אלוק

[מנחם מלוין]

אולי יענינו אתכם שני מקורות אלה לגבי החילוק בין השמות ואופן ביטויים.

מספר עולת יצחק:
ואולם עם כל זה, דע שהזכרת שם אלקים בקו"ף במקום ה"א כפי שנפוץ בזמנינו, וכן קל במקום אל, קה במקום יה [שק"י במקום שדי, צבקות בשם צבאות] וכיו"ב, לא נזכר שמץ מנהו בדברי חז"ל והקדמונים [כמובן שמהמדפיסים שכותבים בקו"ף, אין ראייה]. ועד שעלו מתימן לארצינו הקדושה, לא נשמע אצלינו מי שיבטא השמות באופן זה, ואדרבה י"ל שהוא גנאי לכנות כך לשמו יתב' כאשר כתבו הפוסקים לעניין המזכירים "אדושם" במקום אדנות כדאי' ביוסף אומץ להר"י יוזפא סימן שמ"ט, ובט"ז סימן תרכ"א ססק"ב ואליה רבה שם.

ושם חילק בין שם אדנות לשמות אחרים. וגם שלא רק לפי מנהגי התימנים.


גם כתב הרב משה צוריאל שליט"א: מה ששאלת בין שם הוי"ה ב"ה לשאר השמות, פשוט שיש קדושה עליונה בשם זה, ואפילו להגות אותו בפה, אסור. לכן נהגו בשם זה קדושה יתרה. אבל שאר שמות, אם בספר כרוך ונשמר, אין מניעה מלכתוב השם כפשוטו.

דרך אגב לגבי מה שכתבו כאן על שירי שבת, מהשיר שימרו שבתותי נראה שאין לחלק בין אופן ביטוי קמץ ופתח, לפחות אצל רבי שלמה אבן גבירול. עיין שם.

 

[agav]

ולענין קרוב - מה עם כינוי שה"ש בשפות זרות?
מה הבסיס לנוהג לכתוב G-d?
ובע"פ?

 

[חיטובים]

הצירוף יי ישן מאוד. בכ"י עתיקים היו כותבים בתחילה ארבעה - יייי, כנגד ארבע אותיות השם.
אחר כך ירד לשלוש והיו כותבים אותן בצורת סגולתא ועוד צורות. אפשר לראות צילומים במבוא לסידור רס"ג.
אחר כך ירד לשתיים.

 

[געוואלדיג]

הכפייתיות הזו היא גם הסיבה למספור ט"ו ט"ז [בעבר ט"ז היה י"ו, ואילו ט"ו לא מצאתי שכתבו י"ה].