הנושאים החמים
הנושאים החמים
ארי התיישב מתוסכל ודפק את ראשו בשולחן, למה? איך כל פעם הוא מצליח להכעיס את אמא? שלא לדבר על האחיות ה"מדהימות" שלו,
איך?
איך זה קורה לו תמיד?
הוא קם ויצא למרפסת שבגג, מתרווח על ערסל הישיבה , מנסה למתוח איבריו, כאילו משהו יעזור לגרש את תחושת הזעם שמציפה אותו,
ארי הוא הקטן אחרי 7 בנות, ולא סתם בנות, בנות ממושמעות ואציליות , בנות שעושות מה שצריך ויודעות מתי לומר, מה ולמי, בקיצור- בנות שאבא ואמא אוהבים,
ואילו אני , הרהר ארי לעצמו, סתם, סתם ילד שהמשפחה נדפקה איתו, וכבר 10 שנים סובלת אותו (לא) בדממה.
"אני לא רוצה לצער את אמא" מהרהר ארי ומסדר את הפוני החלק שעל מצחו,
"אני שונא לראות את מצחו של אבא מתכווץ ואת עיניו בורקות בברק עצוב ומאוכזב, שוב פעם לא עמדתי בציפיות" ,
ארי הוא הקטן כאמור , כך שמלבד הוריו ישנן עוד 7 אפוטרופוסיות עליו, "זה קשה לי" מלמל לעצמו ולציפור שעמדה על מעקה המרפסת ,
"אני שונא שלא מבינים אותי ואת כוונותי" ,
"נכון", הנהנה לו הציפור, "זה קשה מאד" ,
ארי התכווץ עוד בערסל והתכרבל בתוך עצמו, כמו מתגונן מקור נושב ושלג צולף.
הרב'ה בחיידר שלח היום פתק הביתה שהכיל את הבשורה "כיוון שארי אינו מעוניין לשבת במשך השיעור ושאיפותיו אחרות משאר ילדי הכיתה שמעוניינים להיות גדולי הדור , ארי לא יוכל לבוא לת"ת עד להודעה חדשה".
בום
ארי היה בהלם.
הוא הציץ (בלי רשות כמובן) בהפסקה, ונדהם, הדיו הכחול במקור החליף צבעים לנגד עיניו ,
"אני"? "לא רוצה ללמוד"? "לא רוצה להיות גדול הדור"?
"אני"????????
"איך אתה ראשי לקבוע דבר כזה, מי שם הסמכות בידייך"?
דמעות התחילו לזרום על לחייו,
ארי הסמיק, ילד בכיתה ה' כבר לא בוכה, אולי רק כשמשהים אותו מהחיידר בטענות שקריות?!
"הרב'ה" , ארי רץ אחרי המלמד שיצא מהכיתה , "הרב'ההה" , גרונו ניחר, הרב הסתובב והאט את פסיעותיו,
"הרב'ה " ארי התנשף "אני רוצה להיות ר' חיים קנייבסקי הבא, אני רוצה להיות חזוניש , הרב'ה , אני מבטיח'ך , אני רוצה ללמוד!!!"
אבל הרב'ה לא התרשמם מדמעותיו, רק קרא להן "דמעות תנין" (ארי רשם לעצמו לבדוק מה הכוונה), הרב'ה המשיך ללכת לא לפני שנזף בו על שפתח את הפתק המיועד להוריו בלבד!
אח, כאב לו, אולי השם לא רוצה בלימוד שלי, חשב לעצמו, אולי באמת עדיף שאשחק לי לבדי בבית או שאלך לעבוד , כן, אני אהיה מתופף,
חלומות ורודים ורכים נפרסו למול עיניו כשפסע הביתה,
השעה הייתה 10 בבוקר, הוא שכח ש-
אמא בעבודה , אבא בכולל ואחיותיו בסמינר ובעבודה,
ובעצם- הדלת נ.ע.ו.ל.ה.
כשישב ליד הדלת , מחשבן מתי תבוא הראשונה עם המפתח, הזדהה ארי עם קורת העץ הזו,
"גם את מרגישה נעולה? , כאילו את רוצה להיפתח ואין, המפתח לא אצלך? " ארי ליטף את הדלת ואפילו נשק לה, "אני מבטיח לך שעוד מעט המפתח בא, מבטיח!"
ארי התנער מהרהוריו וחזר להתרווח
"אם אף אחד לא מבין אותי , ואף אחד לא יודע מה באמת התכוונתי, אז אני באמת יכול להתייאש " הסביר לעצמו כמו שמדברים לילד קטן ,(קטן יותר ממני , מתעקש ארי).
אבל-
"לא יכול להיות שאין אף אחד בעולם שלא מבין מה אני מרגיש, שלא יודע מה באמת התכוונתי, שלא רואה את מה שהולך לי בתוך הלב, בטוח שיש מי שמכיר את הקפיצים שגורמים לי לעוף מהכיסא ,
רגע, אולי בעצם כמו הדלת ,
המפתח תכף יבוא?!
אז נכון, הוא עוד לא יודע מי המפתח, ומתי יתגלה
אבל הוא קיים.
והלב יכול להימלא במשהו, חם וטוב, ונעים כזה, מרגיע
קוראים לזה תקווה.
איך?
איך זה קורה לו תמיד?
הוא קם ויצא למרפסת שבגג, מתרווח על ערסל הישיבה , מנסה למתוח איבריו, כאילו משהו יעזור לגרש את תחושת הזעם שמציפה אותו,
ארי הוא הקטן אחרי 7 בנות, ולא סתם בנות, בנות ממושמעות ואציליות , בנות שעושות מה שצריך ויודעות מתי לומר, מה ולמי, בקיצור- בנות שאבא ואמא אוהבים,
ואילו אני , הרהר ארי לעצמו, סתם, סתם ילד שהמשפחה נדפקה איתו, וכבר 10 שנים סובלת אותו (לא) בדממה.
"אני לא רוצה לצער את אמא" מהרהר ארי ומסדר את הפוני החלק שעל מצחו,
"אני שונא לראות את מצחו של אבא מתכווץ ואת עיניו בורקות בברק עצוב ומאוכזב, שוב פעם לא עמדתי בציפיות" ,
ארי הוא הקטן כאמור , כך שמלבד הוריו ישנן עוד 7 אפוטרופוסיות עליו, "זה קשה לי" מלמל לעצמו ולציפור שעמדה על מעקה המרפסת ,
"אני שונא שלא מבינים אותי ואת כוונותי" ,
"נכון", הנהנה לו הציפור, "זה קשה מאד" ,
ארי התכווץ עוד בערסל והתכרבל בתוך עצמו, כמו מתגונן מקור נושב ושלג צולף.
הרב'ה בחיידר שלח היום פתק הביתה שהכיל את הבשורה "כיוון שארי אינו מעוניין לשבת במשך השיעור ושאיפותיו אחרות משאר ילדי הכיתה שמעוניינים להיות גדולי הדור , ארי לא יוכל לבוא לת"ת עד להודעה חדשה".
בום
ארי היה בהלם.
הוא הציץ (בלי רשות כמובן) בהפסקה, ונדהם, הדיו הכחול במקור החליף צבעים לנגד עיניו ,
"אני"? "לא רוצה ללמוד"? "לא רוצה להיות גדול הדור"?
"אני"????????
"איך אתה ראשי לקבוע דבר כזה, מי שם הסמכות בידייך"?
דמעות התחילו לזרום על לחייו,
ארי הסמיק, ילד בכיתה ה' כבר לא בוכה, אולי רק כשמשהים אותו מהחיידר בטענות שקריות?!
"הרב'ה" , ארי רץ אחרי המלמד שיצא מהכיתה , "הרב'ההה" , גרונו ניחר, הרב הסתובב והאט את פסיעותיו,
"הרב'ה " ארי התנשף "אני רוצה להיות ר' חיים קנייבסקי הבא, אני רוצה להיות חזוניש , הרב'ה , אני מבטיח'ך , אני רוצה ללמוד!!!"
אבל הרב'ה לא התרשמם מדמעותיו, רק קרא להן "דמעות תנין" (ארי רשם לעצמו לבדוק מה הכוונה), הרב'ה המשיך ללכת לא לפני שנזף בו על שפתח את הפתק המיועד להוריו בלבד!
אח, כאב לו, אולי השם לא רוצה בלימוד שלי, חשב לעצמו, אולי באמת עדיף שאשחק לי לבדי בבית או שאלך לעבוד , כן, אני אהיה מתופף,
חלומות ורודים ורכים נפרסו למול עיניו כשפסע הביתה,
השעה הייתה 10 בבוקר, הוא שכח ש-
אמא בעבודה , אבא בכולל ואחיותיו בסמינר ובעבודה,
ובעצם- הדלת נ.ע.ו.ל.ה.
כשישב ליד הדלת , מחשבן מתי תבוא הראשונה עם המפתח, הזדהה ארי עם קורת העץ הזו,
"גם את מרגישה נעולה? , כאילו את רוצה להיפתח ואין, המפתח לא אצלך? " ארי ליטף את הדלת ואפילו נשק לה, "אני מבטיח לך שעוד מעט המפתח בא, מבטיח!"
ארי התנער מהרהוריו וחזר להתרווח
"אם אף אחד לא מבין אותי , ואף אחד לא יודע מה באמת התכוונתי, אז אני באמת יכול להתייאש " הסביר לעצמו כמו שמדברים לילד קטן ,(קטן יותר ממני , מתעקש ארי).
אבל-
"לא יכול להיות שאין אף אחד בעולם שלא מבין מה אני מרגיש, שלא יודע מה באמת התכוונתי, שלא רואה את מה שהולך לי בתוך הלב, בטוח שיש מי שמכיר את הקפיצים שגורמים לי לעוף מהכיסא ,
רגע, אולי בעצם כמו הדלת ,
המפתח תכף יבוא?!
אז נכון, הוא עוד לא יודע מי המפתח, ומתי יתגלה
אבל הוא קיים.
והלב יכול להימלא במשהו, חם וטוב, ונעים כזה, מרגיע
קוראים לזה תקווה.
