לאחר שסקרנו במאמרנו המצוין את אלה ואלו אשר לא זוכים להגיע למקלדת בימים טרופים אלו, נרצה הפעם לדון באלו ואלה אשר זמנם עומד להם ביתר שאת וכתיבתם משתפכת מהם כירדן לכינרת.
כתיבה ידועה כאחת מן התרפיות המפורסמות והנפוצות בעולמנו המודרני. דרכים רבות לה לנפש האדם להתפרק מחרדתה ולפרוק את משאה עלי דף ורשת. אנסה לפרוט אותם לקבוצות שונות בהסתמך על סוגות הכתיבה הנפוצות פה בקהילה מאז פרוץ המגפה.
המשוררים
"בטרם תשקע נפש, משיח גאלנו מרפש"
אלו אשר פורקים את תוגתם ונותנים דרור לחרדותיהם באמצעות חריזה רלוונטית ונוגעת המשלבת בין יגון לתקווה, בין כליאה לשחרור. בכך משלבים הם בין נתינת מקום והכלה לפחדים וחרדות ובמקביל כבר מאירים את הגאולה ומחישים את הקץ.
המצחיקים
"מה ההבדל בין קורונה לפיל? קורונה יכולה להפיל"
אלה אשר לא נותנים לדכדוך להשפילם עד עפר ובמן התרסה חצופה מישירים מבט נוקב והופכים את המצב למשעשע. מאירים אנקדוטות אשר ביומיום אין פנאי להתייחס אליהם. ובעיקר מנסים לבדר את חבריהם ומכריהם בימים מבלבלים אלו. אנשים אלו מונעים מכמה תכונות שונות. יש את השמחים והאופטימים מטבעם. יש את המנסים להפיג את חרדותיהם במילתא דבדיחותא ויש את אלו אשר סתם מנסים לזרום עם הסביבה ולמצוא חן בעיני אלוקים ואדם.
המתעלמים
"מעניין לגלות שב1376 עורבים היו נפוצים בעיקר ב.."
אלו אשר ממשיכים ביצירתם כרגיל. כאשר כולם עסוקים בספירת מתים, חולים ומבודדים הם מתפנים לשבת ולכתוב מאמר ארוך ומפורט אודות מצב הפריחה לאחר חורף גשום וסוער. גם כאן ניתן לנתח את תכונות הכותבים בכמה אופנים. אלה אשר באמת שקועים ביצירתם ופחות מודעים לסובב אותם. אלו אשר כופים עצמם להתנתק כתרפיה מהרגשות השוצפים בחוצות. ואלו הרציונליים אשר יודעים להפריד בין הנפש היוצרת ללבב החרד.
החרדתיים
"מדינת ישראל לא הכינה מספיק בתי קברות..."
אלה אשר כל כתיבתם בימים אלו מתכנסת אל המגפה ורעותיה. מתארים בסיפורי אימה את המצב האפוקליפטי בה אנו נמצאים. כתיבתם מחאה ביאוש וחוסר תקווה. במאמריהם סופרים את אחרית ימינו ואט אט מגלגלים אותנו אל קברינו.
המחנכים
"אם האדישות תימשך אזי אנו עלולים להיקלע למצב לא טוב"
אלו אשר לוקחים על עצמם את משא הדור ובימים קשים אלו משתמשים בכל כשרונם על מנת לתאר את מחויבות הציבור להישמע להוראות. לתאר ברגש ובעצב את אשר יקרה למשפחות שלא ישמרו כראוי על פי הנהלים. ובכך להביא לעוד ועוד מודעות וציות בקרב בני התורה העצמאים מטבעם.
המפוכחים.
"מסופר על אחד האדמו"רים שאיבד פעם את המסכה שלו ולאחר.."
אלה אשר קלטו את מצב העולם הנוכחי ומתאימים את כתיבתם לשינוי. לא סיפורי אימה, לא סיפורי תוכחה ולא סיפורי שעשוע, אלא כתיבה רגילה כבימי שגרה אך העלילה מתרחשת בהתאם למאורעות ועדכונים אשר עולמנו התחדש בהם.
המשיחיים.
"ובלא שום התרעה או סימן העולם נמלא באור גדול.."
אלו אשר בהסתמכם על ציטוטים מובחרים וקפיצת אותיות כבר הסיקו בנפשם כי אין מוצא אחר לסיפור זה למעט ביאת משיח עליו אנו מאמינים בכל יום שיבוא. ומי זה ראוי לגלות את הקץ ולתאר את הגאולה יותר מהם? וכך בכתיבה נרגשת ותיאור אוטופי סוחפים הם את הקוראים אל מעבר לפינה, ימי הגאולה.
כמובן שישנם עוד כמה אלו וכמה אלה אשר מתנהלים באופן שלא תואר כאן וכל אחד אשר נפשו מתפייטת עליו וברצותו להעשיר את הקוראים מוזמן להדפיס את אמרותיו כאן.
כתיבה ידועה כאחת מן התרפיות המפורסמות והנפוצות בעולמנו המודרני. דרכים רבות לה לנפש האדם להתפרק מחרדתה ולפרוק את משאה עלי דף ורשת. אנסה לפרוט אותם לקבוצות שונות בהסתמך על סוגות הכתיבה הנפוצות פה בקהילה מאז פרוץ המגפה.
המשוררים
"בטרם תשקע נפש, משיח גאלנו מרפש"
אלו אשר פורקים את תוגתם ונותנים דרור לחרדותיהם באמצעות חריזה רלוונטית ונוגעת המשלבת בין יגון לתקווה, בין כליאה לשחרור. בכך משלבים הם בין נתינת מקום והכלה לפחדים וחרדות ובמקביל כבר מאירים את הגאולה ומחישים את הקץ.
המצחיקים
"מה ההבדל בין קורונה לפיל? קורונה יכולה להפיל"
אלה אשר לא נותנים לדכדוך להשפילם עד עפר ובמן התרסה חצופה מישירים מבט נוקב והופכים את המצב למשעשע. מאירים אנקדוטות אשר ביומיום אין פנאי להתייחס אליהם. ובעיקר מנסים לבדר את חבריהם ומכריהם בימים מבלבלים אלו. אנשים אלו מונעים מכמה תכונות שונות. יש את השמחים והאופטימים מטבעם. יש את המנסים להפיג את חרדותיהם במילתא דבדיחותא ויש את אלו אשר סתם מנסים לזרום עם הסביבה ולמצוא חן בעיני אלוקים ואדם.
המתעלמים
"מעניין לגלות שב1376 עורבים היו נפוצים בעיקר ב.."
אלו אשר ממשיכים ביצירתם כרגיל. כאשר כולם עסוקים בספירת מתים, חולים ומבודדים הם מתפנים לשבת ולכתוב מאמר ארוך ומפורט אודות מצב הפריחה לאחר חורף גשום וסוער. גם כאן ניתן לנתח את תכונות הכותבים בכמה אופנים. אלה אשר באמת שקועים ביצירתם ופחות מודעים לסובב אותם. אלו אשר כופים עצמם להתנתק כתרפיה מהרגשות השוצפים בחוצות. ואלו הרציונליים אשר יודעים להפריד בין הנפש היוצרת ללבב החרד.
החרדתיים
"מדינת ישראל לא הכינה מספיק בתי קברות..."
אלה אשר כל כתיבתם בימים אלו מתכנסת אל המגפה ורעותיה. מתארים בסיפורי אימה את המצב האפוקליפטי בה אנו נמצאים. כתיבתם מחאה ביאוש וחוסר תקווה. במאמריהם סופרים את אחרית ימינו ואט אט מגלגלים אותנו אל קברינו.
המחנכים
"אם האדישות תימשך אזי אנו עלולים להיקלע למצב לא טוב"
אלו אשר לוקחים על עצמם את משא הדור ובימים קשים אלו משתמשים בכל כשרונם על מנת לתאר את מחויבות הציבור להישמע להוראות. לתאר ברגש ובעצב את אשר יקרה למשפחות שלא ישמרו כראוי על פי הנהלים. ובכך להביא לעוד ועוד מודעות וציות בקרב בני התורה העצמאים מטבעם.
המפוכחים.
"מסופר על אחד האדמו"רים שאיבד פעם את המסכה שלו ולאחר.."
אלה אשר קלטו את מצב העולם הנוכחי ומתאימים את כתיבתם לשינוי. לא סיפורי אימה, לא סיפורי תוכחה ולא סיפורי שעשוע, אלא כתיבה רגילה כבימי שגרה אך העלילה מתרחשת בהתאם למאורעות ועדכונים אשר עולמנו התחדש בהם.
המשיחיים.
"ובלא שום התרעה או סימן העולם נמלא באור גדול.."
אלו אשר בהסתמכם על ציטוטים מובחרים וקפיצת אותיות כבר הסיקו בנפשם כי אין מוצא אחר לסיפור זה למעט ביאת משיח עליו אנו מאמינים בכל יום שיבוא. ומי זה ראוי לגלות את הקץ ולתאר את הגאולה יותר מהם? וכך בכתיבה נרגשת ותיאור אוטופי סוחפים הם את הקוראים אל מעבר לפינה, ימי הגאולה.
כמובן שישנם עוד כמה אלו וכמה אלה אשר מתנהלים באופן שלא תואר כאן וכל אחד אשר נפשו מתפייטת עליו וברצותו להעשיר את הקוראים מוזמן להדפיס את אמרותיו כאן.
נערך לאחרונה ב: