הנושאים החמים
הנושאים החמים
ביקורת ספרות | אל חזור | מיה קינן
ז'אנר: מד"ב
מי אני ומה אני, שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של מיה קינן. אך מכיוון שהפורום פה פתוח, ואני אנונימית (יחסית), אז מקסימום תסקלו אותי: )
הערה: כשפתחתי את האתר להעלות את הביקורת גיליתי את הביקורת של @קפטן אמריקה . אין קשר.
העלילה
יוחנן זהבי, בחור מוצלח עם רקע מפוצלח, משפחה לא הכי, הרבה קולות מייאשים ברקע. בחור גאון, מלא אומץ ותושיה. בחור מושלם, כמו כל גיבוריה המושלמים של מיה קינן. מישהו אמר מהללאל?
דווקא הוא, מכל בחורי העולם מגיע למסע בזמן, בעקבות אירוע שארע לפני 50 שנה. תאמרו – היה לאנג'לו 50 שנה להירגע? פלאודה יגיד לכם, שהיה לו 50 שנה לתכנן נקמה. והנקמה אכן כואבת, כואבת מאוד.
מבחינת מבנה הסיפור, העלילה נמתחת מאוד על פני 770 עמודים. (מיה חב"דניקית?!) התוצאה היא ספר עבה, שמשמח אותנו למדי. אבל, לטעמי, הסיפור לא מחולק נכון ע"פ העמודים. לדוגמא, החלק של הצוענים, כל המסע הזה בתחילתו מסופר באריכות רבה מאוד, ובמחילה – די משעממת. ואילו, אחד מרגעי השיא של הספר, הרגע המרגש שבו יוחנן מוותר למויש על החזרה לעתיד – נכתב בחצי דף, בתמצתיות ובלי להתעמק. וזה חבל כ"כ. חיכינו הרבה לבחירה כזאת, נוסח ממלכה במבחן. בחירה אמיתית, שגורמת לגיבור לחשוב, להרהר, לבכות אפילו, לוותר באצילות, להתחרט אח"כ. כל מה שמיה כ"כ יודעת לעשות, והוכיחה לנו את היכולת הזאת בספרים הקודמים. חבל, פשוט חבל על הבזבוז של הקטע הזה.
מסע בזמן
ישנם שלוש סוגים של מסעות בזמן.
פרדוקס הביצה והתרנגולת קשה לי מאוד בספר הזה, מאוד מאוד. נראה שגם למיה עצמה זה לא היה ברור.
הכתיבה
האמת? בשבילה לבד היה כדאי לקנות את הספר. (78 ₪, לא לזלזל) הכתיבה היא הכתיבה של מיה, ולקרוא ספר של מיה זה קורס כתיבה בזעיר אנפין. אבל הפעם, היו כמה דברים שהפריעו לי בספר. הכתיבה בזמן הווה, גוף ראשון (ברב הקטעים). מרבית הספר נכתב מנקודת המבט של יוחנן, כמה קטעים מיצחק (סבא רבא של סבא רבא של יוחנן), קצת מחיים בנימין. התוצאה? קצת מייגעת. לעניות דעתי המאוד קטנה, כתיבה בגוף ראשון לא מתאימה לכ"כ הרבה גיבורים. במיוחד שבדמויות הפחות חשובות, כגון ההורים זהבי, ההורים ארנברג ועוד הכתיבה הייתה בגוף שלישי, כשהחלק שלהם בעלילה גדול יותר מהחלק של חיים בנימין לדוגמא.
אפרופו חיים בנימין, הנוכחות שלו בעלילה הייתה מוזרה מאוד. בתחילה כמה פרקים, באמצע, בסוף, גוף ראשון, שלישי, שני, לא אהבתי.
נקודה נוספת שהפריעה לי. בתחילת הסיפור ליוחנן יש את יוחנן הרע, זה שמייאש אותו ומפריע לו. פתאום, בבת אחת, הוא פשוט נעלם. זה מפריע מאוד, והשורה שמיה כתבה בסוף הספר, לגבי איך הדמות נעלמה- לא מצליחה ליישב אצלי את הנקודה הזאת.
מכירים את הסופרים שבטוחים שצריך להאכיל את הקוראים בכפית? שהקורא הממוצע לא יודע מימינו ומשמאלו במדע, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וצריך להסביר לו כל דבר?
גם קינן מכירה, אבל מהכיוון ההפוך. היא סומכת על האינטליגנציה של הקוראים מאוד, יש שיאמרו – יותר מדי. מלא מלא מלא מושגים מוזכרים בספר בעקיפין, מתוך הנחה שהקורא הנבון יודע ומכיר. למשל מאיץ חלקיקים, אבן החכמים, צייד מכשפות, ואפילו סיפורים כגון ייסורי המצפון של אלפרד נובל מוזכרים בספר בכמויות. זה טוב?
מצד אחד, מאוד. הקורא מרגיש חכם, מבין דבר מתוך דבר, יודע שהסופרת לא מזלזלת בו בכלל.
מצד שני, לא. לא כל קורא מכיר את כל המושגים האלו, וכשהוא צריך לגגל על כל דבר הוא מרגיש טיפש מאוד.
מה שבטוח – את חוכמתה של הסופרת זה מראה לנו...
סוף הסיפור מושלם יותר מדי, הפי הנד שמח מדי. לא אהבתי.
אסיים במשפט מוכר, שאיני בטוחה לגבי מקורו.
"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"
פסח כשר ושמח.
ז'אנר: מד"ב
מי אני ומה אני, שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של מיה קינן. אך מכיוון שהפורום פה פתוח, ואני אנונימית (יחסית), אז מקסימום תסקלו אותי: )
הערה: כשפתחתי את האתר להעלות את הביקורת גיליתי את הביקורת של @קפטן אמריקה . אין קשר.
העלילה
יוחנן זהבי, בחור מוצלח עם רקע מפוצלח, משפחה לא הכי, הרבה קולות מייאשים ברקע. בחור גאון, מלא אומץ ותושיה. בחור מושלם, כמו כל גיבוריה המושלמים של מיה קינן. מישהו אמר מהללאל?
דווקא הוא, מכל בחורי העולם מגיע למסע בזמן, בעקבות אירוע שארע לפני 50 שנה. תאמרו – היה לאנג'לו 50 שנה להירגע? פלאודה יגיד לכם, שהיה לו 50 שנה לתכנן נקמה. והנקמה אכן כואבת, כואבת מאוד.
מבחינת מבנה הסיפור, העלילה נמתחת מאוד על פני 770 עמודים. (מיה חב"דניקית?!) התוצאה היא ספר עבה, שמשמח אותנו למדי. אבל, לטעמי, הסיפור לא מחולק נכון ע"פ העמודים. לדוגמא, החלק של הצוענים, כל המסע הזה בתחילתו מסופר באריכות רבה מאוד, ובמחילה – די משעממת. ואילו, אחד מרגעי השיא של הספר, הרגע המרגש שבו יוחנן מוותר למויש על החזרה לעתיד – נכתב בחצי דף, בתמצתיות ובלי להתעמק. וזה חבל כ"כ. חיכינו הרבה לבחירה כזאת, נוסח ממלכה במבחן. בחירה אמיתית, שגורמת לגיבור לחשוב, להרהר, לבכות אפילו, לוותר באצילות, להתחרט אח"כ. כל מה שמיה כ"כ יודעת לעשות, והוכיחה לנו את היכולת הזאת בספרים הקודמים. חבל, פשוט חבל על הבזבוז של הקטע הזה.
מסע בזמן
ישנם שלוש סוגים של מסעות בזמן.
- הנוסע יכול לראות את העבר, אך לא להיראות ולא להשפיע.
- הנוסע יכול להשפיע על העבר, ולשנות את מהלך ההיסטוריה, כך שכשהוא חוזר להווה הוא רואה הווה שונה ממה שהוא עזב.
- העבר – עבר. העבר "יודע" כביכול שבעתיד ייסעו אליו בזמן, ולכן המסע בזמן רק מאמת את ההווה, ולא משנה אותו.
פרדוקס הביצה והתרנגולת קשה לי מאוד בספר הזה, מאוד מאוד. נראה שגם למיה עצמה זה לא היה ברור.
הכתיבה
האמת? בשבילה לבד היה כדאי לקנות את הספר. (78 ₪, לא לזלזל) הכתיבה היא הכתיבה של מיה, ולקרוא ספר של מיה זה קורס כתיבה בזעיר אנפין. אבל הפעם, היו כמה דברים שהפריעו לי בספר. הכתיבה בזמן הווה, גוף ראשון (ברב הקטעים). מרבית הספר נכתב מנקודת המבט של יוחנן, כמה קטעים מיצחק (סבא רבא של סבא רבא של יוחנן), קצת מחיים בנימין. התוצאה? קצת מייגעת. לעניות דעתי המאוד קטנה, כתיבה בגוף ראשון לא מתאימה לכ"כ הרבה גיבורים. במיוחד שבדמויות הפחות חשובות, כגון ההורים זהבי, ההורים ארנברג ועוד הכתיבה הייתה בגוף שלישי, כשהחלק שלהם בעלילה גדול יותר מהחלק של חיים בנימין לדוגמא.
אפרופו חיים בנימין, הנוכחות שלו בעלילה הייתה מוזרה מאוד. בתחילה כמה פרקים, באמצע, בסוף, גוף ראשון, שלישי, שני, לא אהבתי.
נקודה נוספת שהפריעה לי. בתחילת הסיפור ליוחנן יש את יוחנן הרע, זה שמייאש אותו ומפריע לו. פתאום, בבת אחת, הוא פשוט נעלם. זה מפריע מאוד, והשורה שמיה כתבה בסוף הספר, לגבי איך הדמות נעלמה- לא מצליחה ליישב אצלי את הנקודה הזאת.
מכירים את הסופרים שבטוחים שצריך להאכיל את הקוראים בכפית? שהקורא הממוצע לא יודע מימינו ומשמאלו במדע, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וצריך להסביר לו כל דבר?
גם קינן מכירה, אבל מהכיוון ההפוך. היא סומכת על האינטליגנציה של הקוראים מאוד, יש שיאמרו – יותר מדי. מלא מלא מלא מושגים מוזכרים בספר בעקיפין, מתוך הנחה שהקורא הנבון יודע ומכיר. למשל מאיץ חלקיקים, אבן החכמים, צייד מכשפות, ואפילו סיפורים כגון ייסורי המצפון של אלפרד נובל מוזכרים בספר בכמויות. זה טוב?
מצד אחד, מאוד. הקורא מרגיש חכם, מבין דבר מתוך דבר, יודע שהסופרת לא מזלזלת בו בכלל.
מצד שני, לא. לא כל קורא מכיר את כל המושגים האלו, וכשהוא צריך לגגל על כל דבר הוא מרגיש טיפש מאוד.
מה שבטוח – את חוכמתה של הסופרת זה מראה לנו...
סוף הסיפור מושלם יותר מדי, הפי הנד שמח מדי. לא אהבתי.
אסיים במשפט מוכר, שאיני בטוחה לגבי מקורו.
"אין, ולעולם לא יהיו מסעות בזמן. וההוכחה לכך, היא שאיננו מוצפים אנשים מהעתיד"
פסח כשר ושמח.
