שימו לב! שימו לב! רמזים מפוזרים נא לעצום עיניים כל שורה - שתיים.
יש ספרים שדופקים על הלב, יש שלוחצים על ידית חלודה.
הספר הזה לא צריך כלום, כמו 'אולוהומורה' הלב נפתח, והספר זולג לבתוכו.
זה לא עלילה, זה חיים. תיעוד פשוט של משפחה. בסעודות שבת, בערב בספה, במדרגות, במרפסת, מול המחשב של מלי.
ומפה- זה רק הגיבורים. הם פועלים, הם מדברים, כל אחד בשפתו, והצעד הבא יתאים רק להם.
משפחת שחר. נפתלי.אבא. אסתי.אמא. מלי.28. שרי.25. בת ציון.23. דסי.20. הנשואים פחות משנים
יש מסביבם עוד הרבה אנשים, והסופרת לא הניסה אותם אל הצללים. כן, יש הרבה דמויות עם משמעות משנה כמו שבחיים, הספר הזה הוא צילום של החיים האמתיים.
אסתי רגישה כזו, חולה על הילדות שלה, כל אחת באופי שלה, בעיניה הן מושלמות וחלומיות.
מלי מוכשרת וצינית, סגורה ופחות זורמת, וכל המשפחה כולה מסתובבת סביבה בחרדת קודש. המצב רוח שלה משפיע על הבית כולו.
שרי נשמה טובה .יותר מידי.
בת ציון מופרעת ומתוקה וצחקנית.
דסי פשוטה וטובה, צעירה ומתיחסים אליה כצעירה.
המהלך:
מיד על ההתחלה אחזנו שלא עוקפים, זה לא אופציה ונפתלי סגור על זה. גם אסתי, והבנות לא חולמות לדבר אחרת. רק מידי פעם יש להן מחשבה קטנה שמועפת מיד . ובא לנו לרוץ ולצרוח עליהם, ולמה הסופרת מעודדת כזה מין דבר, נו!. היא לא נורמלית. ואז איך שהם מפשירים, לאט לאט, בצעדים נפיצים, עד שהכל נשחט למול פרק הסיום. למה למה למה עשו את זה לעצמם ולשרי. אולי אפשר להתחרט ולחזור אחורה כדי לתקן , אבל לא.
הדמויות:
הם משפחה מקסימה, אין אין דברים כאלו.
באמת אין.
למה אף פעם לא רבים שם?
אף אחד לא מאכזב?
תמיד דואגים לאמא, ולמלי. ולא לעצמן?
הן לא צורחות אחת על השניה מי תשטוף את הכלים?
אפילו אם לא מגלים לדסי שבת ציון מתארסת זה עובד בשלום. פסדר, היא בהלם, אבל לא יותר מזה.
הדדיות, קרבה, נתינה, תמיכה, מתיקות, אנשים בלי יצר.
כתיבה:
הכתיבה מעולה, מנוטרלת מצעצועי לשון, אפס קישוטים, פשטות וזרימה, וזה כישרון מיוחד בפני עצמו.
הפרקים קצרים ותמיד נגמרים בטעם של עוד. מוגשים בצורה של דיבור בגוף ראשון, בכל פרק מישהי אחרת, הרוב זה אסתי, מידי הרבה אסתי, לטעמי.
ומה שיפה בזה הוא שאז יש מקום למחשבות שלהן ,מהזוית שלהן ולא מנקודת מבט חיצונית.
נקודות שהפריעו לי (ויש קצת שברחו לי)
- מלי בת 29, ככה ב 6 פגישות? אפס התלבטויות, מתח? אומרת כן ורק מחכה לתשובה של ההוא. אההמ.
- 9 שנים חיכו להצעה הזאת שישראל שולף מהכיס בלי לחשוב כמעט, אכן. הצעה לבחורה בת 29 זה ענין של 2 דקות מחשבה.
- העיסוק של אסתי מוזר ותמוה, והיא גם הממלאת מקום של כל הנערות שמתפלחות לה. נו.
-החיים שלהם מתחילים ונגמרים בשידוכים, חוץ מזה הכל ספצ'. גם כשדסי הסתבכה עם העבודה- ישר גם זה נהיה קשור לשידוכים.
ועוד משהו נחמד שקטפתי, בטח יש עוד להוסיף:
משפטים יפים:
תגידי תודה כי אולי יש לך. ואני בשביל האולי הזה הייתי רצה בלי נעליים עשרות קילומטרים בשמש הקופחת.
"או שתעטי כפפות" הציעה בת ציון והרחיקה את מלי כדי להתבונן בה. "לבנות, אציליות, מעור גדי"
"אני רוצה שהשידוך הזה יצא לפועל ולעולם לא אצטרך יותר להתנצל שאני מאושרת"
תודה מירי, בטוחה שפתחת עיניים ולב להרבה אנשים.
יש ספרים שדופקים על הלב, יש שלוחצים על ידית חלודה.
הספר הזה לא צריך כלום, כמו 'אולוהומורה' הלב נפתח, והספר זולג לבתוכו.
זה לא עלילה, זה חיים. תיעוד פשוט של משפחה. בסעודות שבת, בערב בספה, במדרגות, במרפסת, מול המחשב של מלי.
ומפה- זה רק הגיבורים. הם פועלים, הם מדברים, כל אחד בשפתו, והצעד הבא יתאים רק להם.
משפחת שחר. נפתלי.אבא. אסתי.אמא. מלי.28. שרי.25. בת ציון.23. דסי.20. הנשואים פחות משנים
יש מסביבם עוד הרבה אנשים, והסופרת לא הניסה אותם אל הצללים. כן, יש הרבה דמויות עם משמעות משנה כמו שבחיים, הספר הזה הוא צילום של החיים האמתיים.
אסתי רגישה כזו, חולה על הילדות שלה, כל אחת באופי שלה, בעיניה הן מושלמות וחלומיות.
מלי מוכשרת וצינית, סגורה ופחות זורמת, וכל המשפחה כולה מסתובבת סביבה בחרדת קודש. המצב רוח שלה משפיע על הבית כולו.
שרי נשמה טובה .יותר מידי.
בת ציון מופרעת ומתוקה וצחקנית.
דסי פשוטה וטובה, צעירה ומתיחסים אליה כצעירה.
המהלך:
מיד על ההתחלה אחזנו שלא עוקפים, זה לא אופציה ונפתלי סגור על זה. גם אסתי, והבנות לא חולמות לדבר אחרת. רק מידי פעם יש להן מחשבה קטנה שמועפת מיד . ובא לנו לרוץ ולצרוח עליהם, ולמה הסופרת מעודדת כזה מין דבר, נו!. היא לא נורמלית. ואז איך שהם מפשירים, לאט לאט, בצעדים נפיצים, עד שהכל נשחט למול פרק הסיום. למה למה למה עשו את זה לעצמם ולשרי. אולי אפשר להתחרט ולחזור אחורה כדי לתקן , אבל לא.
הדמויות:
הם משפחה מקסימה, אין אין דברים כאלו.
באמת אין.
למה אף פעם לא רבים שם?
אף אחד לא מאכזב?
תמיד דואגים לאמא, ולמלי. ולא לעצמן?
הן לא צורחות אחת על השניה מי תשטוף את הכלים?
אפילו אם לא מגלים לדסי שבת ציון מתארסת זה עובד בשלום. פסדר, היא בהלם, אבל לא יותר מזה.
הדדיות, קרבה, נתינה, תמיכה, מתיקות, אנשים בלי יצר.
כתיבה:
הכתיבה מעולה, מנוטרלת מצעצועי לשון, אפס קישוטים, פשטות וזרימה, וזה כישרון מיוחד בפני עצמו.
הפרקים קצרים ותמיד נגמרים בטעם של עוד. מוגשים בצורה של דיבור בגוף ראשון, בכל פרק מישהי אחרת, הרוב זה אסתי, מידי הרבה אסתי, לטעמי.
ומה שיפה בזה הוא שאז יש מקום למחשבות שלהן ,מהזוית שלהן ולא מנקודת מבט חיצונית.
דסי:"אני לא בשידוכים" עניתי אוטומטית. בת ציון באמת צריכה להפסיק לנסות לעבוד עלי. עברו הימים שהאמנתי לכל דבר.
שרי: בארוסין שלה רציתי להתחלק לשתיים, פשוט לא היה מקום להכל בתוכי, היו צריכות להיות שתי שרי; שרי שמאושרת בשביל החברה שלה שמסתובבת בעיניים זוהרות, ושרי שבוערת מרגש שאסור לקרוא לו בשם. שרי שרוצה כל כך, כל כך כמו שהיא לא אמרה לאף אחד בעולם.
אסתי: כולם סוגרים עלי מכל הכוונים, שולחים אלי מצבטים לוחצים, ומושכים אוי בכל פעם לצד אחר. ואני, אני אשה נחמדה בסך הכל. וכל הזמן נאלצת לענות תשובות שגורמות לאנשים לכעוס עלי.
בת ציון: "מה שרי אחותך אומרת על זה?" הוא נראה נסער, וזה שעשע אותי משום מה, כאילו צפיתי בסרט נעורים שלי, בימים שעוד האמנתי שיש לי כח לנפץ קירות.
שרי: בארוסין שלה רציתי להתחלק לשתיים, פשוט לא היה מקום להכל בתוכי, היו צריכות להיות שתי שרי; שרי שמאושרת בשביל החברה שלה שמסתובבת בעיניים זוהרות, ושרי שבוערת מרגש שאסור לקרוא לו בשם. שרי שרוצה כל כך, כל כך כמו שהיא לא אמרה לאף אחד בעולם.
אסתי: כולם סוגרים עלי מכל הכוונים, שולחים אלי מצבטים לוחצים, ומושכים אוי בכל פעם לצד אחר. ואני, אני אשה נחמדה בסך הכל. וכל הזמן נאלצת לענות תשובות שגורמות לאנשים לכעוס עלי.
בת ציון: "מה שרי אחותך אומרת על זה?" הוא נראה נסער, וזה שעשע אותי משום מה, כאילו צפיתי בסרט נעורים שלי, בימים שעוד האמנתי שיש לי כח לנפץ קירות.
נקודות שהפריעו לי (ויש קצת שברחו לי)
- מלי בת 29, ככה ב 6 פגישות? אפס התלבטויות, מתח? אומרת כן ורק מחכה לתשובה של ההוא. אההמ.
- 9 שנים חיכו להצעה הזאת שישראל שולף מהכיס בלי לחשוב כמעט, אכן. הצעה לבחורה בת 29 זה ענין של 2 דקות מחשבה.
- העיסוק של אסתי מוזר ותמוה, והיא גם הממלאת מקום של כל הנערות שמתפלחות לה. נו.
-החיים שלהם מתחילים ונגמרים בשידוכים, חוץ מזה הכל ספצ'. גם כשדסי הסתבכה עם העבודה- ישר גם זה נהיה קשור לשידוכים.
ועוד משהו נחמד שקטפתי, בטח יש עוד להוסיף:
משפטים יפים:
תגידי תודה כי אולי יש לך. ואני בשביל האולי הזה הייתי רצה בלי נעליים עשרות קילומטרים בשמש הקופחת.
"או שתעטי כפפות" הציעה בת ציון והרחיקה את מלי כדי להתבונן בה. "לבנות, אציליות, מעור גדי"
"אני רוצה שהשידוך הזה יצא לפועל ולעולם לא אצטרך יותר להתנצל שאני מאושרת"
תודה מירי, בטוחה שפתחת עיניים ולב להרבה אנשים.
נערך לאחרונה ב: