הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפעמים הייתה מנסה לכחש לעצמה, להפוך את התפאורה סביבה, לצבוע את הקירות בזהב של ילדותה, לשזור תכשיטים מהאניצים שדבקו בשערותיה.
לפעמים הייתה אוחזת במטאטא העשוי מחלקיקים של רצפת המתבן שלהם, ומדמה שהוא מרקד מעצמו, מטאטא - לשווא - את המשטח המאובק שתחת רגליה.
אבל הקש שב וחזר אל מתחת לרגליה. והקש שב ונאחז בשערותיה. והקש שב ודקר את לבה.
את הכול נתנה. את הכול ידעה שתיתן בשמחה. את העושר תמורת האושר, את השררה תמורת התורה, את הנחת החומרית תמורת הנחת הרוחנית.
אבל כשהרוח נותרה לרחף מחוץ למחסן התבן שלהם, וכשהוא - עיניו טובות וצנועות כתמיד, אך עיקשות עדיין - נותר ברעיית הצאן - גם הקש החל להפריע לה.
חשבה שהיא מסוגלת, גילתה שאולי אין בה הסגולה. חשבה שהיא יכולה, גילתה שאולי כבר אין בה הכלה.
וההבטחה שלו, לתכשיט שנראה כעת רחוק כל-כך מעולמה כרחוק ירושלים מבניינה, רק חיממה מעט את לבה הקפוא באסם הקר. מה לה תכשיטים, כשהיא אפילו מתביישת להיראות בציבור, לאחר שנישאה למי שנישאה והוא עדיין כאן לצדה, בדרגתו הראשונית.
***
ולילה אחד, קפוא וסוער יותר מכל אלה שקדמו לו, נשמעה הדפיקה בדלת. והאיש אפור הפנים, שבין קמטיו זרח אור בלתי הגיוני, ביקש בתחנונים מעט תבן בשביל אשתו היולדת, והיא מיהרה לאסוף בעבורו קש אל תוך שק, ועדיין לא קלטה, עדיין לא הבינה.
"ראית," הוא אמר לה לאחר היעלמו של האיש אל אבחות הברקים שבחוץ, "ראית את האיש הזה?" ועיניו נצצו בחשכת המתבן. "אפילו תבן אין לו... ראית כמה אנו עשירים?"
הקש דקר בשערותיה, אבל לבה הצטמרר פתאום, ואז התחמם באחת, כאילו מדורה דלקה בתבן שבביתם הדל.
והיא שוב נזכרה, ושוב ידעה בידיעה שלמה, שיבוא יום וגם התורה תחמם אותה, תחמם אותו. אדם שכזה, שיודע להכיר טובה מתוך החושך ותחתית השחת, ידע גם להכיר באמיתת בוראו, ידע ללכת לאורו, וללמוד את תורתו.
היא שלפה אניץ קש יקר ערך אחד מראשה, ושוב הייתה נכונה לחכות. לחכות לאור.
לפעמים הייתה אוחזת במטאטא העשוי מחלקיקים של רצפת המתבן שלהם, ומדמה שהוא מרקד מעצמו, מטאטא - לשווא - את המשטח המאובק שתחת רגליה.
אבל הקש שב וחזר אל מתחת לרגליה. והקש שב ונאחז בשערותיה. והקש שב ודקר את לבה.
את הכול נתנה. את הכול ידעה שתיתן בשמחה. את העושר תמורת האושר, את השררה תמורת התורה, את הנחת החומרית תמורת הנחת הרוחנית.
אבל כשהרוח נותרה לרחף מחוץ למחסן התבן שלהם, וכשהוא - עיניו טובות וצנועות כתמיד, אך עיקשות עדיין - נותר ברעיית הצאן - גם הקש החל להפריע לה.
חשבה שהיא מסוגלת, גילתה שאולי אין בה הסגולה. חשבה שהיא יכולה, גילתה שאולי כבר אין בה הכלה.
וההבטחה שלו, לתכשיט שנראה כעת רחוק כל-כך מעולמה כרחוק ירושלים מבניינה, רק חיממה מעט את לבה הקפוא באסם הקר. מה לה תכשיטים, כשהיא אפילו מתביישת להיראות בציבור, לאחר שנישאה למי שנישאה והוא עדיין כאן לצדה, בדרגתו הראשונית.
***
ולילה אחד, קפוא וסוער יותר מכל אלה שקדמו לו, נשמעה הדפיקה בדלת. והאיש אפור הפנים, שבין קמטיו זרח אור בלתי הגיוני, ביקש בתחנונים מעט תבן בשביל אשתו היולדת, והיא מיהרה לאסוף בעבורו קש אל תוך שק, ועדיין לא קלטה, עדיין לא הבינה.
"ראית," הוא אמר לה לאחר היעלמו של האיש אל אבחות הברקים שבחוץ, "ראית את האיש הזה?" ועיניו נצצו בחשכת המתבן. "אפילו תבן אין לו... ראית כמה אנו עשירים?"
הקש דקר בשערותיה, אבל לבה הצטמרר פתאום, ואז התחמם באחת, כאילו מדורה דלקה בתבן שבביתם הדל.
והיא שוב נזכרה, ושוב ידעה בידיעה שלמה, שיבוא יום וגם התורה תחמם אותה, תחמם אותו. אדם שכזה, שיודע להכיר טובה מתוך החושך ותחתית השחת, ידע גם להכיר באמיתת בוראו, ידע ללכת לאורו, וללמוד את תורתו.
היא שלפה אניץ קש יקר ערך אחד מראשה, ושוב הייתה נכונה לחכות. לחכות לאור.
