתא. ואם כן לענין מחובר שפיר נוכל למימר כהגידולי טהרה.
מיהו גם זה אינו, חדא, דבית לא מיקרי מחובר אלא תלוש, ולאחר ביטול הוא דשרי. ותו, דלא זכיתי להבין דברי מרן זצ"ל, דהרי לענין צמר נמי הוי ספק ספיקא, חדא, בעיא דרב דימי אי מצוה כגבוה דמי, ואם תמצי לומר דמצוה כגבוה, שוב מבעיא לן אי יש שינוי או לא, וכיון דהוי ספק ספיקא, אפילו באיסור דאורייתא יש להקל.
וצריך לומר, דכיון דלהרמב"ם לכתחילה מיירי כמו שכתב המגן אברהם בסימן תקפ"ו הנ"ל, ולכתחילה אין עושין ספק ספיקא בידים, וכמו שכתב המהרי"ט [ח"ב יורה דעה סימן ב'] והובא במגן אברהם סימן תס"ז [ס"ק ב'], ואם כן הוא הדין דאין עושין ספק דרבנן בידים, וצריך עיון.
ועל כל פנים כיון שכתבו התוס' דלענין עבודה זרה משום חומרא קא מבעיא ליה, איכא למימר דאיסור מאוס לגבוה לא חמיר מאיסור אתנן ומועיל שינוי. ואם ישפו הנסרים, מיקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו, כדאיתא בחושן משפט שם, ויועיל. דבלאו הכי, בכל דבר שנשתמש בו הדיוט, אסור לעשות ממנו לבית הכנסת ולתורה, ועל ידי שינוי נוהגין לעשותו כמו שכתב מרן זצ"ל [שם] בשם חוות יאיר [סימן קס"א].
והנה אם נימא דשינוי מועיל בדבר מאוס, אין הראיות שכתבתי לעיל ראיות, דגבי צפורן של קטורת הרי נשתנה על ידי שחיקה, כחטים ונעשה קמח, וכן בצואת הכלבים שנשתנה אחר כך. ולפי זה על ידי שינוי ממה נפשך מותר, אי שינוי מועיל ואין ראיה מצפורן ועיבוד, הא נשתנה, ואי אין שינוי מועיל, שוב יש ראיה מצפורן ועיבוד עורות למצוה. אמנם לפי זה לכאורה דברי האבודרהם הנ"ל קשים, דלמה צריך לומר משום תערובת, תיפוק ליה משום שינוי. וצריך לומר כמו שכתבתי למעלה, דצפורן ששרה במי רגלים נעשה עזה, ועל ידי זה נותנת ריח ביותר, ועדיין רשומה ומעשה מי רגלים קיימים, ולכך אסור. ומעלתו נ"י הקשה עלי דגם בעיבוד ניכר העיבוד, ולפענ"ד פשוט, דצואה עושה רק מעשה סילוק, ואברוחי ארי בעלמא לא מיקרי הנאה, הכא נמי לא מיקרי עדיין מעשה קיים אם סילק השער והפרידם מן העור, מה שאין כן בצפורן דמעשה קיים דהיינו הריח שהוסיף והוא עזה.
על כל פנים הדרן לנידון שלנו, אם אמנם דלענין כבוד בית הכנסת יש להחמיר לכתחילה לכבד בהידור מצוה עד שליש [ב"ק ט' ע"א], ואפילו ביתר משליש אמרו [שם ע"ב] המוסיף מוסיפין לו חיי ומזוני רויחי, כל שכן במקום שיש חשש מיאוס בוודאי יש להחמיר לכתחילה, אבל אם אי אפשר, לפענ"ד יש להקל על פי הנ"ל. והנראה לפי ענ"ד כתבתי.
ידידו.
הק' משה שיק מברעזאווע