הנושאים החמים
הנושאים החמים
לקנות או לא לקנות?
האמת שלא הייתי צריכה בכלל להכנס לפה. זה בכלל לא מתאים לי. אבל קול קטן בתוכי לחש לי ש... שלא רואים אותי, ושזה רק פעם אחת...
לקנות? לא לקנות? טוב, אז... נראה לי שלקנות.
- - - -
דלת התא נפתחה. אסיר חדש נזרק לתוכו. רגע לפני שהסוהר טרק את הדלת, הוא הזדקף וקרא: "זה לא הוגן! לא נתתם לי מספיק זמן לשכנוע..." קולו גווע אל מול הדלת הנטרקת. ביאוש, הוא התישב על הרצפה הקרה.
"הי," שאל אותו אחד האסירים. "על מה אתה יושן?"
האסיר נאנח. "השופטת שלי... לא נתנה לי לשכנע אותה. בעל דיני, שבבת אחת הפך לסוהרי, לקח אותי בגסות מאולם בית המשפט וקטע אותי באמצע דברי... היא אפילו לא שמעה את הטיעון החזק ביותר שלי!" קולו נצרד.
אסיר אחר טפח על כתפו בעידוד. "אני יושן כאן כבר שעה שלמה," לחש.
"זה נורא!" הזדעזע החדש. ההוא הנהן.
"אני לא חושב שתשב כאן הרבה זמן," אמר. "שופטות נוהגות לשנות את דעתן יותר מהר... במיוחד אם הן צעירות."
"שלי בת שש עשרה," אמר החדש. "אז יש לך סיכוי טוב," אמר ההוא בעגמומיות. "שלי בן שלושים." "ועדיין אתה פה??"
ההוא נאנח. "הוא היה משוחד, מייד ראיתי זאת. יריבי הבטיח לו כנראה אושר ועושר אם רק יזרוק אותי לכאן ויבחר בו... הוא, כמובן, עומד להתחרט על כך. בן- בליעל זה לעולם לא מקיים את הבטחותיו."
"אבל אני לא מבין, אם השופט שלך בוגר הוא לא אמור לדעת זאת כבר? אני מתכוון, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שלך כאן..."
הוא גיחך. "ושלך כן?" החדש השפיל את ראשו.
"הענין הוא שהם מנסים לשכוח, מנסים לשכנע את עצמם שהפעם הוא כן ישלם להם את מה שהבטיח. שוב ושוב ושוב ושו..."
הדלת נפתחה כדי סדק זעיר. ההוא קם במהירות על רגליו ומיהר לעברה, רץ החוצה ונעלם מן העין. עוד לפני שהחדש הספיק לזוז, היא כבר נסגרה שוב.
"מה... מה זה היה?" שאל אחד האסירים, המום.
"פתח קטן, הזדמנות. זה מראה שהשופט מתחיל להרהר האם פסק הדין שניתן לך נכון, ואם אתה מנצל זאת יש לך סיכוי גדול מאוד לצאת מכאן," הסביר לו אסיר אחר. "אני לדוגמה ישנתי כבר המון פעמים- לא היתה פעם שלא הצלחתי לשכנע את השופט אם רק ניתנה לי ההזדמנות. עכשיו אני יושן כבר חמש דקות. מעניין מתי הוא יתחרט סוף סוף..."
"אני יושן כאן חמש שנים תמימות," גיחך מישהו.
"מה?!"הזדעזעו כולם, ללא יוצא מן הכלל.
"כן... השופט שלי נמצא איפשהוא בהודו, שקוע עד למעלה מהראש ב... לא משנה," אמר בהסתייגות כשראה כמה אסירים צעירים שמביטים עליו בסקרנות.
"ואין בכלל רגעים שבהם הוא מהרהר בך פתאום?" שאל החדש ברחמים.
"יש! בטח שיש... לפעמים. אבל האמת היא שאין לי כוח לצאת מפה. אין לי כוח לרוץ ולנצל ואז לשכנע ושוב להיזרק לפה... עדיף לי להשאר כאן וזהו." בהפגנתיות הוא נשכב על מיטתו.
כולם הסבו ממנו את מבטיהם. כמה אסירים בוגרים הרחיקו משם את האסירים הצעירים יותר. אסיר שלא רוצה לצאת?! משוגע!
כמה דקות חלפו. מדי כמה שניות נפתחה הדלת כדי חריץ וכל פעם ניצל מישהו אחר את ההזדמנות לצאת. כמה אסירים חדשים הוכנסו.
והחדש, שכבר לא היה חדש, עדיין חיכה...
- - - -
בעצם... עכשיו, כשאני שמה עלי את הבגד... לא, לא כל כך נראה לי.
אבל, אבל- אוף! אני- אני רוצה אותו? כן? באמת?
- - - -
הדלת נפתחה שוב ואסיר חדש הושלך פנימה. להפתעתו של ה(לא) חדש, היה זה ידידו מלפני כמה דקות.
"הוא לא השתכנע?" שאל ברכות. פניו העצובות של ההוא הביעו יותר ממילים.
"ואתה- מדוע עוד לא יצאת? עוד לא תפסת הזדמנות?"
"האמת היא... ש... אולי היא לא תשמע לי? אולי לחינם אני יוצא?" שאל האסיר בעצב. הוא רצה לצאת, אבל פחד ש...
"אוי, דיברת עם ההוא ששם? הזה שיושן כבר חמש שנים? אויש. תאמין לי, הוא מדבר שטויות. עליך לתפוס הזדמנות בשניה שהיא נקרית לפניך."
באותו רגע פס דקיק של אור בקע מהדל, היא נפתחה מעט.
"לך ידידי," הדף אותו ההוא קלות. "לך, ואל תשוב לפה לעולם."
"אמן, ו...תודה," הוא לחש. במהירות רץ לעבר הדלת, והצליח להשתחל החוצה שניה לפני שנסגרה.
"אני בא שופטת! יש לי עוד כמה דברים להגיד לך!"
- - - -
'היית רוצה שחברותייך האמיתיות, הערכיות, תראינה אותך בצורה כזו? את יודעת הרי בתוך תוכך שלא.' קרא לי פתאום קול מתוכי.
אבל, זה כל כך יפה! 'שקר החן והבל היופי,' צחק הקול. 'לא זה מה שנקרא יופי. יופי אמיתי של אישה הוא בצניעותה, ולא בהבלטתה. את חושבת שהבגד הזה עונה לכללי יופי אמיתי?'
לא.
ממש לא.
'אז עשי מה שאת באמת רוצה לעשות,' לחש לי הקול.
החזרתי את הבגד למדף וברחתי מהחנות כמי שבורחת מאש.
כמה טוב שבחרתי בטוב.
מה הייתי עושה בלי היצר הטוב שלי?!
האמת שלא הייתי צריכה בכלל להכנס לפה. זה בכלל לא מתאים לי. אבל קול קטן בתוכי לחש לי ש... שלא רואים אותי, ושזה רק פעם אחת...
לקנות? לא לקנות? טוב, אז... נראה לי שלקנות.
- - - -
דלת התא נפתחה. אסיר חדש נזרק לתוכו. רגע לפני שהסוהר טרק את הדלת, הוא הזדקף וקרא: "זה לא הוגן! לא נתתם לי מספיק זמן לשכנוע..." קולו גווע אל מול הדלת הנטרקת. ביאוש, הוא התישב על הרצפה הקרה.
"הי," שאל אותו אחד האסירים. "על מה אתה יושן?"
האסיר נאנח. "השופטת שלי... לא נתנה לי לשכנע אותה. בעל דיני, שבבת אחת הפך לסוהרי, לקח אותי בגסות מאולם בית המשפט וקטע אותי באמצע דברי... היא אפילו לא שמעה את הטיעון החזק ביותר שלי!" קולו נצרד.
אסיר אחר טפח על כתפו בעידוד. "אני יושן כאן כבר שעה שלמה," לחש.
"זה נורא!" הזדעזע החדש. ההוא הנהן.
"אני לא חושב שתשב כאן הרבה זמן," אמר. "שופטות נוהגות לשנות את דעתן יותר מהר... במיוחד אם הן צעירות."
"שלי בת שש עשרה," אמר החדש. "אז יש לך סיכוי טוב," אמר ההוא בעגמומיות. "שלי בן שלושים." "ועדיין אתה פה??"
ההוא נאנח. "הוא היה משוחד, מייד ראיתי זאת. יריבי הבטיח לו כנראה אושר ועושר אם רק יזרוק אותי לכאן ויבחר בו... הוא, כמובן, עומד להתחרט על כך. בן- בליעל זה לעולם לא מקיים את הבטחותיו."
"אבל אני לא מבין, אם השופט שלך בוגר הוא לא אמור לדעת זאת כבר? אני מתכוון, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שלך כאן..."
הוא גיחך. "ושלך כן?" החדש השפיל את ראשו.
"הענין הוא שהם מנסים לשכוח, מנסים לשכנע את עצמם שהפעם הוא כן ישלם להם את מה שהבטיח. שוב ושוב ושוב ושו..."
הדלת נפתחה כדי סדק זעיר. ההוא קם במהירות על רגליו ומיהר לעברה, רץ החוצה ונעלם מן העין. עוד לפני שהחדש הספיק לזוז, היא כבר נסגרה שוב.
"מה... מה זה היה?" שאל אחד האסירים, המום.
"פתח קטן, הזדמנות. זה מראה שהשופט מתחיל להרהר האם פסק הדין שניתן לך נכון, ואם אתה מנצל זאת יש לך סיכוי גדול מאוד לצאת מכאן," הסביר לו אסיר אחר. "אני לדוגמה ישנתי כבר המון פעמים- לא היתה פעם שלא הצלחתי לשכנע את השופט אם רק ניתנה לי ההזדמנות. עכשיו אני יושן כבר חמש דקות. מעניין מתי הוא יתחרט סוף סוף..."
"אני יושן כאן חמש שנים תמימות," גיחך מישהו.
"מה?!"הזדעזעו כולם, ללא יוצא מן הכלל.
"כן... השופט שלי נמצא איפשהוא בהודו, שקוע עד למעלה מהראש ב... לא משנה," אמר בהסתייגות כשראה כמה אסירים צעירים שמביטים עליו בסקרנות.
"ואין בכלל רגעים שבהם הוא מהרהר בך פתאום?" שאל החדש ברחמים.
"יש! בטח שיש... לפעמים. אבל האמת היא שאין לי כוח לצאת מפה. אין לי כוח לרוץ ולנצל ואז לשכנע ושוב להיזרק לפה... עדיף לי להשאר כאן וזהו." בהפגנתיות הוא נשכב על מיטתו.
כולם הסבו ממנו את מבטיהם. כמה אסירים בוגרים הרחיקו משם את האסירים הצעירים יותר. אסיר שלא רוצה לצאת?! משוגע!
כמה דקות חלפו. מדי כמה שניות נפתחה הדלת כדי חריץ וכל פעם ניצל מישהו אחר את ההזדמנות לצאת. כמה אסירים חדשים הוכנסו.
והחדש, שכבר לא היה חדש, עדיין חיכה...
- - - -
בעצם... עכשיו, כשאני שמה עלי את הבגד... לא, לא כל כך נראה לי.
אבל, אבל- אוף! אני- אני רוצה אותו? כן? באמת?
- - - -
הדלת נפתחה שוב ואסיר חדש הושלך פנימה. להפתעתו של ה(לא) חדש, היה זה ידידו מלפני כמה דקות.
"הוא לא השתכנע?" שאל ברכות. פניו העצובות של ההוא הביעו יותר ממילים.
"ואתה- מדוע עוד לא יצאת? עוד לא תפסת הזדמנות?"
"האמת היא... ש... אולי היא לא תשמע לי? אולי לחינם אני יוצא?" שאל האסיר בעצב. הוא רצה לצאת, אבל פחד ש...
"אוי, דיברת עם ההוא ששם? הזה שיושן כבר חמש שנים? אויש. תאמין לי, הוא מדבר שטויות. עליך לתפוס הזדמנות בשניה שהיא נקרית לפניך."
באותו רגע פס דקיק של אור בקע מהדל, היא נפתחה מעט.
"לך ידידי," הדף אותו ההוא קלות. "לך, ואל תשוב לפה לעולם."
"אמן, ו...תודה," הוא לחש. במהירות רץ לעבר הדלת, והצליח להשתחל החוצה שניה לפני שנסגרה.
"אני בא שופטת! יש לי עוד כמה דברים להגיד לך!"
- - - -
'היית רוצה שחברותייך האמיתיות, הערכיות, תראינה אותך בצורה כזו? את יודעת הרי בתוך תוכך שלא.' קרא לי פתאום קול מתוכי.
אבל, זה כל כך יפה! 'שקר החן והבל היופי,' צחק הקול. 'לא זה מה שנקרא יופי. יופי אמיתי של אישה הוא בצניעותה, ולא בהבלטתה. את חושבת שהבגד הזה עונה לכללי יופי אמיתי?'
לא.
ממש לא.
'אז עשי מה שאת באמת רוצה לעשות,' לחש לי הקול.
החזרתי את הבגד למדף וברחתי מהחנות כמי שבורחת מאש.
כמה טוב שבחרתי בטוב.
מה הייתי עושה בלי היצר הטוב שלי?!
)
