סיפור בהמשכים אריאל. ילד של אבא.

[מה שניחשת]

אז יש המשך.. פיוווו נרגעתי
חחח

 

[%תמר%]

שלום אנשים.
אני מילי.
בת שתיים עשרה.
אני כותבת בדפים של אריאל.
הוא אח טוב.
הוא מסכים לי לכתוב.
אבל,
יש לי תנאים.
לפני שאתם קוראים את המילים שלי.
תבדקו אם זה מתאים לכם.

אם הייתם פעם
קטנים.
ורציתם יום אחד
לגדול.
אם היה לכם
רע.
וחיכיתם כל הזמן
לטוב.
אם עשיתם
טעות.
וניסיתם
לתקן.
אם
נאבדתם.
וחיפשתם
דרך
חזרה.
המילים שלי.
בשבילכם.
רק תחפשו בהם טוב.
תמצאו.
בטוח.

קוראים לי מילי. אני מאד אוהבת מילים. ככה אני. מילי. ילדת מילים. חשבתי פעם שמילי ברבים זה מלא מילים. אז אולי אני בסוף אני רק ילדת מילה. מילי זה רק מילה אחת.

השם האמיתי שלי מלכי ואני הרבה יותר אוהבת אותו. אנשי ביתי גזרו שמילי זה יותר יפה. הם אומרים שהכף סתם תקועה.
ובכלל איך שאני נראית לא מתאים לבית המלוכה. מה אני יכולה לעשות שהמראה ברוגז איתי.

טוב די. מה אני מקשקשת.

רק שתדעו שאני לא מדברת כל כך הרבה. אני רק כותבת לכם הרבה מילים. ככה אח שלי אמר לעשות. לכתוב. אולי אם אני אכתוב אני אפסיק להראות כמו סיר לחץ מלא באפונה ירוקה שעוד מעט יתפוצץ וכדורים ירוקים יעופו ממנו לכל עבר. ירביצו באנשים בקליפתם. יצבעו בירוק. אריאל טוען שאחר כך אנשים שחטפו גרגרים יכריחו אותי לאכול אפונה. אני מאד אוהבת ירוק. לא אוהבת אפונה. מאד כעסתי עליו שככה הוא משווה את המילים שלי לאפונה.

אפונה זה מאכל לא טעים ואני לא מבינה למה אלוקים בחר לצבוע אותה דווקא בצבע ירוק.

פעם דמיינתי איך אלוקים צבע כל פרי בצבע שיתאים לו. זה ממש משמח להביט באבטיח לראות מיד ירוק. אחר כך אדום. זה כל כך מרענן. הצבע. הקליפה. כמו האבטיח בעצמו. אבא שלי אמר שאלוקים בטוח חשב על מילי אחת קטנה שאוהבת אבטיח. הוא ידע שהיא תשמח יותר אם הוא יהיה ירוק. לכן מיד עטף אדום בירוק.

רק בסוד אני מגלה לכם שאבא שלי הוא לא באמת שלי. זה לא אכפת לי. אני מאד אוהבת אותו. יש לי עוד אבא אחד. אותו אני רק קצת אוהבת. אני בקושי מכירה אותו. אמא טוענת שהוא בנאדם מגעיל. אני לא יודעת אם זה נכון. רק לפעמים אני רואה אותו. אמא אומרת על כל מיני אנשים שהם מגעילים. אני לא יודעת אם להאמין לה. מה שבטוח שהוא לא רצה אותי והלך עוד לפני שנולדתי. לכן אני אוהבת יותר את אבא שמואל. ואת אריאל. ואת כל החצי אחים שלי אני קצת אוהבת. כי הם חצי ואריאל הוא שלם. כולו שלי. אבא שמואל הוא טוב.

אני חושבת שהכי בטוח מכל מה שאני יודעת - אריאל שלם שלי ואבא שמואל טוב (הוא אף פעם לא כועס עלי אם אני לא חוזרת מיד אחרי הלימודים).

הייתי באמצע לספר לכם שאני אוהבת ירוק. ירוק זה גם כמו הבית של סבתא מרים.
הוא מפוצץ בפרחים וצמחים ירוקים. אני מאד אוהבת ללכת אליה. רק היא לא כועסת עלי.
היא אף פעם לא שואלת אותי מה קרה ליד שלי. לפעמים יש שם כתמים סגולים. רק לפעמים. החברות כל הזמן חופרות לי בשכל. הם לא מבינות שזה בכלל לא כואב לי. שיהיו כבר כמו סבתא. שיסגרו ת'פה. לא צריך לשאול כל כך הרבה שאלות כל היום.

מקווה שלא תכעסו על מה שאכתוב עוד. כי אני אכתוב כל מיני דברים עצובים. אני אשתדל לספר לכם גם דברים שמחים. לפעמים שמח לי. לא רק לפעמים.

אני לא ביישנית. בכלל לא. אני רק לא אוהבת לדבר הרבה. אנשים הם טיפשים. אף פעם לא מבינים. הם מבינים מה שהם רוצים להבין.

שלא תחשבו. אני לא חוֹילם גוֹילם (הכוונה לאנשים שיושבים ובוהים באוויר). אני לא יושבת בחצר בית ספר על דשא ירוק וחולמת שיום אחד הירח ידפוק לי בדלת, יעשה לי מלא אור. אני מאד אוהבת לקפוץ ולזוז. לפעמים אני כן חולמת. אבל זה רק בשיעור. המורה ממש כועסת עלי כי אני כל הזמן קופצת. היא פשוט מכבה אותי.

אני מתנצלת שאני כותבת מבולגן לפעמים. אני חושבת שלאט לאט אני אכתוב מסודר יותר. כמו המיטה של אריאל.
סליחה מראש.( בעצם זה כבר לא מראש. אז סליחה מהאמצע)

למורות יש כוח לכבות לי את האור. אפילו שאני מילי. יש לי מלאי של מילים לענות למשפטים המטופשים שלהן. אני שומרת את המילים שלי לעצמי. הן בכל מקרה לא תבנה. כלום. אני אגלה לכם שלפעמים אני קופצת כי אני לא רוצה לחשוב. יש לי בראש כל מיני דברים שאמא אומרת.

לפעמים אמא מדברת הרבה.

אני חושבת שזה ממש טוב לי לכתוב. גם ככה אני בקושי מוציאה את הרגשות שלי. סבתא מרים קוראת לזה בחורה חסומה. אני לא חושבת שאני בחורה, אני רק בת מצווה. היא צודקת. לפעמים אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני אומרת לסבתא שאני כועסת. היא צוחקת ואומרת שאני קוראת לכל רגש שלי כעס.

אני מאד לא אוהבת שכועסים עלי. זה נשמע לי טיפשי מאד לכעוס עלי כשאני לא מצליחה לציית.

אני באמת חושבת שאני עושה בסדר. אני בדרך כלל חושבת לפני שאני עושה דברים. אבל אמא שלי חושבת שיש לי בעיה. אני חייבת כבר להצליח לציית. מה אני יעשה. אני לא יכולה ללכת לישון בשבע וחצי בערב כמו ילדה בת שנה. כל החברות שלי הולכות לישון מאוחר נורא.

עכשיו בגלל שאני רוצה לשון בשעות שחברות מטופשות הולכות לישון, אני נעולה בחדר עם דף ועט ואח מעצבן שטוען שאני צריכה לכתוב את מה שאני מרגישה.

זהו נראה לי הוצאתי מספיק מילים בשבילו. עכשיו הוא ינשום. יותר נכון. ייתן לי לנשום.

עוד רגע אני צריכה לנחור. או לעשות הצגה של נחירות מרשימות. אני כבר שומעת צעדים. היו שלום.

תתפללו שאהיה שחקנית לילה. טובה.




אשמח לביקורת.
מקווה שהבנתם שהשנים עברו.
אני בהמשך אכתוב שוב על אריאל הקטן.
לוידעת למה יצא לי לכתוב על אחות שלו.
מקווה שנהנתם.

 

[mic003]

טוב. מזמן לא כתבתי ביקורת ספרות. אני די שקוע בעולם שלי ברוב הזמן, אז פחות יוצא לי לבקר יצירות של אחרים, כי אני בקושי קורא אותן. מקווה שאני זוכר איך עושים את זה.
אז קודם כל - חשוב לי לציין שאני פה בטעות. אני לא קורא דרמה, ולכן גם לא מבין את הכללים. אני לא כותב את זה כדי להתנשא, אם כי אני ממש טוב בזה (בלהתנשא). אני כותב את זה כדי שתרגישו חופשי להתעלם מהביקורת. נכנסתי כי הכותרת היא ׳אריאל ילד של אבא׳. לבן שלי קוראים שם דומה ממש. קליק.
טוב. במחשבה לאחור, לא הייתי רוצה להשוות. אריאל מהסיפור עושה רושם של ילד חכם, אבל המשפחה על הפנים. עכשיו אני יכול להתנחם בזה שעוד לא חטפתי מכות מאשתי. כנראה שתמיד יש לאן להידרדר.
בכל אופן, כמו שכתבתי, אני לא ממש מבין בספרות דרמה. אבל בכל זאת, כתיבה היא כתיבה, אז כמה הערות:
א. מחמאה. הכתיבה מעולה, ממש. משחק מושלם עם המילים, סדר מופתי, רמה גבוהה בהחלט.
ב. חשוב לשים לב. כשהכתיבה מעולה, אבל היא מגוף ראשון של ילד בן ארבע - זה עלול להיות טיפטיפה חיסרון. אני כמובן מבין שזה בא לבטא יותר את מה שהוא מרגיש מאשר את מה שהוא חושב, ואף על פי כן.
כנ״ל אצל הילדה. הקטע עם האפונים... ילדה בת שתים עשרה... לצערי יש לי טקסטים שכתבתי בגיל שתים עשרה. זה לא מתקרב לרמה של משהו קריא בכלל. מצד שני, אף פעם לא כתבתי טוב באמת, וגם בחיים לא חטפתי מכות ממבוגרים, אז אולי זה עושה משהו לקליפת המוח. אבל עדיין... פערי הרמות גדולים מדי לדעתי.
ג. עכשיו לעיקר. הדבר שאני שואל את עצמי, הוא לאן כזה סיפור הולך. שכן בשני פרקים, הבנו כבר שהבית אלים, שהאמא האלימה גדלה גם היא בבית אלים, שהאבא עשה את המצופה ממנו ונמלט למקום בטוח - אבל משום מה הוא מתקשה לשכנע את בית המשפט שהוא הצד החביב בסיפור. שופטים ציניים לא מתרשמים מעדויות סוחטות דמעות של ילד בן ארבע, ולכן - מבחינתם, האב אשם בגירושין עד שיוכח אחרת. הבנו גם שהסבתא לא מקבלת אחריות על הפגע רע שהיא גידלה, ובאופן כללי - קיבלנו הרבה ידע על אנשים מוטרפים שמציגים את עצמם כאילו הם נורמליים.
השאלה הגדולה היא - מה הלאה?!
אם הסיפור ייכנס למתכונת של עשרות פרקים מסביב לאומללות של הילדים הגדלים בבית כזה, זה יאבד את זה. שכן כל מי שיש לו קצת דמיון מפותח יוכל להבין - שחיים כאלו הם לא ממש נעימים. כמובן, שתמיד אפשר להרחיב את זה להרבה פרקים. פרק אחד על מכות בידיים. פרק שני על מכות בראש. פרק שלישי על נשיכות ורביעי על שריטות. כמובן שאפשר להרחיב את העלילה גם ליותר מזה, לספר על ניסיונות להסתיר את הסימנים בבית הספר ועוד הרבה כאלו, אבל הכול נשאר במקרה כזה באותו אזור.
שיהיה ברור. אני חלילה לא מזלזל בסיפור, או בנושא. אני רק שואל את עצמי, עד כמה הסיפור יכול להתפתח מהמקום הזה. שכן הרעיון לכתוב על הנושא הזה - הוא אמנם רעיון מעניין, מהפכני קצת (חשוב לומר: לדעתי, לא פורץ גדר בשום צורה. אם כי, אני מבין מדוע יהיו מי שיחשבו שאין הסיפור מתאים לכל קהל הקוראים החרדים מכל הגילאים), אבל אני שואל את עצמי אם זה יכול להחזיק סיפור שלם.
ד. הסיפור של הילדה, שנכנס לשם פתאום, לא כל כך ברור. שכן זה נראה שיש שם עוד מורכבות. לא כל כך הצלחתי להבין מי האבא הקודם ומי האבא הנוכחי. ציר הזמן לא ממש ברור, אז אני מעריך שמדובר בהרבה שנים קדימה, ושהאם מצאה לה פרוייקט חדש. בהצלחה לו.
בקטע הזה, זה מתחיל לעורר חשד. כי זה אומר שעברו הרבה שנים, להערכתי - בין שמונה לעשר שנים, שכן הילדה מספרת על כמה ׳חצאי אחים׳. מה שאומר, שהאם הקימה משפחה מחדש, ויש לה לפחות שלושה צאצאים מבעלה השני (לשון הילדה: ׳כל החצי אחים שלי׳. משמע - לפחות שלושה). כך יוצא, שאריאל שהכרנו ככמעט תינוק - הוא עכשיו בסביבות גיל ישיבה קטנה, אא״כ הכול קרה מהר מאוד וגם אז הוא לא פחות מבן אחת עשרה.
אני קצת לא אוהב קפיצות גדולות כל כך, אבל נו...
ה. הכיוון הנכון בשביל הסיפור, יכול להיות כיוון של צמיחה. הייתי רוצה לראות את הילדים שגדלו בכזה בית - מנסים למצוא דרך להתגבר על חוויות הילדות שלהם. מקימים מיזם שתפקידו למנוע מילדים אחרים את הסבל שהם חוו. או - הופכים לאנשי חינוך דגולים עם הבנה עמוקה מאוד בגלל מה שהם חוו.
אבל אם נלך על הקו הריאליסטי - רוב הסיכויים שהם עזבו את הבית בגיל מוקדם, או לחילופין - הפכו בעצמם למתעללים.
ו. יש נטייה לכותבים מסוימים ללכת על קו של ׳זריקת אבן אחר הנופל׳. כלומר: להמשיך את התסביכים הנפשיים של הדמויות, ולהוסיף עוד אירועים טרגיים וצרות צרורות כיד הדמיון הטובה. אני לא אוהב. לדעתי, צרות אחרונות משכיחות את הראשונות - והקורא מוצא את עצמו מנסה לעשות סדר במגוון צרות שמתפתחות עם כל רגע שעובר.
=
לסיכום. אהבתי את הכתיבה. תוהה על העתיד. אין שום חובה לענות לי או לקבל משהו מדבריי. אני לא ממש מבין בדרמה, רק קצת בבניית וכתיבת עלילות מורכבות.

 

[Ayala10]

@%תמר% פרק מעניין אם כי לא ממש ברור...
עם הנושא של אבא שלה וכו'.

@mic003 ביקורת מעניינת וגם נכונה.

בקטע הזה, זה מתחיל לעורר חשד. כי זה אומר שעברו הרבה שנים, להערכתי - בין שמונה לעשר שנים, שכן הילדה מספרת על כמה ׳חצאי אחים׳. מה שאומר, שהאם הקימה משפחה מחדש, ויש לה לפחות שלושה צאצאים מבעלה השני (לשון הילדה: ׳כל החצי אחים שלי׳. משמע - לפחות שלושה). כך יוצא, שאריאל שהכרנו ככמעט תינוק - הוא עכשיו בסביבות גיל ישיבה קטנה, אא״כ הכול קרה מהר מאוד וגם אז הוא לא פחות מבן אחת עשרה.

גם אני חשבתי ככה, הרי איך ילד בן 4 יומר לאחותו שהיא צריכה לכתוב כדי להרגיע את עצמה...

עכשיו בגלל שאני רוצה לשון בשעות שחברות מטופשות הולכות לישון, אני נעולה בחדר עם דף ועט ואח מעצבן שטוען שאני צריכה לכתוב את מה שאני מרגישה.

@%תמר% סבתא מרים זאת הסבתא הטובה או הרעה?

ב. חשוב לשים לב. כשהכתיבה מעולה, אבל היא מגוף ראשון של ילד בן ארבע - זה עלול להיות טיפטיפה חיסרון. אני כמובן מבין שזה בא לבטא יותר את מה שהוא מרגיש מאשר את מה שהוא חושב, ואף על פי כן.

יכול להיות שזה כתיבת רגשות...
בסופו של דבר, כנראה שילדים חושבים ובראשם מתפתחת הבנה שהם לא יודעים לכתוב או לבטא במילים....

 

[mic003]

יכול להיות שזה כתיבת רגשות...
בסופו של דבר, כנראה שילדים חושבים ובראשם מתפתחת הבנה שהם לא יודעים לכתוב או לבטא במילים....

לא חושב שזה נמצא בראש. זה הרבה יותר פנימי.
ואגב, זה לא רק אצל ילדים.
גם מבוגרים, מרגישים הרבה פעמים דברים שהם לא יכולים לבטא.
צריך חדות מאוד גבוהה כדי לזקק רגשות, להבין אותם, לנתח אותם ולבטא אותם.
בן אדם יכול להיפגע, להיעלב, להיות מוחמא, להיות מדוכא, ולא לדעת מה הוא מרגיש או ממה זה נגרם.
כשכותבים רגשות, יש קצת סיכון שזה לא ייראה אותנטי. אבל ברוב הפעמים, מה שאנחנו כותבים - זה לא איך שאנחנו מדברים או חושבים. כתיבה היא מאוד מדויקת, והחיים האמיתיים לא. בחיים האמיתיים, גם הרהוטים ביותר נתקעים לפעמים, מגמגמים מדי פעם, עוצרים כדי לחשוב, מעלים טיעון לא מדויק וחוזרים בהם. מתבלבלים ואומרים שטויות ואז מתקנים. בכתיבה, כלום לא בא לידי ביטוי. כל אמירה היא חץ שלוח, מדויק, משונן, פוגע בול במטרה.
רק צריך להקפיד שזה לא יהיה מדי פלסטי.

 

[Ayala10]

@mic003 מסכימה עם כל מילה

בכתיבה, כלום לא בא לידי ביטוי. כל אמירה היא חץ שלוח, מדויק, משונן, פוגע בול במטרה.

אולי היא רצתה להביא יותר את האוטנטיות?
וצריך גם לזכור שזה רק תחילתו של סיפור...
נראה לאן זה מתפתח...

 

[גאווהסקריפט]

אהבתי את הרעיון של האחות, מעניין.
אבל ממש חיכיתי לקטע מאריאל הקטן.....
ואגב מבחינת לאן שהסיפור התקדם-יש לפרט את כל התהליך עד שהאמא נישאה מחדש,אין לנו מושג מה קרה שם...

 

[%תמר%]

טוב. סוף סוף יש לי זמן לשבת להגיב. תודה ענקית לכל המבקרים. תודה גדולה לכל המעירים.
ההערות ממש חשובות! . אשמח לענות לכם קצת.

ב. חשוב לשים לב. כשהכתיבה מעולה, אבל היא מגוף ראשון של ילד בן ארבע - זה עלול להיות טיפטיפה חיסרון. אני כמובן מבין שזה בא לבטא יותר את מה שהוא מרגיש מאשר את מה שהוא חושב, ואף על פי כן.
כנ״ל אצל הילדה. הקטע עם האפונים... ילדה בת שתים עשרה... לצערי יש לי טקסטים שכתבתי בגיל שתים עשרה. זה לא מתקרב לרמה של משהו קריא בכלל. מצד שני, אף פעם לא כתבתי טוב באמת, וגם בחיים לא חטפתי מכות ממבוגרים, אז אולי זה עושה משהו לקליפת המוח. אבל עדיין... פערי הרמות גדולים מדי לדעתי.

חשבתי ממש הרבה על החיסרון שבגוף הראשון.
למרות זאת.
הרבה יותר נכון לי מבחינת הדיוק של הרגשות.
מבחינת התיאור מבפנים.
איך זה מרגיש.
איך זה נראה ממבט פנימי.
אני מכירה מידי הרבה אנשים קרובים אלי שכתבו בגיל 12 ברמה מאד מאד מאד מאד גבוהה.
ואם זה מידי לא אמין אני מתנצלת.

אם הסיפור ייכנס למתכונת של עשרות פרקים מסביב לאומללות של הילדים הגדלים בבית כזה, זה יאבד את זה.

לאן כזה סיפור הולך?

@mic003 תודה לך!
כאן שאלת ת'שאלות הכי נכונות ויפות ומתאימות.
לא באתי לכתוב כדי לספר לכם מהי אומללות לא באתי לפרט לכם על מכות ואיך זה מתבטא בראש ביד או ברגל
ממש לא. אחרת הייתי מפרטת. איך הם קיבלו. מה הם הרגישו. אם הם בכו אחר כך. וכמה דם ירד להם.
ממש ממש ממש לא.
לא רואה שום סיבה בעולם שתגרום לי לרצות לספר לעולם על אומללות.
כל אחד בעל ראש יודע מהי אומללות.
כל אחד מרגיש לפעמים אומלל. לא באתי לומר אל תרגישו אומללים. כי אומללות זו גדולה משלכם.
הייתי צריכה להיות טיפשה כדי לרצות לאמלל אתכם בתיאורים אומללים.
מסיבה זו אני ממש משתדלת לצנזר.
אבל בסיס של משהו אני חייבת לכתוב כי אחרת לא תוכלו להבין את מה שאני רוצה שתבינו.
ואם תשאלו מה אני רוצה ממכם בכל הסיפור הזה. אני לא רוצה כלום.
רק רוצה לכתוב לעולם. לספר סיפור. על אריאל אחד. קטן. חסר אונים. שידע. וניסה. בכל הכוח.
לשבור מעגל של הורים מתעללים בילדים אחר כך הילדים בנכדים. וחוזר חלילה.
אפשר. מילי לא ידעה את זה. אריאל ניסה לדעת. ניסה לומר לאחותו. שאפשר. ניסה לתת לה מראה מול עיניים.
להסביר שאמא זה הפרעת אישיות. לא. בכלל לא כך זה אמא. ומילי האמא תהיה אמא. באמת. בלי הפרעה.
בלי דפוסי התנהגות. מועתקים. מודבקים אצלה. חבל עליה. מילי בחורה חכמה. סליחה. ילדה חכמה.

רוצה להראות לכם את הדרך היפה שהם עשו. כמעט ביחד. אחרי הכול זה עבודה. פנימית. קשה.
תמיד אריאל היה שם. ליד מילי. נתן לה יד. נתן לעצמו יד.
המשיך לטפס. לעלות. לרדת קצת. לרדת עוד קצת. לעלות גבוה יותר.
מילי. צועדת אחריו. מנסה לחפש לה מקום בעולם שבו תוכל לנשום.
ואולי אני מגלה לכם יותר מידי. אולי. לא אכפת לי.
לא רוצה שתחשבו שהתעסקות באומללות זה נכון. הכי נכון בעולם למצוא דרך לצאת משם.
לשבור טבע שטבוע בנו. בת אחרי אמא. נכדה אחרי בת.
די.
אנחנו גדולים מזה. חזקים מזה. מסוגלים.

טוב הגזמתי באמת. מקווה שהבנתם אותי נכון. תודה שהקשבתם עד עכשיו.

@%תמר% סבתא מרים זאת הסבתא הטובה או הרעה?

אריאל בן שש עשרה. מילי בת שתיים עשרה.
סבתא מרים הטובה היא אמא של אבא שמואל.
אמא של אריאל התחתנה הרבה שנים אחרי.
אריאל ומילי גרו עם אמא אצל סבתא כמה שנים עד שמילי גדלה קצת. אחר כך חזרו לבית הישן.
כשמילי הייתה בת שבע ואריאל בן אחד עשרה אמא התחתנה עם אבא שמואל. זה יוצא לפני חמש שנים.
נולדו לה שלושה אחים קטנים- יעקב, שירה, ומיכאל. לא יודעת אם לפרט עליהם יותר מידי. נחשוב על זה.
מקווה שהסברתי מספיק.
לא מבטיחה שאשמור על סדר בין הפרקים. לפעמים אקפוץ לגילאים הקטנים שלהם.
אשתדל שלא לקפוץ יותר מידי אחורה. אחרי הכול אין לי שום ענין לפרט יותר ממה שצריךעל מה הם עברו ...

אשמח לביקורת.
מותר לכם לצעוק מה שאתם חושבים.
אתם לא חייבים להסכים עם כל מילה שלי.
בכלל לא חייבים.

בבקשה.
תמשיכו לאהוב את מילי ואריאל.
מגיע להם.
אהבה.
הם קיבלו ממנה כל כך קצת.

 

[Ayala10]

אריאל בן שש עשרה. מילי בת שתיים עשרה.

אז לפי הסיפור בתחילתו מילי ממש הייתה אז תינוקת? הלא כן

סבתא מרים

וואיי כל פעם שאני רואה את הצמד מילים האלו ישר אני ושבת על סבתא שלי... חח גם ה קוראים מרים והיא טובה

אמא התחתנה עם אבא שמואל.

אז שניה! הם אוהבים את האבא הזה או לא??
קצת הסתבך לי...

אתם לא חייבים להסכים עם כל מילה שלי.

אם כבר אז כבר, אני הייתי רוצה סדר כרונולוגי, לא שפתאום אני אקרא על 5, 10, 12 שנים אחרי זה. זה אישית אני.
אבל את תעשי מה שאת חושבת, הכל מתקבל בברכה

בבקשה.
תמשיכו לאהוב את מילי ואריאל.
מגיע להם.
אהבה.
הם קיבלו ממנה כל כך קצת.

ברור שממשיכים!!
מה נראה לך?

 

[%תמר%]

אז לפי הסיפור בתחילתו מילי ממש הייתה אז תינוקת? הלא כן

זה לא ישמע טוב אם אומר שהיא נולדה אחרי הגירושים?
כי אפשר גם כמו שאת אמרת אם מה שהיה נשמע לא טוב...

 

[Ayala10]

זה לא ישמע טוב אם אומר שהיא נולדה אחרי הגירושים?
כי אפשר גם כמו שאת אמרת אם מה שהיה נשמע לא טוב...

הגיוני...
כאילו תקופה קצרה של איזה חודשיים-שלושה אולי קצת יותר אולי קצת פחות...
ברור שהגיוני

 

[איוליס]

דבר ראשון תודה על ההסבר הארוך
אבל אפשר לבקש יותר פרקים מאריאל הקטן
זה היה מידי קפיצה אחרי בסך הכל 2 פרקים
נראלי לוקח יותר זמן עד שקופצים קדימה
אבל כמובן שכל פרק יתקבל בברכה
ועדיף קפיצה מכלום

 

[ELIZABET]

בבקשה.
תמשיכו לאהוב את מילי ואריאל.
מגיע להם.
אהבה.
הם קיבלו ממנה כל כך קצת.

תמר אי אפשר שלא לאהוב... גם את הכתיבה שלך
כל כך חשוב מה שאת מנסה להעביר!!!!!!
וכמה שצריך לדבר על זה ככה לא מדברים על זה.

 

[נעה613]

רק רוצה לכתוב לעולם. לספר סיפור. על אריאל אחד. קטן. חסר אונים. שידע. וניסה. בכל הכוח.
לשבור מעגל של הורים מתעללים בילדים אחר כך הילדים בנכדים. וחוזר חלילה.
אפשר. מילי לא ידעה את זה. אריאל ניסה לדעת. ניסה לומר לאחותו. שאפשר. ניסה לתת לה מראה מול עיניים.
להסביר שאמא זה הפרעת אישיות. לא. בכלל לא כך זה אמא. ומילי האמא תהיה אמא. באמת. בלי הפרעה.
בלי דפוסי התנהגות. מועתקים. מודבקים אצלה. חבל עליה. מילי בחורה חכמה. סליחה. ילדה חכמה.

כן אבל @%תמר%, @mic003 כתב לך ביקורת עניינית שהתייחסה לאפיקים אליהם העלילה יכולה להתפתח וגו'. את עונה לו בהמון רגש שרק רצית לכתוב לעולם, אבל כולנו הבנו את זה.
מה שאני באה לומר זה רק שצריך לפעמים קצת ריאליות גם כשרק רוצים לכתוב לעולם, כדי שהעולם יבין, על קשי התפיסה שבו
וגם שלריאליסטים תעני ביותר ריאליות, ופחות במונולוגים.
קחי בקל הכול, כן?אלול בכל אופן

 

[%תמר%]

כן אבל @%תמר%, @mic003 כתב לך ביקורת עניינית שהתייחסה לאפיקים אליהם העלילה יכולה להתפתח וגו'. את עונה לו בהמון רגש שרק רצית לכתוב לעולם, אבל כולנו הבנו את זה.
מה שאני באה לומר זה רק שצריך לפעמים קצת ריאליות גם כשרק רוצים לכתוב לעולם, כדי שהעולם יבין, על קשי התפיסה שבו
וגם שלריאליסטים תעני ביותר ריאליות, ופחות במונולוגים.
קחי בקל הכול, כן?אלול בכל אופן

לא יודעת למה את מתכונת לכתוב ריאלי
פשוט הסברתי ת'צמי הכי שאני יכולה.
אסור לי?
לא הייתה לי שום כונה אחרת חוץ מהרצון האמיתי שיבינו אותי נכון.

 

[גאווהסקריפט]

@%תמר% את צריכה 2 סוגים של הודעות, אחרת אני מתאכזבת כל פעם לגלות שלא עלה עוד פרק!!!....
תודה!

 

[נעה613]

אסור לי?

לא, נו
הכול בסדר, לא שבאתי להגביל את הכתיבה המעולה (!) שלך בריאליות קרה וקשוחה, התכוונתי רק ש@mic003 ציין בצדק שהמעבר מספר לא ברור של שנים קדימה מייצר קצת חוסר בהירות.

 

[%תמר%]

@%תמר% את צריכה 2 סוגים של הודעות, אחרת אני מתאכזבת כל פעם לגלות שלא עלה עוד פרק!!!....
תודה!

וואו איזה כיף לי לשמוע.
כתבתי כבר עוד שתי פרקים
אני באמצע לערוך...
קצת עמוסה בגלל הלימודים.
אעלה בקרוב.