נכתב ע"י עוד אחד;1343086:
באמת שלא התכוונתי להעליב כמו לציין עובדה (יותר מעליב..
).
אני מביט לפעמים בציורים של וואן גוך וכל היתר, יש הרבה קווי דמיון בין הציורים שלהם לציורים שלך, מלא אווירה ומשמעות פנימית ופחות דיוק וירידה לתווים.
להשכלתך הכללית:
האיכות המוסיקאלית באומנויות
ההיסטוריה נכנסת אל המאה ה-19 כשהיא אוחזת בידיה את התקופה הניאו-קלאסית מן המאה הקודמת, זו המציגה לראווה שוב את ערכי הקלאסיקה של העת העתיקה, ובה בעת מאזינה להדים המתנגדים לרציונאליזם הקלאסי ונסים מפניו לקראת השמחה התמימה שקדמה להיגיון ולשכל. ההיסטוריה של המאה ה-19 מטפחת את ניצני הרומנטיקה שהעזו לפרוח בשנותיה היפות של הניאו-קלאסיקה, מעצבת ומחזקת את תפיסת האינדיבידואל בעל הרגש ומובילה את העולם כולו לקראת העידן המודרני.
וילאם טרנר (1775 - 1851), צייר בריטי רומנטי, ניתב את דרכה של ההיסטוריה באמצעות ציוריו. הוא הרבה לעמוד מול הנוף ולהנציחו על כן הציור, אך בשונה מהציירים שקדמו לו, שראו את עצמם מחויבים לויזואל האובייקטיבי והיו אובססיביים בנוגע לדיוק ולאמינות התיעוד, ראה טרנר בעשייה זו מקום לביטוי אישי-רגשי ומרחב להבעה חופשית. טרנר העמיד את ציוריו בין המוחש למופשט, בין המציאות לדמיון; הוא נתן למציאות ביטוי ויזואלי, אך עשה זאת בחוסר בהירות מובהק, תוך כדי הפשטה משמעותית, כך נראה כאילו העל–טבעי משתתף עם הטבע וניכר שהיצירה עברה דרך פילטר אנושי ברמת התחושה ולא רק ברמה הטכנית.
הציור "מסיבה מוסיקלית" (1835) חורג מהגדרת "ציורי נוף" ויחד עם זאת מצליח שוב לבטא את קו התפר שבין המוחש למופשט. אין הכוונה רק לאופי הציורי של היצירה, אלא בעיקר לנושא שלה, המוסיקה, גולת הכותרת של המחשבה הרגשית.
בתקופת יוון הקלאסית, ובתקופות המאוחרות יותר בהן הדהדו עקרונותיה, הייתה המוסיקה בגולה אצל המחשבה הרציונאלית; המבנים המוסיקאליים דמו למבנים אדריכליים של התקופה: מסודרים, מוקפדים, מאוזנים ופרופורציוניים. היעד אליו שאפו המלחינים היה לייצר מהמוסיקה שפה נוספת להבעת תכנים קונקרטיים. יעד שהוא גזר דין מוות לנשמת המוסיקה. פריצתה של הרומנטיקה אל הבמה הציבורית הייתה גאולה של ממש עבור רוח המוסיקה. המוסיקה חזרה לעבוד אצל הרגשות, שבה לחורין של המופשט, ובד בבד נעשתה חזותית יותר ויותר.
היצירה "מסיבה מוסיקלית" עוקבת אחרי החוויה המוסיקאלית החופשית ומנסה לתעד אותה באופן ויזואלי. טרנר, שוב, בחר להסב גבו אל הדיוק והתיעוד הנאמן, ולהישיר מבט אל התחושה. הוא צייר ביד חופשית את האווירה שנוצרה בחדר בהשראת המוסיקה. ציור זה, כמו ציורים אחרים של טרנר, לא תפקד כאמצעי לתיעוד מאורע ספציפי, אלא מהווה ניסיון לגעת בעולם הרגש של המוסיקה, האבסטרקטי ביסודו, באמצעות כלים מוחשיים וויזואליים.
למעשה, מתרחש כאן מהפך של ממש. יחד עם צאת המוסיקה לחופשי היא נעשית מודל לחיקוי של יתר האומנויות. הציור נוטש את דרכו הקונקרטית ההיסטורית והולך שבי אחר קסם המוסיקה, אחר האבסטרקטיות הנרגשת. בעקבותיה נוהגות גם יתר האומנויות. הן מסירות את כבלי הדיוק והמוכרח ומפליגות אל לב האדם פנימה, אל הביטוי העצמי, אל החוויה האישית, אל האבסטרקט, אל המופשט, אל המצב בו החומר אינו כלי המדידה שלהן, וחוזרות ומשפיעות על המוסיקה וחוזר חלילה. כך השתנתה התפיסה, התעצבה התרבות, אומנות פגשה אומנות ונוצרו הכלאות חדשות ושילובי אומנות, אשר המשותף ביניהם הוא החתירה להביע את האבסטרקט במדיות שונות, תהיינה אשר תהיינה.
(הזכויות שמורות)
הנושאים החמים
הנושאים החמים
