שלום חבר'ה.
אז, כמו רבים וטובים מבני עמנו בתקופה זו, התיישבתי לקרוא את ספרה החדש של מיה קינן "אל חזור".
ומאחר ולא נחשפתי לספר, לא ידעתי על קיומו- די הופתעתי מהנחיתה שלו באתרי הספרים, ספר מדע בדיוני, בעל כריכה מסתורית ומהפנטת ובן למעלה מ700 עמודים, כמות המאפיינת את ספרי העילית של קינן, "הממלכה" ו"אדמה פראית"
אם כי לעומתם, הספר נוטה בחדות לכיוון ז'אנר שונה בתכלית, שלאחרונה מרבה להופיע בווריאציות שונות על מדפי החנויות, בעיני זהו גל מרענן של רעיונות שמחכים לאדפטציה איכותית בעולם הספרות החרדית והם אכן עושים את דרכם טיפין טיפין.
מה שעוצר בעדם היא הסיבה שזוהי סוגה מאתגרת לכתיבה כלשעצמה וביתר שאת- כאשר היא מכוונת לציבור מאמין וירא השם והסתקרנתי בהחלט לגלות איך תעשה זאת האחת והיחידה,
זו שניתן לומר על ספריה הרבה דברים,
ספרי מוסר, מסרים מואכלים בכפית, כפייה דתית ועוד. אבל אי אפשר לקחת ממנה את האיכות, את הסגנון הייחודי שקשה לחקות, את החן והיופי שבעולמות פרי יצירתה.
כתיבה שגורמת לנו להתאהב בדמויות ולהישאב אל תוך היקום של הספר (אה, זו רק מטאפורה מר אנג'לו)
זוהי ביקורת לספר שמכילה ספוילרים למכביר, ראו הוזהרתם.
ובכן,
אחת הנקודות היפות ביותר בספר היא ללא ספק, גוף הכתיבה שלו, הספר נכתב בגוף ראשון- מנקודת המבט של הדמות הראשית,
אלמנט ספרותי שדי קשה להשתמש בו ויש לעשות זאת בצורה מושכלת כדי שהכתיבה לא תהפוך למעיקה.
עבור הספר הזה- הבחירה הייתה מדוייקת וקשה לדמיין את העלילה בלעדיה.
העובדה שאנו חווים את המסע יחד עם הדמות הראשית, מתאדים איתה אל המאה ה16 עוזרת לנו להיזרק אל חווית המסע בזמן בצורה מדהימה.
בעניין הז'אנר, בל נשכח שזו לא הפעם הראשונה בה קינן כותבת מדע בדיוני, הספר "אחד מאלף" עסק בסוגה זהה, אך חקר בצורה שונה לגמרי, ייאמר לשבחה של מיה אף אחת מהתמות שנחקרו בספר ההוא, לא חזרה על עצמה.
הפעם מיה בחרה לאתגר את עצמה ואותנו ולעסוק בלא פחות מאשר - מסע בזמן.
ומדוע לאתגר, אתם שואלים? מכיוון שזהו נושא שמכיל המון בעיות, יותר נכון- פרדוקסים.
נכון, הפרדוקסים "יענגו כל פילוסוף" לגרסת אוסביו,
אך עשויים להוות מכשול משמעותי בניסיון לכתוב עלילה קוהרנטית שלא תסבך את הקוראים כליל ותותיר אותם אבודים בחור שחור על רצף הקריאה.
הנושא הוא מורכב ועדין וההגיון שלו דורש הסברים והיכרות עם טרמינולוגיה חדשה.
עיקר העלילה נסובה על מסע אחורנית בזמן,
והמוטיב העיקרי, האלגוריה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים בספר- פרדוקס הסבא, כמובן בשינוי קל בהתאם לעלילה.
פרדוקס הסבא מציג בעיה שאכן קשה להתמודד איתה, גם אם השינוי שעורכים ברצף הזמן אינו קיצוני כמו רצח שמוביל למחיקת דורות שלמים קדימה, כל שינוי ולו הקל ביותר עלול להוביל לשרשרת שלמה של התרחשויות ושיבושים בציר הזמן כפי שהוא מוכר לנו. ה
שערת שמירת הכרונולוגיה- זו הנקודה שבה נתקעו כמעט כל היוצרים שעסקו במסע בזמן ומצאו לכך (או שלא) פתרונות שונים ומשונים.
ואיך מיה פתרה את כל זה? זה פשוט.
אנחנו יהודים מאמינים, רק הקב"ה שולט ברצף הזמן ולכן לא ייארע כל רע, לא ישתבש דבר ואין השלכות לטיולים בין מאות.
קל, לא? איך לא חשבנו על זה בעצמנו.
זהו אכן פתרון יצירתי ואני מתחילה לחשוב שיש תקווה לספרות מדע בדיוני איכותית במגזר שלנו, כזו שלא חוששת להצהיר את אמונתה בגאון (אהמ. דופליקטים) ולהשתמש בה כדי לסגור פינות מדעיות בלתי פתורות.
מיה ניצלה היטב את מוטיב הסבא, והדמות הראשית בעלילה ניצלה ממנו בתרגיל אייקידו ובא לציון גואל.
אם כי נותרו עימי מספר נקודות שדורשות הסבר, ונגיע לזה.
גיבור עלילת הספר הוא יוחנן, בחור צעיר ומחונן שיוצא למסע הזוי ומטורף בניסיון להציל את אחיו ובני משפחתו מגורל אכזר.
עד עכשיו נשמע כמו תיאור של גיבור גנרי, מכל ספר שקראתם לאחרונה.
אלא שמיה בנתה דמות נהדרת, שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות איתה בקלות.
יוחנן מפחד, נחלש, בוכה ומתפרק בצורה שהיא כמעט ראליסטית.
הוא לא גיבור על עשוי ללא חת, על אף מעלותיו הרבות, מיה מתייחסת לזה בצורה מפורשת וברורה, מה שגורם לנו לאהוב את יוחנן, להתחבר לסיפור שלו, להישאר איתו עד הסוף ולרצות עוד ממנו ומעלילותיו.
ללא ספק- גיבור אולטימטיבי.
מיה קינן נוטה להמציא את עצמה מחדש בכל ספר, ולשלב אלמנטים ספרותיים חדשים ביצירה.
בספר הנוכחי היא שוברת את הקיר הרביעי מחבבת עלינו עוד יותר את הגיבור שמדבר- ישירות אלינו. למצלמה.
ואם לא די בכך היא יוצרת סיקוונס שלם של קומיקס, כך פתאום סצינה שיכלה להיות מתוארת בצורה המקובלת, מקבלת תמונה שיוצרת חוויה כמעט ויזואלית.
זו הפעם הראשונה שאני קוראת קטע מהסוג הזה,
זה מרענן, זה צבעוני, זה כיפי. שאפו.
עלילת הספר נוגעת ולא נוגעת בנושאים מורכבים למדי, משפחה מתפרקת, מחלות נפש והטון שבו הוא נכתב מלהטט בין משעשע ומהיר לציני ואפל.
גם אוטיזם, מקבל בו ייצוג דרך דמות המשנה, שגם די מצילה את כולם בסוף, בגאונות פשוטה.
הדמות של מיכאל (מיה אובססיבית עם השם הזה) היא אהובה והקשר בין האחים הוא אותנטי ומשובב נפש.
הכתיבה בספר מעולה, כל קטע במקומו ונחוץ להמשך העלילה, אם כי סוף הספר מהיר מידי, לדעתי.
נראה כי מיה הציבה לעצמה דד ליין שלא אפשר לה לסיים את הספר בצורה מספקת דיה, קצת כמו הסוף של פדהאל.
רגע, מה אם אנג'לו, מה קרה להמון המשולהב באותו רגע, איפה אבישי, מה עלה בגורלו? מה עם המאפיה שחולשת על העולם התחתון של גרמניה?
נאדה. מסך שחור, קרדיטים.
חוץ מהנקודה הזו, הספר מצויין.
כמה נקודות שלא היו ברורות:
*העובדה שלא הובהר לנו האם המעברים בזמן יצרו התפצלות של הרצף, ובמילים אחרות- ממדי זמן מקבילים.
למה זה בכלל עלה בדעתי?
כי מיה נתנה לנו נגיעות של מכניקת הקוונטים, רמיזות שנראה היה שיבואו לידי הרחבה בהמשך, ראו ערך החתול של שרדינגר,
בנוסף- מיכאל היה נעול בתא במתקן המחקר, בעוד מיכאל אחר עשה את דרכו אל עבר העתיד.
אבל חוששני שהספר עבה דיו, מיה לא רצתה להלאות את הקוראים ולכן נתנה טעימות מעולם המדע בדיוני בצורה מתחשבת וקריאה.
זה לחלוטין עובד.
*אולי לא הבחנתם מאחר והסוף, כאמור היה מאוד מהיר, אבל- אוסביו נקטף מן העבר היישר אל שנת תשע"ח, דבר שאמור ליצור שרשרת ארוכה של כשלים ברצף הזמן, מה הרעיון? אולי ליצור הפי אנד זריז לדמות שללא ספק הייתה ראויה לגאולה.
*בני ברק לא הייתה זרה לחלוטין עבור יהודי המאה ה16, ראו ערך הגדת הפסח.
ובכן,
כאורך הספר, כך אורך המחשבות שעולות בעקבותיו, המסקנות, השאלות והרעיונות.
עם הביקורת הנוכחית, על כל פנים- סיימנו להיום.
הטוב: אין על הכתיבה של מיה.
הרע: הסוף נדחס במאיץ חלקיקים.
המכוער: גורל האופה היהודי.
אז, כמו רבים וטובים מבני עמנו בתקופה זו, התיישבתי לקרוא את ספרה החדש של מיה קינן "אל חזור".
ומאחר ולא נחשפתי לספר, לא ידעתי על קיומו- די הופתעתי מהנחיתה שלו באתרי הספרים, ספר מדע בדיוני, בעל כריכה מסתורית ומהפנטת ובן למעלה מ700 עמודים, כמות המאפיינת את ספרי העילית של קינן, "הממלכה" ו"אדמה פראית"
אם כי לעומתם, הספר נוטה בחדות לכיוון ז'אנר שונה בתכלית, שלאחרונה מרבה להופיע בווריאציות שונות על מדפי החנויות, בעיני זהו גל מרענן של רעיונות שמחכים לאדפטציה איכותית בעולם הספרות החרדית והם אכן עושים את דרכם טיפין טיפין.
מה שעוצר בעדם היא הסיבה שזוהי סוגה מאתגרת לכתיבה כלשעצמה וביתר שאת- כאשר היא מכוונת לציבור מאמין וירא השם והסתקרנתי בהחלט לגלות איך תעשה זאת האחת והיחידה,
זו שניתן לומר על ספריה הרבה דברים,
ספרי מוסר, מסרים מואכלים בכפית, כפייה דתית ועוד. אבל אי אפשר לקחת ממנה את האיכות, את הסגנון הייחודי שקשה לחקות, את החן והיופי שבעולמות פרי יצירתה.
כתיבה שגורמת לנו להתאהב בדמויות ולהישאב אל תוך היקום של הספר (אה, זו רק מטאפורה מר אנג'לו)
זוהי ביקורת לספר שמכילה ספוילרים למכביר, ראו הוזהרתם.
ובכן,
אחת הנקודות היפות ביותר בספר היא ללא ספק, גוף הכתיבה שלו, הספר נכתב בגוף ראשון- מנקודת המבט של הדמות הראשית,
אלמנט ספרותי שדי קשה להשתמש בו ויש לעשות זאת בצורה מושכלת כדי שהכתיבה לא תהפוך למעיקה.
עבור הספר הזה- הבחירה הייתה מדוייקת וקשה לדמיין את העלילה בלעדיה.
העובדה שאנו חווים את המסע יחד עם הדמות הראשית, מתאדים איתה אל המאה ה16 עוזרת לנו להיזרק אל חווית המסע בזמן בצורה מדהימה.
בעניין הז'אנר, בל נשכח שזו לא הפעם הראשונה בה קינן כותבת מדע בדיוני, הספר "אחד מאלף" עסק בסוגה זהה, אך חקר בצורה שונה לגמרי, ייאמר לשבחה של מיה אף אחת מהתמות שנחקרו בספר ההוא, לא חזרה על עצמה.
הפעם מיה בחרה לאתגר את עצמה ואותנו ולעסוק בלא פחות מאשר - מסע בזמן.
ומדוע לאתגר, אתם שואלים? מכיוון שזהו נושא שמכיל המון בעיות, יותר נכון- פרדוקסים.
נכון, הפרדוקסים "יענגו כל פילוסוף" לגרסת אוסביו,
אך עשויים להוות מכשול משמעותי בניסיון לכתוב עלילה קוהרנטית שלא תסבך את הקוראים כליל ותותיר אותם אבודים בחור שחור על רצף הקריאה.
הנושא הוא מורכב ועדין וההגיון שלו דורש הסברים והיכרות עם טרמינולוגיה חדשה.
עיקר העלילה נסובה על מסע אחורנית בזמן,
והמוטיב העיקרי, האלגוריה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים בספר- פרדוקס הסבא, כמובן בשינוי קל בהתאם לעלילה.
פרדוקס הסבא מציג בעיה שאכן קשה להתמודד איתה, גם אם השינוי שעורכים ברצף הזמן אינו קיצוני כמו רצח שמוביל למחיקת דורות שלמים קדימה, כל שינוי ולו הקל ביותר עלול להוביל לשרשרת שלמה של התרחשויות ושיבושים בציר הזמן כפי שהוא מוכר לנו. ה
שערת שמירת הכרונולוגיה- זו הנקודה שבה נתקעו כמעט כל היוצרים שעסקו במסע בזמן ומצאו לכך (או שלא) פתרונות שונים ומשונים.
ואיך מיה פתרה את כל זה? זה פשוט.
אנחנו יהודים מאמינים, רק הקב"ה שולט ברצף הזמן ולכן לא ייארע כל רע, לא ישתבש דבר ואין השלכות לטיולים בין מאות.
קל, לא? איך לא חשבנו על זה בעצמנו.
זהו אכן פתרון יצירתי ואני מתחילה לחשוב שיש תקווה לספרות מדע בדיוני איכותית במגזר שלנו, כזו שלא חוששת להצהיר את אמונתה בגאון (אהמ. דופליקטים) ולהשתמש בה כדי לסגור פינות מדעיות בלתי פתורות.
מיה ניצלה היטב את מוטיב הסבא, והדמות הראשית בעלילה ניצלה ממנו בתרגיל אייקידו ובא לציון גואל.
אם כי נותרו עימי מספר נקודות שדורשות הסבר, ונגיע לזה.
גיבור עלילת הספר הוא יוחנן, בחור צעיר ומחונן שיוצא למסע הזוי ומטורף בניסיון להציל את אחיו ובני משפחתו מגורל אכזר.
עד עכשיו נשמע כמו תיאור של גיבור גנרי, מכל ספר שקראתם לאחרונה.
אלא שמיה בנתה דמות נהדרת, שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות איתה בקלות.
יוחנן מפחד, נחלש, בוכה ומתפרק בצורה שהיא כמעט ראליסטית.
הוא לא גיבור על עשוי ללא חת, על אף מעלותיו הרבות, מיה מתייחסת לזה בצורה מפורשת וברורה, מה שגורם לנו לאהוב את יוחנן, להתחבר לסיפור שלו, להישאר איתו עד הסוף ולרצות עוד ממנו ומעלילותיו.
ללא ספק- גיבור אולטימטיבי.
מיה קינן נוטה להמציא את עצמה מחדש בכל ספר, ולשלב אלמנטים ספרותיים חדשים ביצירה.
בספר הנוכחי היא שוברת את הקיר הרביעי מחבבת עלינו עוד יותר את הגיבור שמדבר- ישירות אלינו. למצלמה.
ואם לא די בכך היא יוצרת סיקוונס שלם של קומיקס, כך פתאום סצינה שיכלה להיות מתוארת בצורה המקובלת, מקבלת תמונה שיוצרת חוויה כמעט ויזואלית.
זו הפעם הראשונה שאני קוראת קטע מהסוג הזה,
זה מרענן, זה צבעוני, זה כיפי. שאפו.
עלילת הספר נוגעת ולא נוגעת בנושאים מורכבים למדי, משפחה מתפרקת, מחלות נפש והטון שבו הוא נכתב מלהטט בין משעשע ומהיר לציני ואפל.
גם אוטיזם, מקבל בו ייצוג דרך דמות המשנה, שגם די מצילה את כולם בסוף, בגאונות פשוטה.
הדמות של מיכאל (מיה אובססיבית עם השם הזה) היא אהובה והקשר בין האחים הוא אותנטי ומשובב נפש.
הכתיבה בספר מעולה, כל קטע במקומו ונחוץ להמשך העלילה, אם כי סוף הספר מהיר מידי, לדעתי.
נראה כי מיה הציבה לעצמה דד ליין שלא אפשר לה לסיים את הספר בצורה מספקת דיה, קצת כמו הסוף של פדהאל.
רגע, מה אם אנג'לו, מה קרה להמון המשולהב באותו רגע, איפה אבישי, מה עלה בגורלו? מה עם המאפיה שחולשת על העולם התחתון של גרמניה?
נאדה. מסך שחור, קרדיטים.
חוץ מהנקודה הזו, הספר מצויין.
כמה נקודות שלא היו ברורות:
*העובדה שלא הובהר לנו האם המעברים בזמן יצרו התפצלות של הרצף, ובמילים אחרות- ממדי זמן מקבילים.
למה זה בכלל עלה בדעתי?
כי מיה נתנה לנו נגיעות של מכניקת הקוונטים, רמיזות שנראה היה שיבואו לידי הרחבה בהמשך, ראו ערך החתול של שרדינגר,
בנוסף- מיכאל היה נעול בתא במתקן המחקר, בעוד מיכאל אחר עשה את דרכו אל עבר העתיד.
אבל חוששני שהספר עבה דיו, מיה לא רצתה להלאות את הקוראים ולכן נתנה טעימות מעולם המדע בדיוני בצורה מתחשבת וקריאה.
זה לחלוטין עובד.
*אולי לא הבחנתם מאחר והסוף, כאמור היה מאוד מהיר, אבל- אוסביו נקטף מן העבר היישר אל שנת תשע"ח, דבר שאמור ליצור שרשרת ארוכה של כשלים ברצף הזמן, מה הרעיון? אולי ליצור הפי אנד זריז לדמות שללא ספק הייתה ראויה לגאולה.
*בני ברק לא הייתה זרה לחלוטין עבור יהודי המאה ה16, ראו ערך הגדת הפסח.
ובכן,
כאורך הספר, כך אורך המחשבות שעולות בעקבותיו, המסקנות, השאלות והרעיונות.
עם הביקורת הנוכחית, על כל פנים- סיימנו להיום.
הטוב: אין על הכתיבה של מיה.
הרע: הסוף נדחס במאיץ חלקיקים.
המכוער: גורל האופה היהודי.
נערך לאחרונה ב: