הנושאים החמים
הנושאים החמים
גאיוס מתח את זרועותיו פעם אחרונה ושלף עצמו מהמיטה בזהירות.
הוא היה גבר מוצק כבן חמישים עם ידיים חסונות, וכרס עבותה שהסגירה את מקצועו כאופה.
המקצוע עבר במשפחה עוד מימי סבא רבה טיטוס הגדול. לא היה שום קשר משפחתי לטיטוס המצביא. הם היו משפחה מהמעמד הנמוך.
אח, סבא טיטוס. הוא ידע להפוך לימון ללימונדה עוד לפני שהמציאו את המשפט הזה בכלל.
בפרט זכורה לו הפעם ההיא, כך מספרים במשפחה, בה סבא גילה שכל הבצקים שהכין בבוקר לא תפחו. הבצק היה קר מידי או חם מידי, או קוביוס מכר לו שמרים מקולקלים, לא משנה.
סבא לא התבלבל. הוא הניח על הבצק כמה עגבניות מכוסחות, מרח קצת גבינה, והתוצאה נשארה עד היום. אנשים כל כך התלהבו שהוא החליט להכין את זה קבוע. לימים קרא למאפה על שם אשתו הראשונה, סבתא פיצה עליה השלום.
הוא, גאיוס, אין לו ממש מורשת להעביר למשפחה. הוא לפחות מקווה שלא יזכר כסבא הכי שלימזל.
נהיה מאוחר. עמוד השחר מאיים לעלות. בפיהוק רחב החל להתארגן ופסע אל עבר המאפייה.
באיחור קבוע הופיע בנדיטוס, העוזר.
הכל הלך למישרים. הם לשו, תיבלו, אפו, וגררו החוצה את הדוכנים הקטנים, עליהם העמידו את התוצרת.
יום רגיל. הקונה הראשון והקבוע, היה המורה תודוס. הוא הצטייד בלחם-פיצה, (המצאה פרטית של גאיוס, לאחר שיום אחד בטעות כן תפחה לו הפיצה) ופנה לדרכו.
עוד כמה קונים והשתרר שקט.
זה היה הזמן האהוב ביותר על גאיוס. הוא שילח את העוזר מפניו ונפנה לנמנם קצת.
מרחוק ניבט אליו האמפיתיאטרון החדש, והוא הבטיח לעצמו שהיום אחר הצהריים ילך סוף סוף לראות את אחיינו היקר שהחל לעבוד שם כגלדיאטור. אולי לא ישאר לו עוד הרבה זמן לראות אותו.
אבל היום מישהו הרס לו את המנוחה.
צעדים של כלב נשמעו מתקרבים. פלוטו. חתיכת כלב שהוא. הוא המשיך לרבוץ על הכורסא, אך פקח עיניים חשדניות. עוד לא שכח את הפעם הקודמת, איזה בלגן עשה.
פלוטו מצידו נראה הפעם נטול כל כוונות זדון. הוא התמקם במרחק של כמה מטרים מהדוכנים, פשט טלפיו, והניח את ראשו בעיניים עצומות.
גאיוס נרגע מעט אך לא גרע עיניו מהכלב.
הכלב מצידו ישב ללא ניע.
עוד דקה או שתיים וגאיוס נרדם.
הוא התעורר לקול רעש גדול. פלוטו רץ כמטורף אל הדוכנים ובזריזות הפך את כולם. ערמות של לחמניות שסודרו בבוקר בעמל רב התגוללו כעת בתפזורת על הקרקע. עוגיות יוקרתיות ממולאות ריבת חרובים, שכבו בביזיון. הוא הספיק להתרומם ולרוץ אל הכלב עם נעל מונפת, אך זה האחרון חטף משהו מהדוכן וברח.
בנדיטוס בדיוק הופיע משום מה, ושניהם נעמדו לבחון את הנזק.
הבלגן היה גדול. דבר ראשון נשפו על הלחמניות להוציא את החול שדבק בהם. דווקא העוגיות נראו שלמות, לא התרסקו.
גאיוס החל לספור את הסחורה, לראות מה יחסר מהפדיון היומי. בסוף החשבון הרים עיניים מופתעות אל בנדיטוס. סך הכל לחמניה אחת חסרה. זה הכל. כלב טיפש. כל כך הרבה רעש וצלצולים בשביל לחמניה אחת מסכנה. סתם הוא נלחץ ממנו כל פעם. אם הוא לא טועה גם בפעם הקודמת ככה זה היה.
במרחק שני רחובות לעס פלוטו את הלחמניה שקנה במשיכה וחשב את אותם מחשבות בדיוק. גאיוס הטיפש. כל מה שהוא רצה זה לחמניה אחת בלבד. כל המהומה היתה רק כדי שגאיוס יחשוב "זה רק לחמניה אחת".
ומחר עוד אחת. ומחרתיים עוד אחת, ושבוע הבא עוד אחת. רק אחת.
אמר רבי תנחום בר מריון: אית כלבין ברומי, דידעין למשתדלא. אזיל ויתיב קמי פלטירא, ועביד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטירא מתנמנם, והוא שמוט עיגולא אארעא, עד דהוויא מצמית לון, הוא משתכר עיגולא ומהלך ביה. [בראשית רבה כ"ב ו'] בתוספת ביאור של ר' חיים שמואלביץ כפי שהובא בספר מח ולב.
יש כלבים ברומי שיודעים להשתדל. הולך ויושב לפני המאפייה, ועושה עצמו מתנמנם, ובעל המאפייה מתנמנם, והוא מפיל ערימה על הארץ, עד שהאופה מגרש אותו, הוא מרוויח ערימה והולך איתה.
והנמשל, מוירי ורבויסיי, (מי שקיבל עליו לא ללמוד מוסר בבין הזמנים יעצור כאן)
הכלב הוא היצר וכו' -
הוא היה גבר מוצק כבן חמישים עם ידיים חסונות, וכרס עבותה שהסגירה את מקצועו כאופה.
המקצוע עבר במשפחה עוד מימי סבא רבה טיטוס הגדול. לא היה שום קשר משפחתי לטיטוס המצביא. הם היו משפחה מהמעמד הנמוך.
אח, סבא טיטוס. הוא ידע להפוך לימון ללימונדה עוד לפני שהמציאו את המשפט הזה בכלל.
בפרט זכורה לו הפעם ההיא, כך מספרים במשפחה, בה סבא גילה שכל הבצקים שהכין בבוקר לא תפחו. הבצק היה קר מידי או חם מידי, או קוביוס מכר לו שמרים מקולקלים, לא משנה.
סבא לא התבלבל. הוא הניח על הבצק כמה עגבניות מכוסחות, מרח קצת גבינה, והתוצאה נשארה עד היום. אנשים כל כך התלהבו שהוא החליט להכין את זה קבוע. לימים קרא למאפה על שם אשתו הראשונה, סבתא פיצה עליה השלום.
הוא, גאיוס, אין לו ממש מורשת להעביר למשפחה. הוא לפחות מקווה שלא יזכר כסבא הכי שלימזל.
נהיה מאוחר. עמוד השחר מאיים לעלות. בפיהוק רחב החל להתארגן ופסע אל עבר המאפייה.
באיחור קבוע הופיע בנדיטוס, העוזר.
הכל הלך למישרים. הם לשו, תיבלו, אפו, וגררו החוצה את הדוכנים הקטנים, עליהם העמידו את התוצרת.
יום רגיל. הקונה הראשון והקבוע, היה המורה תודוס. הוא הצטייד בלחם-פיצה, (המצאה פרטית של גאיוס, לאחר שיום אחד בטעות כן תפחה לו הפיצה) ופנה לדרכו.
עוד כמה קונים והשתרר שקט.
זה היה הזמן האהוב ביותר על גאיוס. הוא שילח את העוזר מפניו ונפנה לנמנם קצת.
מרחוק ניבט אליו האמפיתיאטרון החדש, והוא הבטיח לעצמו שהיום אחר הצהריים ילך סוף סוף לראות את אחיינו היקר שהחל לעבוד שם כגלדיאטור. אולי לא ישאר לו עוד הרבה זמן לראות אותו.
אבל היום מישהו הרס לו את המנוחה.
צעדים של כלב נשמעו מתקרבים. פלוטו. חתיכת כלב שהוא. הוא המשיך לרבוץ על הכורסא, אך פקח עיניים חשדניות. עוד לא שכח את הפעם הקודמת, איזה בלגן עשה.
פלוטו מצידו נראה הפעם נטול כל כוונות זדון. הוא התמקם במרחק של כמה מטרים מהדוכנים, פשט טלפיו, והניח את ראשו בעיניים עצומות.
גאיוס נרגע מעט אך לא גרע עיניו מהכלב.
הכלב מצידו ישב ללא ניע.
עוד דקה או שתיים וגאיוס נרדם.
הוא התעורר לקול רעש גדול. פלוטו רץ כמטורף אל הדוכנים ובזריזות הפך את כולם. ערמות של לחמניות שסודרו בבוקר בעמל רב התגוללו כעת בתפזורת על הקרקע. עוגיות יוקרתיות ממולאות ריבת חרובים, שכבו בביזיון. הוא הספיק להתרומם ולרוץ אל הכלב עם נעל מונפת, אך זה האחרון חטף משהו מהדוכן וברח.
בנדיטוס בדיוק הופיע משום מה, ושניהם נעמדו לבחון את הנזק.
הבלגן היה גדול. דבר ראשון נשפו על הלחמניות להוציא את החול שדבק בהם. דווקא העוגיות נראו שלמות, לא התרסקו.
גאיוס החל לספור את הסחורה, לראות מה יחסר מהפדיון היומי. בסוף החשבון הרים עיניים מופתעות אל בנדיטוס. סך הכל לחמניה אחת חסרה. זה הכל. כלב טיפש. כל כך הרבה רעש וצלצולים בשביל לחמניה אחת מסכנה. סתם הוא נלחץ ממנו כל פעם. אם הוא לא טועה גם בפעם הקודמת ככה זה היה.
במרחק שני רחובות לעס פלוטו את הלחמניה שקנה במשיכה וחשב את אותם מחשבות בדיוק. גאיוס הטיפש. כל מה שהוא רצה זה לחמניה אחת בלבד. כל המהומה היתה רק כדי שגאיוס יחשוב "זה רק לחמניה אחת".
ומחר עוד אחת. ומחרתיים עוד אחת, ושבוע הבא עוד אחת. רק אחת.
אמר רבי תנחום בר מריון: אית כלבין ברומי, דידעין למשתדלא. אזיל ויתיב קמי פלטירא, ועביד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטירא מתנמנם, והוא שמוט עיגולא אארעא, עד דהוויא מצמית לון, הוא משתכר עיגולא ומהלך ביה. [בראשית רבה כ"ב ו'] בתוספת ביאור של ר' חיים שמואלביץ כפי שהובא בספר מח ולב.
יש כלבים ברומי שיודעים להשתדל. הולך ויושב לפני המאפייה, ועושה עצמו מתנמנם, ובעל המאפייה מתנמנם, והוא מפיל ערימה על הארץ, עד שהאופה מגרש אותו, הוא מרוויח ערימה והולך איתה.
והנמשל, מוירי ורבויסיי, (מי שקיבל עליו לא ללמוד מוסר בבין הזמנים יעצור כאן)
הכלב הוא היצר וכו' -
