אמונה במוצר. עיוורת

[וי שלוק]

כששלומי קם בסיום הרצאתו של גיל המקריח, ידע, אני הולך להיות עשיר, מליונר. קניתי לי את שיטת 'גילגל' המצליחה, שעזרה לאלפי מוצרים להשתווק נכונה בשוק. 'האמונה במוצר'.

המוצר המנצח היה, ווקמן. הלהיט הבוער באותו תקופה.

שלומי שכר חנות קטנה בפינת ר' עקיבא, מתח שלט "ווקמן מנצח", והמתין לקונים.

סטנדים מילאו את אורך החנות. ווקמן פשוט ומעוצב. שחור, ורוד ולבן. מפואר לחתנים וכלות. קומפקטי לטיולים, ועוד.

ה'אני מאמין' שלו היה, להאמין בכל מוצר ומוצר שלו, גם אם היה עקום וצרוד וגם אם נשרט מעט.

כשלוקח היה בא להתלונן על ווקמן תקול, שלומי היה פוער עיניים גדולות, משל סיפרו לו שג'ורג' בוש הבן סוכן סמוי כפול של אל קעידא, "אתה בטוח? לא יכול להאמין… אבל תביא, ונחליף לך כרגע, עוד נבדוק את העניין, אך תדע שזה לא נתפס".

*​

דוד קרא את המודעה שנתלתה על קיר החיצון של 'ווקמן מנצח'. 'דרוש עובד חרוץ לשעות אחה"צ, פרטים בחנות', ונכנס להציע את עצמו.

פגישת העבודה דמתה בעיניו, לנאום קומונסטי בן שנות האלפיים. "הווקמנים שלנו הם האיכותיים ביותר, ייקח לך זמן ללמוד את האיכות שלהם, ואת האופציות הגלומות בהם, וכן כל סטנד ומוצר מונח כאן במיקום אסטרטגי ומנצח." את מחאתו שהוא מומחה לווקמנים דחה שלומי כלאחר יד, "את הווקמנים שלנו אינך מכיר".

או משוגע או מוצלח, הייתה המחשבה שחלפה אצל דוד. הרצון להתקבל לעבודה גרם לו להסכים לקרוא את המללים הארוכים של שלומי בשבח חנותו וווקמוניה, דבר שהיווה תנאי מחייב מוקדם לתנאי ההעסקה של שלומי.

"שלומי, נראה לי שאת הסטנד של החתנים והכלות כדאי להעביר לכניסה". שלומי הפנה את ראשו בהלם, "דוד, אתה יודע כמה מחשבה הושקעה בזה, העמדת הסטנד במעמקי החנות הינה אסטרטגיה מדהימה".

דוד לא חשב כן, אך כשראה את ההחלטיות. שתק.

הערה ועוד אחת חברו, תיקונים הכרחים נדחו שוב ושוב. כי הכל פה טוב ומוצלח ביותר. "תבין, דוד, אתה מוכרח להאמין במוצר בשביל שהוא יצליח"...

*​

את החנות פתח דוד נסער, אוחז בידו גזיר עיתון. "שלומי, ראה את ההמצאה החדשה, נגן אם פי שלוש".

"מה הרעיש אותך?"

"אתה לא מבין? בקרוב העולם ינטוש את הווקמנים ויחליף לנגנים".

"פףףףףף, נראה לי שיהיה באמת מישהו שבאמת יקנה את הדבר הזה? נראה לך שינטשו את הווקמנים הטובים ביותר???"

מאותו יום הביט בדוד כסוכן כפול. חסר אמונה בעסק, לא מאמין במוצר. אי אפשר כך לעבוד, זכר שלומי את גיל. אמונה במוצר זה א' ב' בשיווק.

כשהחנות הידלדלה. האבק נעטה על הווקמנים הוורדים והשחורים. החנות הייתה בשלבי קריסה - סגירה. העז דוד לבצע ניסוי אחרון, "שלומי, אולי נתחיל למכור נגנים? כמו שליזיפוביץ מסוף הרחוב?"

הקיטון שנשפך לראשו, היה שירת הברבור של שלומי, הווקמנים, האמונה והעיוורת. "תדע לך, כל מה שהחנות קרסה, זה בגלל החוסר האמונה שלך במוצרינו. מהיום הראשון שלך - זה אולי נעביר לכאן, אולי את זה כדאי להחליף, המכירה של ההוא לא ריווחית, אולי נמכור נגנים, כאן טמונה סיבת הקריסה! לכן, מהיום ואילך חפש לך מקום העסקה אחר".

למחרת, פתח שלומי את חנותו בבוקר ונעלה בעצמו בערב. אין לו עובד ואין לו תקציב לעובד. ובהכל אשם העובד וחוסר אמונתו…

השמועות מספרות ששלומי עדיין עומד שם מאחורי הדלפק, מאחוריו מנוסח כהלכה הא' ב' של החנות - ה'אני מאמין בכל מוצר ומוצר', והאבק מלפניו מאחוריו ומצדדיו.

ודוד? פתח חנות לאלקטרוניקה, נגנים, פלאפונים ועוד. אם אתה רוצה סחורה א' א' ומעודכנת, תפנה אליו. הוא מתקדם ומתייעל כל הזמן.

 

[אשר שרבר]

שלומי סגור בשלישי אחר הצהריים?

 

[דוכסוסטוס]

זה קטע שבתיקון כמה שגיאות כתיב ותחביר בודדות, בהחלט יכול למצוא את עצמו מודפס בתשלום על תקן חצי סיפור - חצי טור. בעלון שלום לעם מתפרסמים כל שבוע סיפורים מהזן הזה.

אתה צריך לבחון כל מקרה לגופו האם נכון להשתמש בהומור מוצהר והגחכה של הדמויות שזה לפעמים כמו להקדים "שמע בדיחה..." או לשמור אותו מאחורי הקלעים ולחשוש מאיבוד קהל יעד שלא יקלוט את הפואנטה.

במקרה הזה, ההצצה לימים הטהורים והיפים של הווקמנים היא יפה ומבדרת לכשעצמה, מצד שני ההגחכה של שלומי היא כל המסר, עדיין אפשר לוותר לדעתי על שילוב שם היפוטטי כמו שליזיפוביץ וגם על 'גיל המקריח', יותר חשוב היה לתאר את גיל ככריזמטי ומבריק.