אתגר אלול. חודש הרחמים, הסליחות והמשלים

sm05276

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כשהייתי בכיתה ב' המורה גיטה סיפרה לנו משל, ומיד אחר כך הגיע הנמשל. מדויק ברור, נטול כל שאלות.
אפילו טבלה היתה לנו במחברת.
המלך = הקב"ה. בן המלך = עם ישראל. המלך בשדה = הקב"ה בחודש אלול. וכן הלאה.
בהמשך עליתי כיתה והמשלים עלו יחד איתי.
ככל שגדלתי הם הסתעפו והתעמקו, וכבר לא ניתן היה לצמצם אותם לטבלה שטוחה.
לכל משל היה הטעם שלו. האחד עורר געגוע עמוק והשני החמצה כואבת, השלישי השרה יראה והרביעי המתיק באהבה אינסופית.
המשותף לכולם היתה מטרה אחת – להמחיש ולקרב.
---
לאורך כל השנה המשלים כאן בשבילנו, ובמיוחד בחודש אלול.
הם מספרים את מהות החיים היהודיים, שרים את ההווי של העם שלנו, ממחישים את כל מה שקשה לבטא בסתם מילים.

האתגר הפעם מבקש מכם לנצל את כח המקלדת ולכתוב קטע סיפורי / שיר שמהותו הוא משל המתאים לרוח הימים ובכוחו להשפיע עלינו אלול קרוב יותר.
זוויות מעניינות וחדשות, התאמה לדור שלנו, חיבור עם טעם חדש וכדו יתקבלו בברכה.

האתגר ינעל אי"ה ביום א' ט"ו לחודש הרחמים והסליחות, בשעה 10:00
כל שאלה והערה בבן דוד המסתפח אלינו תדיר.
 
נערך לאחרונה ב:

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בְּסַ'ד
מָה שֶׁעָלוּל
לְהִשְׁתַּנּוֹת בֶּאֱלוּל
נִשְׁמַע תַּעֲלוּל
לֹא לֹא
בְּמוּחָשׁ
אירוע מיוחד
כְּמִין אוֹפוֹרְיָ-ה כִּמְעַט

מִבְצָע תִּקְרָא לָזֶה
חַד פַּעֲמִי
וְעוֹד כָּל מִינֵי
שְׁלוֹשִׁים יוֹם
פַּעַם בְּשָׁנָה וְכֻלֵּי

אָז אוּלַי תַּחְטֹף
הִזְדַּמְּנוּת שֶׁל פָּז
שְׁנַיִם וְיוֹתֵר בִּמְחִיר
אֶחָד
אֵיפֹה מְחִיר?
הַכֹּל חִינָּם

בהחלט שונה
קַל לֹא מִסְתַּתֵּר
ןַבָא לְבַקֵּר
ןְכֻלּוּ רָצוּף אַהֲבָה
רַק לְמַעַנְךָ לְמַעֲנִי
הנה זה בָּא

זֶה נִרְאֶה לְךָ מוּזָר
מֶלֶךְ בַּשָּׂדֶה מְשׁוֹטֵט
וְאֶפְשָׁר
לָגֶשֶׁת קָרוֹב
לגעת כמעט

כמו ילד
מתפנק
תן לי יותר
תתחיל בתודה
אפילו תתמרמר

בְּעָיָ-ה
הַבִּיטוּ הַמַּלְבּוּשׁ
מְעַט מְזֹהָם
נוּ וּבִפְנִים
מַמָּשׁ לֹא מֻשְׁלָם
אַתָּה נִכְלָם

לֹא מְשַׁנֶּה
בן אדם
רוּץ אֵלָיו
מָה לְךָ נִרְדָּם...
 
נערך לאחרונה ב:

יוסף יצחק פ.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עוֹמֵד הוּא נִכְלָם
מוּל כֻּלָּם
מוּל הָעוֹלָם
וְזֶה גַּם מְצֻלָּם

הוּא נִתְפַּס
בְּקַלְקָלָתוֹ
הִצִּיעוּ פְּרָס
לִתְפִיסָתוֹ

וְכָעֵת
בְּבֵית הַדִּין
הַתּוֹבֵעַ
מַתְחִיל לְהַלִּין

וְהַשּׁוֹפֵט
מַבָּטוֹ נָעוּץ
בַּנִּדּוֹן
הַמְּפֻחָד וְהַלַּחוּץ

אֵין סִכּוּי
חָשַׁב הָאִישׁ
לֹא יִהְיֶה טוֹב
בְּשׁוּם תַּרְחִישׁ

אַךְ אָז
הוּא נִזְכַּר
הַשּׁוֹפֵט הוּא אָבִיו
וְזֶה הָעִקָּר

אָבִיו עָלָיו
וַדַּאי יְרַחֵם
בְּמִשְׁפָּטוֹ יֵצֵא זַכַּאי
אָבִיו עָלָיו יִלָּחֵם
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
האלוקים של המורה גיטה מפחיד.
יש לו גיהינום וכף קלע. הוא לא מהסס להעניש.
הוא מחבב את היראים מעונש וחרדים מגזר דין.

האלוקים של אבא שונא.
הוא שונא את ההולכות קצר, את השומעות שירת עגבים.
הוא שונא את המשוטטות, את ההולכות בצד הדרך, לא איפה שכולן.

האלוקים של ההיפים עם הגיטרות מהחתולות אוהב.
הוא אוהב אדם, באשר הוא אדם.
חוטא, מחטיא, זה לא משנה. הוא רק אוהב.

האלוקים של דורית, המוכרת במרכזית, סבבה לגמרי.
הכל סבבה.
ובכלל, אם תקחי שכטה גם לך אלוקים יהיה סבבה.

האלוקים של שירה, שעזבה עוד לפני התיכון, לא קיים.
מבחינתה אין אחד כזה.
היא סובלת. והרי אמרו שאלוקים הוא טוב כל כך.

ואני, לא ידעתי מיהו אותו אלוקים.
אותו אחד ששירה כל כך שנאה והמורה גיטה כל כך השניאה.
לא הכרתי את האלוקים שלי.

עד שהגיע לילה אחד חם, לח ומגעיל של תחילת אלול.
עמדתי ביפו. שתיים בלילה. סביבי משטרות ומסטולים.
והייתי רעבה. כל כך רעבה עד שלא היה לי מה להפסיד.
אז ביקשתי ממנו, מהאלוקים הזה שאני לא מכירה, אוכל.
והוא נתן לי.
זה לא משנה איך, הוא שמע את התפילה שלי.

ואז גיליתי אותו.
את אלוקים.
שלי.
זה שאינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
רכבל

כמראה הרכבל
כן חיי יושבי תבל:
עליה, שוב ירידה,
ופסק זמן של מחשבה

אל תבט אחר, כי תיפול
אך החזק ומעלה הבט
הנה אל פסגה תקרב!

ואז תיפול אל מחשכי ייאוש
הקרונית פונה אל טשטוש
הירידה כמו אין - סופית
ואין אנה תברח, תביט

תחתיך תהום פעורה
ותלוי אתה, כמו על בלימה
ודמעה חומקת, רועדת

דווקא שם, בחושך תחתיות
נראה הגלגל, מסובב הסיבות
דווקא במקום אשר לא לך
רואה אתה דרכך מוארה
עולה שוב, ברורה, יפה

ורגע אחד, בפתע פתאום
אליך פונה מפעילך:
תם הזמן
יומך אזל
לך כבר, לך לך!

ואתה עומד,
או בפסגה
או בתהום
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
סנאי קטן דילג בין הסלעים שבשדה רחב הידיים. הַנוּמָא זיהתה אותו בזכות הזנב המזדקף והשעיר. היא היטיבה את ידיה הנשענות על אדן החלון, וחשה איך הקנאה מבצבצת בתוך לבה.

הוא – חופשי. יכול לדלג כאוות נפשו בשדה הנשקף מביתם. היא – כלואה כאן. כבר שנה שלמה שלא יצאה מעבר לגדר הכפר שלהם. כבר שנה שלמה שלא נשמה אוויר אחר מלבד זה של העיזים החולבות ושל מי הביוב שנאגרו ברחובות.

"הנומא?" קולה של אמא החריד את שלוותה היחסית ליד החלון. היא הסתובבה אליה, מכריחה את פניה להתעוות בחיוך. אמא לא אהבה שהיא מתלוננת על מצבם, שלדעתה טוב לאין ערוך מן השנים שבהם היא הייתה ילדה. "הוּקַת נמצאת בדלת."

החיוך של הנומא הפך בבת אחת לאמתי בהחלט. הוקת הייתה חברה ששווה לחייך בשבילה. הוקת הייתה חברה שהעלתה תמיד חיוכים על פניה, בצחוקה המתגלגל, החסר־דאגות לכאורה. אמא תמיד אומרת לה שהיא בהחלט צריכה לברך על הוקת. כשהיא הייתה ילדה – לא היו לה חברות. כי איך אפשר ליצור קשרי חברות כשאת כלואה כל היום בבית שלך, עם בני משפחתך בלבד.

הוקת המתינה בפתח הבית, ושתי הגומות שעל לחייה העמיקו כשראתה את הנומא סוף סוף למולה.

"הנה את!" היא קראה. "חשבתי שאת תפתחי לי, כמו תמיד... או ששוב הסתכלת בחלון בלי תכלית?"

יש לזה תכלית, חשבה הנומא בלבה, אבל בקול רק הזמינה את הוקת להיכנס פנימה.

"מה פתאום להיכנס אלייך!" קראה הוקת, והניפה את תלתליה השחורים והקצרים מבין עיניה, "באתי לקרוא לך החוצה!"

"החוצה?" אפה של הנומא התעקם אוטומטית. "מה יש לנו לחפש שם, בין כל הזבל הזה?"

עיניה של הוקת נצצו.

"חכי ותראי!" היא משכה בידה של חברתה.

"אמא, אני יוצאת עם הוקת!" הספיקה הנומא לקרוא, בטרם נמשכה הישר אל תוך הריחות העזים של הרחוב.

הוקת דילגה בין שלוליות המים העכורים, כאילו הייתה עז בעצמה. הנומא דידתה מאחוריה, נעצרת לבחון פרח קטן שהצליח בכל זאת לצמוח בין הסדקים מוצפי המים שבמרצפות האבן, או כדי ללטף בחוסר אונים את ראשו של ילד רעב שישב בפישוט איברים על הקרקע.

מראה הכפר שלהן היה כמו בכל יום, והנומא לא הבינה מה ראתה הוקת להוציא אותה מן הבית – בבית לפחות היה נקי יותר, בזכות אמה הפדנטית.

"הנה, מכאן!" תלתליה של הוקת נעלמו בתוך סמטה צרה שהנומא לא הכירה. היא השתחלה אחריה אל תוך הסמטה, וכמעט נדקרה מחתיכת ברזל שבלטה מתוך אחד הבתים. הייתה לה הרגשה שאם חלילה הייתה באמת פוגעת בחתיכת הברזל – הבית שבתוכו הייתה מורכבת היה קורס בבת אחת.

הן עברו בין עוד כמה בתים כאלה, מטים לנפול, שביניהן היו שלוליות ביוב כה גדולות שלא הייתה להן ברירה אלא לדרוך בתוכן, ואז לפתע עצרה הוקת.

"הנה זה!" נצצו תלתליה בשמש החיוורת.

הנומא הישירה מבטה. הן עמדו ממש ליד גדר המגן, הגדר המקיפה את הכפר ומונעת כניסת זרים רעים לתוכו – אבל גם את יציאת התושבים ממנו. ובגדר שמולן – הייתה פרצה.

היא הייתה קטנה, מחוררת בקושי בין האבנים הכבדות. אדם מבוגר שהיה מנסה להשתחל בעדה היה נתקע מיד, אבל הנומא והוקת היו נערות צעירות ורזות. הנומא הביטה בעיניה המזמינות של הוקת, וידעה מיד למה היא מתכוונת.

פחד פתאום אחז את לבה של הנומא. כל הסיפורים של זקני הכפר על מה שמצפה מעבר לגדר עלו בזיכרונה. פעם, עוד בטרם הייתה לנו הגדר החזקה הזו, כך הם סיפרו, נאלצנו להסתגר תדיר בבתים, כי ידענו שתמיד עלולים לחדור לכפר אורחים לא רצויים. הגדר מגינה עלינו, אמרו הקשישים בפנים חמורות. בזכותה אנחנו יכולים להלך בכפר בלי חשש, בלי לפחוד שמא מישהו יתקוף אותנו מאחור ו---

הנומא נרעדה. היא לא שמעה אף פעם מה טיבם של האורחים הלא רצויים הללו. אבל היא שמעה מספיק כדי לא לרצות להיפגש בהם.

ובכל זאת, פרצה שכזו, אל מעבר לכפר המצחין, אל השדה הרחב והיפיפה שמקיף אותה... אולי סוף סוף יש לה אפשרות להרגיש את השדה מקרוב, ולא רק בעד החלון?

"נו? את רוצה שאני אעבור ראשונה?" דחקה בה הוקת.

הנומא משכה את הגומייה הקושרת את שערה, ונתנה לשפעת שערותיה החומות להתפזר על כתפיה. רגע אחר כך היא שבה ואספה אותן בקשר מהודק, ובתנועה החלטית – השחילה את ראשה האסוף בעד הפרצה.

בתוך רגעים בודדים עמדו שתיהן מעבר לגדר, חשות את הקרקע הרכה והמתפוררת תחת רגליהן, מרימות את עיניהן לעבר האופק הרחב, אל השמש הנוגעת בגבעות הדשא הקטנות, והרוח בידרה את שערותיהן בשלוות עולמים.

הן עשו את זה. הן עברו את הגדר. הן היו חופשיות.

הנומא פלטה צווחה של אושר. היא פרשה את ידיה, נכונה לרוץ בין העשבים שעל האדמה, לתת לזנב הסוס שלה להתנופף מאחוריה כמו זנב הסנאי שראתה לא לפני זמן רב.

"מה זה?" שאלה הוקת פתאום, כשהיא נעצרת באמצע תנופת מרוצה.

רגליה של הנומא הסתבכו זו בזו. היא חשה את העפר שמתחתיה חודר אל תוך פיה. היא ירקה – הוא היה רק קצת פחות נורא ממי הביוב שבכפר – והרימה את מבטה.

על עץ גבוה, אחד מעצי השדה הבודדים, היו ממוסמר שלט גדול, כתוב בכתב רשמי:

"המלך מגיע לשדה אָלֶכֶּה!

בעוד שלושים יום מיום הראשון בלולא,

יצא המלך למסע בין כפרי הממלכה.

במהלך מסעו הוא יגיע גם לשדה זה,

יעמיד כאן את מרכבתו, ותושבי הכפר יוכלו לפוגשו

ולשוחח עמו באופן אישי על בעיותיהם.

צפו לבואו!

כָּאלֶם, השר לביטחון פנים בממלכת לָארְשִי."


המשך יבוא...
אבל לא כאן...
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
המשל אולי הכי חזק ששמעתי אי פעם על עבודת החשבון נפש של ימי חודש אלול
בהצלחה לכולנו!!!
[קראתי אותו כמובן בצורה שונה לפני עשור ויותר בספר 'מסילות אל האמונה']


היה זה כפר נידח אי שם, בין שדות חיטה, בקר, ועשב,

שם גר איכר נבער, גם קרוא וכתוב - אינו יודע - ספר.

ביום בהיר לאוזנו התגנבה לה שמועה - הרחק הרחק יש עיר, בה יש רכבת, שוק, וגם קרקס -

ואולמות גדולים, ושחקנים, ותלבושות, אך בשביל זה צריך קצת כסף – 200 רובל לפחות.


צבר, צבר, הלה רובל לרובל, מילא תיקו בכיכר לחם וב- 200 רובל,

נסע, נסע, נסע, עם העגלון עד שהגיע, בצער רב שילם הרבה... לא פחות מ - חמישים ומאה.

כשנכנס עיניו שפשף, בתדהמה, מקול שאון העיר, מהמונה.


היכן קרקס? שאל כל מי שלידו עבר, הנה הוא כאן! גגו גבוה, בצבע עז.

מיהר קיפץ לו הנבער, רץ היישר אל הקרקס -

הסתכל ימינה הסתכל גם שמאלה, שטף עיניו, נצר כל רגע,

מסכנים כל חבריי, גיחך הוא לעצמו, נשארו לקושש תבן, להאכיל פרות.


התקדם אל האולם הכי גדול - באותיות גדולות רשום דבר מה, אך הוא אינו יודע קרוא,

מה כתוב שאל והתעניין - "שלם עשרים קבל אלפיים, כן! כן!"

הייתכן? צחק בקול גדול, הלוא שנים יש לעבוד כדי לקבל סכום שכזה.

חיש מהר, עשרים שילם, אף הנחה הוא לא ביקש,

הוא רק גיחך, חה חה עוד רגע אתעשר, את כל הכפר אז אממן.


למזלו... היה הוא הראשון בתור, כשלמולו עמד לו סוס יפה, על דשא ירוק ורטוב,

- 'רוץ אחריו נסה לתפוס בזנב הסוס' או אז כל האלפיים בשמחה שלך יהיו,

שינס מותניו, אימץ ידיו, הביט בסוס ובזנב, 'הי סוס' קרא, 'עוד רגע קט אתה והזנב אצלי ביד'...

החל לרוץ, החל מחליק, הסוס חזק, הסוס מהיר, אך לא הוא זה שיישבר, אחכה לו בסיבוב ואנתר, הרהר...

אך הסוס את המסלול מכיר, הרבה יותר מהאיכר שבא לעיר, עשה עצמו כמתעייף, עצר לנוח והתיישב,

מייד שעט עליו הלה ,ידו שלוחה אל הזנב, אך הזנב רק מתרחק, הוא, רק מחליק ומתלכלך.


שלושים דקות רץ המסכן והתרוצץ, אחרי הסוס והחלום שיתגשם...

וכשהבין שהסתיימה לה השעה, יצא עייף שפוף, נבוך וגם מותש.


חיפש לו האיכר במה להתנחם

ראה שלט גדול עליו תמונה של איש צוחק,

בירר וכך גילה – שבשלושים רובל! לצחוק שלושים דקות ברצף, הוא יוכל,

שילם, ריקן, מיד את הארנק, כשלעצמו אמר - 'שווה עכשיו לצחוק אחרי כל מה שעלי עבר'

התיישב האיכר בכיסא פנוי, כשבזה אחר זה נכנסו האנשים ומילאו את האולם החשוך,

דקות חלפו עד שנדלק מסך ענק,

עליו משטח ענק של דשא, סוס ו...איכר.


הסוף מובן וברור כבר לכולם!

גם לאיכר שתפס את שתי רגליו וברח...


חכמה קטנה היא שיבקר אדם את עצמו, כי לא ימצא שום פגם...
אם יצא מהאנוכיות, ישים עצמו על מסך, ויבחן את התנהגותו, אולי אז יברח בבושת פנים,
ממנו, אליו יתברך.
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעטיפה שבחרתי יש סמלים של כל מיני רכבים. אני בטוח שלא אתעסק בזה באמצע השיעור. את מי מעניין השטויות האלה? השנה אני כבר בכתה ו'. יש את כתה ו', אחר כך ז' שאז אני נהיה בר מצוה, אח"כ כתה ח' שזה קצת כמו ישיבה או לפחות מכינה לישיבה אז כתה ו' זה כבר רציני. מכינה למכינה למכינה.

"הי, אמא, לא הבאת לי מחברות". אני אומר לה בארוחת ערב.
"מאיפה אני אביא לך מחברות עכשיו?" היא שואלת ומפהקת. ככה זה, סוף יום, קשה לה עם ההתחלה הזאת שהיא צריכה פתאום לקום מוקדם יותר, הבגדים צריכים להיות מגוהצים, צריך שיהיו זוגות גרביים בסלסלה.

"למה אתה צריך מחברות?" מוישי הזה קוץ. "שנה שעברה לא כתבת כלום!" חודש אלול והוא ככה יורד עלי. זה מצית באמא רעיון. היא ניגשת אל הארון איפה שכל הספרי לימוד של שנה שעברה, שם היא דחפה גם את המחברות שלי. הן נראות חדשות ממש, כאילו עטפו אותן אתמול. כתוב עליהן דניאל שינפלד, כתה ה'. הן חדשות עד שפותחים אותן. בפנים יש טבלאות של חי-צומח-דומם, טבלאות מלאות דווקא. בחלק מהמחברות יש ציורים של כל מיני פרצופים בעט אדום או שחור או עיפרון, ציורי אקדחים ומכוניות, דגלים ומחבלים.

אמא מוצאת 2 מחברות ריקות ומחברת חשבון כמעט ריקה, היא תולשת את העמודים הראשון והאחרון. הנה. היא אומרת. שיהיה לבינתיים. היא מחייכת חיוך מעודד. היא רוצה להאמין
שהשנה אני באמת הולך לפתוח דף חדש.
 

דנמרק

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
מקווה שעומד בכללי האתגר...
השכונה הזו היא מסוג המקומות שלא כדאי להתקרב אליהם, אם אתה לא מוכרח ממש.

האנשים שם לא רעים, דווקא. בכמה בניינים אפשר אפילו למצוא יחסי שכנות נפלאים. אבל העוני והצפיפות עושים את שלהם. הילדים, שהיו אי פעם תמימים ורכים, אינם רכים יותר. בטח שלא תמימים. הם מזמן הפכו לנערי רחוב אטומי פנים ומבע, שטופי שנאה נגד העולם כולו.

ויש את הכנופייה של מוקאיטו.

מוקאיטו, זקן ערמומי, אינו חדל לרגע מללכוד עוד מנערי השכונה ברשתו המסועפת. לכל נער שהגיע לגיל בגרות, הוא שולח את אחד מעשרות שליחיו. יש לו שלושים פנים ומאתיים זהויות. לא תמיד אפשר להבחין שהוא זה שעומד מאחורי מערכת הקשרים הזו, שמפעילה את המאפיה הגדולה ביותר במדינה.

בשכונה אין נער אחד שאין לו בארכיון המשטרה תיק שנושא את שמו.

בשכונה אין נער אחד שלא נעצר, לפחות פעם אחת, ולעיתים יותר מכך.

זה עובדות מוכחות, והנערים בשכונה מתוודעים אליהם בשלב כלשהו של חייהם. אבל כיוון שבאופן מוזר זה קורה תמיד בשלב מאוחר מדי, אין להם מה לעשות. כולם, כמעט, מבוקשים על ידי המשטרה, שהמקום היחיד שאין לה דריסת רגל בו- הוא השכונה שלהם.

והם נשארים שם. הם יודעים שלא ייצאו משם אי פעם, ולא חולמים על מציאות אחרת. הם חסרי תקווה לעתיד טוב יותר, במקום אחר, מחוץ לשכונה, ולו בשל העובדה שהעתיד הזה מקומו מאחורי הסורגים.

מוקאיטו, מצידו, משלם טוב. וכיוון שאין להם ממילא מה לעשות בשום מקום אחר- אז למה לא, בעצם?

זה פרדוקס כואב, לופ שאחרי שנכנסת אליו- אין לך דרך לצאת ממנו. אבל כיוון שמוקאיטו ערמומי מספיק, ומנוסה יותר מדי, הוא דואג שלא יהיה נער אחד שיוכל לבצע עיקוף, ולא להיכנס לפלונטר הזה.

זה היה אמור להישאר ככה לתמיד, למעשה. כמו שכל הדברים בשכונה התנהלו. בלי הפתעות בלתי צפויות, או שינויים לא מתוכננים.

אז היה אמור.

זה לא.

זה התחיל במומי, ילד ג'ינג'י, שעיניו עדיין עטו את התמימות של גיל הילדות, ולא קיבלו עוד את הניכור של בני בנוער. הוא רץ לעבר בכיכר, מנופף בזרועו בנייר מקומט, נמשיו זוהרים ועיניו בורקות.

"המנהיג!" הוא קרא בגרון ניחר. "המנהיג מגיע לכאן!".

"תהיה בשקט!" זעף אחד מהנערים, ותקע בו מבט קטלני. אבל חברו, פיקח קצת יותר, הביט במומי ושאל: "רגע- מה אמרת?"

"ה-מנהיג" התנשף מומי, מתקשה להסדיר את נשימותיו. "הוא- הוא מגיע!"

"פה!" ירק הנער הראשון. "מתי חלמת את זה, ילדון?" שאל השני בסלחנות.

"זה כתוב- פה" גמגם מומי, ופתח את שאריותיו של הנייר שהחזיק. "כתוב פה הכל"

שני הנערים בחנו את הדף בעיון, ומבטם נעשה רציני יותר.

"זה נראה אמיתי" התפעל השני, "ונראה לי שכדאי שנלך לברר את זה".



מעולם לא ידעה השכונה סערה שכזו.

"הפרסום טוען" עיניו של דוקו, אחד מהנערים שפגש מומי בכיכר, להטו בשעה שדיבר. "שכל אחד מהנערים, שיגיע לשדות שמחוץ לשכונה, יזכה בחנינה מליאה ובמחיקת התיק הפלילי שלו. ובנוסף, יקבל גם מענק כספי עצום להתחלת חיים חדשים".

"שטויות" לגלג נער אחר. "אתה אף פעם לא קורא את האותיות הקטנות, דוקו. בטח יש שם אלף ואחת תנאים".

דוקו נשם עמוקות. "לא. אין כאן כאלו".

"אני לא יוצא" הפטיר נער שלישי באדישות. "לא רואה סיבה לצאת עד שם. טוב לי פה. ולמוקאיטו יש עוד הרבה מזומנים להזרים".

"אתה לא רציני!" דוקו נעץ בו מבט הלום. "מה כבר ביקשו ממך? רק לצאת! זו ההזדמנות שלך!"

"זו לא" קבע האדיש. "ורק שתדע, שרוב השכונה חושבת כמוני".

דוקו, שבהתחלה סבר שזו שטות מוחלטת, גילה מהר מאוד את האמת העגומה: רובם של התושבים מתכננים להישאר בשכונה גם בעוד שבועיים, ביום הגדול. "למה לנו לצאת מאיזור הנוחות?" השאלה הזו נשמעה בעשרות ניסוחים שונים. "למה לנו לצאת לשדות? בחצות לילה? נוח לנו, וטוב. וכשמוקאיטו בשכונה גם לא חסר כסף כמו שהיה תמיד. והאנשים האלו, שיוצאים, שמחפשים? הם כנראה מטורפים, לא עלינו. שתהיה להם רפואה שלמה".

והחיים המשיכו כרגיל בשקט שאחרי הסערה.

כמעט כרגיל.

כי דוקו, מומי, ועוד כמה בודדים, אלו שאש התקווה ניבטה מעיניהם, אלו ששלהבות החלום נאחזו בריסיהם, ספרו את הימים. וחיכו. הם הכינו מתנות, למנהיג הגדול, למרות שידעו שהוא אינו זקוק להן. הם הכינו את הלב, לפגוש בו.

ובחצות לילה, שעה שרוב תושבי השכונה נמו את שנתם, חולמים על היום שיעבור עליהם מחר, הם פילסו את דרכם אל השדות.

באומץ, בנחישות, יצאה הנבחרת- אל המנהיג.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
קוראים לי תמי ואני בת שלוש ורבע. (אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה מה שאח שלי הגדול מוישי אמר לי להגיד.)

יש לי תינוקת שקוראים לה חיה מלכי, והיא גם בת שלוש ורבע, למרות שהיא יותר קטנה ממני בגודל.

אני לוקחת אותה איתי לכל מקום. אם אני הולכת לאכול, היא באה איתי ויושבת לידי על הכיסא (וגם אוכלת קצת איתי ביחד). אם אני הולכת לישון, יש לה מקום לידי במיטה.

אם אמא או מירי לוקחות אותי לגינה, אני מביאה את חיה מלכי איתי. היא גם רוצה לשחק במגלשה ובנדנדה!

פעם אחת אבא אמר לאמא שאני כל כך אוהבת את התינוקת שלי, אז כדאי שנקשור אותה ליד שלי כדי שהיא לא תלך ממני אפילו לשנייה אחת.

באתי אליו ואמרתי לו שבאמת אני רוצה, כי אני אמא של חיה מלכי ואני צריכה להיות הכי הכי קרובה אליה.

אבא צחק ואמר שהוא לא היה רציני, אבל אני בכיתי המון עד שבאמת אבא הביא חוט וקשר אותו לחיה מלכי. אחרי זה הוא עשה עיגול כמו צמיד שאני יכולה לשים את היד שלי בתוכו ולהחזיק את חיה מלכי כל הזמן.

אבל יום אחד, אני ואיציק שיחקנו בסוד בחדר של מירי, ואיציק מצא את המקום שמירי שמה את כל הדברים שלה לסמינר. הוא לקח משם מספריים, וגזר את החוט ממני ומחיה מלכי.

ניסיתי לעשות לו נו נו נו, אבל כל הדמעות עלו לתוך העיניים שלי ולא הצלחתי להגיד כלום! אז רק הרבצתי לו ובכיתי.

אמא באה ואמרה שהוא תינוק וזה היה בטעות, אבל עדיין החוט היה חתוך ועכשיו לא יכולתי להחזיק את חיה מלכי ולא הייתי קרובה אליה בכלל בכלל.

אבל אבא שלי ידע מה לעשות, אבא שלי יודע הכל! הוא הגיע וקשר את החוט בחזרה.

ואתם יודעים מה? עכשיו חיה מלכי הרבה יותר קרובה אליי, אפילו יותר מלפני זה, כי החוט יותר קצר מאיך שהוא היה לפני שאיציק גזר אותו.

אולי אני אבקש ממנו למצוא את המספריים שוב, מה אתם אומרים?



"כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו."
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
"דסי את לא תאמיני מה הולך פה בבית של שפיצר. הם החליפו את כל הריהוט. הבית שלהם נראה כמו ארמון פשייייייייייייייייי" קריאת ההתפעלות מטפסת את שתיים וחצי הקומות שמפרידות בינהם ודסי צוחקת.

"אפשר לחשוב מה אתה רואה שם."

"יש כאן אקווריום מהסרטים. הייתי קורא גם לך לכאן ולכל הילדים לראות, אולי זו תהיה התכנית להיום בצהריים. בית מהאגדות."

דסי מתרשמת. "ומה עוד?"

"חחח הוא לא נגע בספרים שלו מהחתונה, ארון מרשים וזה והכל מלא אבק" היא מצליחה לדמיין אותו מעביר אצבע מאובקת על ארון ספרים ומחייכת.

"והתמונות שלהם מהחתונה, פעם הוא היה מגולח, חי חי, ממש לא מתאים לו."

הסיבוב מתארך, דסי שומעת שהכורסא נוחה, היא שומעת שהווילונות חדשניים. ולפתע היא שומעת שקט ארוך וחשוד.

היא טסה במדרגות למטה, והלב דוהר. מוצאת את שלוימי עומד קפוא מחוץ לדלת.

בעיניו בושה גדולה.

"דסי" אומר בקול סדוק, לא מזכיר במאומה את העליזות של מקודם.

"יש שם מצלמות."







"עין רואה... וכל מעשיך בספר נכתבים"
ט.ל.ח אין באמור שום פרסומת לבנק כלשהוא או הכשר לצפות במערכונים מסויימים וד"ל:)
 

מלכי סלמון

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
לאתגר הזה הייתי חייבת לכתוב משהו... ממש בקטנה מה שיצא לי
רציתי לכוון לנקודה שהמלך- ה' מכבס במו ידיו את הזוהמה שלנו, בסוף יצא לגמרי שונה, לא נורא:)

חשבתי ש"גדלתי"
חשבתי ש"נפתחתי"
שאני בעצם
מבין כאן את הכל

אחד כזה עם כח
אחד שמנצח
לא רוצה לשמוע
לא רוצה לשאול

זה אתה שאוהב עמוקות
תמיד המשכת לעקוב ולראות
גם כשרחקתי מארמון ומגבולות
גם כשבוססתי בביצות מסואבות

זה אתה שמשקיף מחלונות
כואב על בן שנטש מקורות
בורות נשברים הלך לכרות
וממתין לו שישוב אל בין זרועות...

בין לכלוך ורפש
בין טלטולי נפש
מרגיש פתאום שקוע
מרגיש כל כך לבד

ואז פתאום כה רע לי
הלב קצת מתעורר לי
חוזר אז בבושה
מושיט לך ת'יד

זה אתה שאוהב עמוקות
פתחת לי כאולם את הדלתות
במו ידייך אז כיבסת עוונות
קילפת מעליי עוד ועוד שכבות

זה אתה שנותן את הכוחות
נתת לי להבין ולראות
שגם אם אתפלש בביצות
עדיין נסיך שלך אני ממשיך להיות....
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שלכת

"אמא, אם אשתול את הפרי הזה באדמה, יגדל לנו עץ?" שאלתי בקול צייצני של בת שלוש. אחזתי ביד פרי של איזדרכת.

אמא חייכה והנהנה.

"ואז יצמח לנו עץ תפוזים!" קראתי בשמחה ופרשתי את ידי לצדדים.

אמא ליטפה את ראשי בחיבה קרבה את פניה ואמרה, "אם תזרעי את הפרי הזה", היא הצביעה עליו, "יצמח לנו עץ איזדרכת, כמו בגן", היא נשקה לי ונכנסנו הביתה.

הצטערתי שלא יצמח עץ תפוזים. אבל את הפרי שמרתי בכיס ובהזדמנות הראשונה, יצאתי וזרעתי אותו, השקיתי באהבה ואפילו התפללתי שיגדל.

אחר כך בא החורף ושכחתי ממנו.

אבל, המלאך אמר לו גדל! הוא קיים את הציווי. הוציא שרשים ועלים ואפילו ענפים קטנים. כשפגשתי אותו באביב שימחתי הרקיעה שחקים.

וכך, הוא גדל ואף אני גדלתי, ובגרתי.

הייתי גאה בעץ. והוא- בי. (כך נדמה לי)

כל בוקר אני פותחת את החלון, מסתכלת על העץ שלי, העומד בחצר ונותן לה חיים, מקיים שליחותו בשתיקה, ללא תמורה. בעלי הכנף מקננים בין ענפיו, ההולכים על ארבע נהנים לרבוץ בצילו, הילדים משחקים ונהנים מהרוח הקלה. והעץ נראה שמח.

הבוקר, רוח אלולית פרעה את ענפיו ועלים צהובים נשרו. בהמשך, ינשרו כולם והוא יאסוף כוחות ויתחדש.

ואני, כל כך רוצה להיות כמוהו.

לקיים שליחותי, לתת משלי, לדעת להשליך את הטעויות, הכשלונות והחטאים של השנה שעברה, לאסוף כוחות ולהתחדש.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"תזרוק אליי! אליי!"

אבל דני תמיד מפספס. הוא בועט בנעלו המאובקת, והכדור הצבעוני מתעופף, מנתר מעל קורות עץ מוכתמות ונוחת אי-שם, מאחורי שקי מלט אפורים וקרועים.

"אוף איתך, דני." יעל שומטת את כתפיה בתסכול.

דני משרבב שפתיים נעלבות.

שני הילדים פוסעים בדממה בין הפיגומים. מפעם לפעם מועדים, ושוב קמים, מנערים אבק, ושבים לתור אחר הכדור.

"הי!" דני מרים את אצבעו "מה זה?"

יעל פוערת עיניים סקרניות: "מיכל גדול וצר. אולי הכדור צנח לתוכו?"

"זה גם מה שאני חשבתי." אומר דני, והם גוררים סולם גדול ורעוע, מטפסים שלב אחרי שלב, ומתיישבים על שפת חבית הפלסטיק הגדולה. משם ניתן לראות את אתר הבניה כולו.

"זה מידי מסוכן." דני מסתפק, ומתבונן בחשיכה הפעורה תחתיו. "אמא גם ככה לא אוהבת שאנחנו משחקים פה".

"אבל הכדור שלי!" גבותיה של יעל מתכווצות אל אפה הקטן. "אני אגיד אותך לאמא אם לא תביא לי אותו!"

אצבעותיו של דני מלבינות כשמתהדקות על הסולם. "טוב." הוא נכנע. אוחז בשפת המיכל ומשלשל רגליים. "אני לא מגיע!" רגליו מעקצצות. "כואבות לי הידיים! אני נופל!"

יעל פוערת עיניים בחרדה, פוערת גם פה, סוגרת, פוערת שוב: "אל תיפול, דני! אני קוראת לאבא!"

והיא נעלמת לו.

הוא גונח, ונופל. אבל הוא נופל על משהו רך, אולי חול. ממשש את החול, נוגע בכדור. "יעלי!" צועק.

יעל לא עונה, הלכה מזמן ועדיין לא שבה, וכמוה גם השמש.

והחושך עוטף אותו, וגם הקור. הוא מחפש את הדפנות. דופק, בועט, צורח. הדממה משיבה לו באלם.

ואז הוא מרגיש משהו רטוב. מים. הוא בעט בטעות בצינור שהיה מחובר מבחוץ. ועכשיו המים זורמים פנימה בשצף קצף.

הוא עייף ואין לו כוח כבר. איפה יעל? ואבא?. הוא מתיישב על החול שנעשה כבר בוצי, ועוצם עיניים רטובות. אבל לאחר כמה דקות המים מגיעים למותניו, והבנה ניצתת במוחו הילדותי – המים יכולים לעקוף אותו! והוא לא יודע לשחות!

"הצילו!!!" קולו הדק מהדהד.

הוא שוב מכה על הדפנות בידיים שרוטות, אבל כעת קשה עליו המלאכה, כי המים מחליקים, וממשיכים לזרום. "אבא!!" דני צועק, מים נכנסים לפיו, דמעותיו נמסכות בהם.

הוא דורך על הבוץ, ושוקע. לפתע חש באבן קטנה וחדה. הוא מתגבר על הפחד, לוקח אוויר וצולל.

יופי. האבן בידו. הוא אוחז בה ודופק ודופק ודופק...

'אבל זה אבן קטנה!'

הוא מנסה להתעלם מהיללות שבראשו.

'והפלסטיק עבה! וחור קטן- איך יעזור?!'

הוא חושק שיניים., ולא מתייאש.

ואז...

המים מגיעים לאפו.

האבן נשמטת מידו הקטנה של דני, ומוחו מתערפל.

חריץ קטן נבקע, וזרזיף קטן מתחיל לקלוח דרכו.

והמים... הם כבדים, והחריץ מתרחב, וסודק את המיכל לכל הכיוונים.

המשקל העצום קורע ברעש עז את מיכל הפלסטיק הכבד, ודני נשפך מתוכו משתעל ורועד.

הוא מביט בתדהמה לאחור, בקרעי הפלסטיק המדלדלים בחשיכה, במים ששוקעים בדממה באדמה.

אבן קטנה נחה לידו,

חדה,

דקה,

כחודו של מחט.
 

אסתר שין

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לסמואל רייכמן היה כיס בחליפת שלושת החלקים המהודרת שלו, העטור חפתי כסף טהור. וכיס זה, בשונה מכל חברי העבר שלו שהועידו לו עתיד בדמות נהג מונית מקסימום- לא היה ריק כלל וכלל. האיש החזיק בנכסים רבים במנהטן ומחוצה לה, ואף קרקעות נדל"ן בארץ. אך הנכס שהיה הכי קרוב לליבו- היתה החנות הקטנה ההיא, לממכר תכשיטים ברובע קווינס שבניו יורק- ממנה החלה הצלחתו. ולמרבה הפלא, למרות כל מחאותיו של רואה החשבון, שלא ראה טעם בכך שימשיך להחזיק חנות שאינה רלוונטית לתחום בו השקיע ולא מניבה רווחים בסדר גודל של ממש, הוא לא סגר אותה. משל ראה בחנות הזו, את הקמע שכביכול נתן לו הצלחה בראשית דרכו בעולם המסחר. הוא נהג לומר לכל אחד ששאל אותו לפשר ההחלטה הזו, שחנות- ולא משנה כמה ומה, כל עוד היא מניבה רווחים- לא סוגרים.

הוא נכנס למעלית השקופה שהטיסה אותו תוך שניות אחדות לקומה החמישים ושלוש של ה"טווין טאוארס" שעמדו במרכזה של מנהטן וייצגו את העיר הסואנת בניו יורק. סמואל נכנס למשרדו והפיח טבעות עשן מהסיגריה היוקרתית שלו לאוויר, מעיף חצי מבט על לוח הפגישות שלו להיום. הוא קיווה לסגור כבר היום עם הנציג מטעם בורסת היהלומים את העסקה המשמעותית שעתידה להניב רווח נקי, לא פחות מן יהלום הרוזה, אותו הציע למכור. סמואל היה מרוצה. המחשבה שיוכל לקנות שטחי כריה נוספים בדרום אפריקה הצטיירה בדמיונו בצבעים כמעט חיים, בדמות רווח הגון למדי. אך באיזה שהוא שלב נמאס לו, כנראה, להרהר בהצלחותיו העתידיות כיוון שמושא הפגישה התמהמה מלבוא. בזעף לחץ על הפעמון המתכתי, מזניק את מזכירו האישי לחדר.

"איפה מייקל ברייט?" התעניין, "הוא היה אמור להגיע לפני יותר מכמה דקות, יחד עם החוזה" החווה על שעון הרולקס הכסוף שלו. המזכיר נבוך. "הוא ביטל את הפגישה, מיסטר" הוא הודיע בלקוניות.

סמואל נעץ בו עיניים מופתעות. "ולמה", שאל בשלווה מעושה, "הם לא טרחו לעדכן אותי? הם הרי יודעים שזמני יקר!" טען בתרעומת. "איני יודע, מיסטר" חזר המזכיר על דבריו.

"יש משהו שאתה כן יודע?" סמואל התרעם.

"לא, מיסטר."

בטרם סמואל פתח את פיו במטרה להעמיד את המזכיר חסר התוחלת שלו על מקומו, צלצל הטלפון המשרדי שעל השולחן, והוא הורה למזכיר בצמד תנועות זעופות לעזוב את החדר, מרים את השפופרת הכבדה, מופתע לגלות את הדובר מן הצד השני. "דייוויד?" תמיהה והפתעה היו בקולו. אם אחיו המרוחק, שאך לעיתים נדירות טרח לדבר איתו התקשר אליו- סימן שמשהו לא טוב קרה. "בשורות רעות, דייוויד?" הוא בירר. הבשורות היו אכן רעות. רעות מאוד.

בצעדים כבדים יצא ממשרדו, מורה למזכיר להחזיר את הנהג הנה. "לאן?" שאל בשקט. לסמואל התחשק לענות לו שהוא אינו יודע, אך הוא עצר בעצמו ובמקום זאת הוציא סיגריה משובחת מכיסו והושיט למזכירו ההמום. "לבית החולים".

ובלא מילה נוספת חצה את הסף, מותיר את יומן הפגישות העמוס שלו מאחוריו.

***

התאונה היתה קטלנית, אך בנס לא היו אבדות בנפש. אמו נפצעה קל ואביו באורח קשה יותר, אך לרווחתו של סמואל הם לא היו בסכנת חיים כפי שדייוויד אחיו סבר. הוא ישב מחוץ לחדר הניתוח, מתוח כולו, מצפה לאות חיים מו הדלתיים הסגורות שלפניו ובהה בשעמום בשלטי ההזהרה המגוונים על קירות מחלקת טיפול נמרץ, כשהטלפון החל לרטוט בכיסו בעצבנות וארשת פניו המודאגת התחלפה באחרת, כאילו אי מי הזריק חיוניות לאיבריו כאשר ראה את מספר המתקשר. "כן, רב שליימה, מה שלומכם?"

"ברוך ה'!" נשפך קולו החמים של הרב הירושלמי שמעבר לאוקיינוס לתוך אוזנו, ומוסס את חומת דאגותיו באחת. סמואל רצה לספר לו את קורותיו המסעירות ביום המתיש הזה, שהחל רק לפני כמה שעות, אך הרב- שלא כדרכו, קטע אותו נרגשות: "ר' שמואל! ר' שמואל! אתה חי, אני לא מאמין! השבח לקל עליון---" סמואל חש אי נעימות לקרוע את שמחתו של בן שיחו. "רב שליימה, לא אני נפצעתי בתאונה", קולו רעד קמעא כשאמר זאת, "אולי הבנתם לא נכון, אלו הורי שהיו מעורבים בתאונת הדרכים הזו. לא אני."

דממה מוזרה השתררה מעבר לקו.

"רב שליימה?"

"כבוד הרב? אתה איתי?" שאל שוב משלא זכה למענה.

"כ.. כן", הרב התעשת מקפאונו, ואחר המשיך, נימת קולו מוזרה במקצת. "אתה רוצה לומר לי... שלא שמעת כלום?"

"מה הייתי אמור לשמוע, רב שליימה?"

מבעד לדלתות הזכוכית הבחין פתאום בתכונה לא שגרתית. המון אלונקות התגלגלו לטיפול הנמרץ, ונראה היה שהכאוס וההלם שולטים שם. משהו החל לחלחל בתודעתו. הוא הפנה את מבטו למסך הקבוע בעמדת האחיות וראה עשן, ואש. ושני מגדלים, שעד לפני כמה דקות התנשאו בגאון בטבורה של העיר- כאילו התאיידו, ואינם עוד. והוא, הוא עצמו! שהה שם חצי שעה לפני- -לפני שקרסו בטונות של פיח ועשן, קוברים חיים אלפי אנשים תחת דם, אש ותמרות עשן.

הזמן, כמו מילותיו- קפא באוויר.

רב שליימה היה זה שמצא אותן, וקולו, נמוך ואמיתי הדהד באוזניו של סמואל הרועד שהתיישב על כסא מזדמן, נופך בו חיות.

"הרב, אני.. לא מבין" הוא לחש, מילותיו קטועות בשל הדמעות שהחליקו במורד גרונו, וסימאו את עיניו. כמה עיוור היה. "איזו מטרה היתה לקדוש ברוך הוא להציל אותי ממוות בטוח? הייתי כל כך רחוק ממנו כל הזמן.." הגוש החונק בגרונו הקשה על הדיבור, "אז... למה???"

רב שליימה שתק מספר רגעים בטרם ענה. "המון סיבות, שמואל בני. עובדה. אולם-" קולו התחזק והמה באוזניו כבת קול שמימית, "מי אני , יהודי פשוט- שיזכיר לך-" קולו נבלע בשאון הסירנות מסביב אך מיד שב ועלה מן המצולות, "שבעל הבית לא יסגור את חנותו ויגזור עליה כיליון- כל עוד היא מניבה לו רווחים, ולו במעט."

סמואל עצם את עיניו, מניח לעוצמתם של הדברים לחלחל לליבו ותלה בדמיונו על גבי דלת החנות שלט קטן, אותיות של דם ואש חרוטות עליו.

תכף אשוב.

כי עד יום מותו תחכה לו, ואם ישוב-

מיד תקבלו.
 

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
דוֹלִיד שפשף את לחיו בעצבנות, תוהה אם יצליח לעמוד במשימה הקשה שהטיל עליו המלך.

לשמור, ועוד על יין! במשך שלושה חודשי ירח, בלי ללגום אפילו טיפה אחת קטנה.

למה המלך בחר דווקא אותו, למה? עד היום, עוד לא פגש בן אדם שמכור לשיכר כמוהו. ועכשיו, דווקא כשהוא באמצעו של תהליך גמילה מפרך, זורק לו הוד מלכותו את כל המאמצים לטמיון.

הוא סובב את הבקבוק בחמדנות, עיניו נעוצת בתווית המעוטרת, קוראות בשקיקה את המילים.
'יין ישן ומשובח. עפיצותו מהגבוהות בתבל. התיישן במשך מאה וחמישים שנה במרתפי בית המלכות..'

דוליד בלע את רוקו, מעביר על שפתיו היבשות את לשונו, צמא פתאום כפי שלא היה מעולם.

ידו נשלחה כמו מאליה אל ראש הבקבוק, רוצה לחלץ את הפקק בשליפה, להרוות את הגרון.

"מה - אתה - חושב - שאתה - עושה - ?" קול צפצפני צווח מאחוריו, גורם לו לשמוט את ידו במהירות וכמעט לזרוק את הבקבוק על השולחן, שרגלו הרביעית הקצרה מדי גרמה לו להתנדנד בדרך קבע.

עיני העגל של צַפְחִית, ששיוו לה תמיד מראה ילדותי למדי, היו מלאות בכעס.

"המלך, ירום הודו, ציווה עליך משהו. ואתה, במקום למלא את המשימה כראוי, מזלזל בה, כך!" היא רקעה ברגלה בקוצר רוח, מנופפת במקל מטאטא הקש, נראית כמו המרשעת מסיפורי האגדות.

"אין ברירה," צפחית הרימה את הטון בדרמטיות, "אני מכניסה את הבקבוק הזה לתיבה, נועלת במפתח," רקיעת רגל נוספת נרקעה נמרצות, "ומחביאה אותו."
היא נעצה עיניים בבעלה, מרככת את קולה: "ואתה, פשוט אל תיגע בו. אחרת, אני לא רוצה לחשוב מה המלך יעשה לך. לנו."

*

קוֹלִיטוּר היה ידוע כגומל יינות מעולה, ו'יום היין' שקבע - בו מותר לכל אחד מהנגמלים לשתות כוס יין מלאה, כהפסקה שבועית מהניתוק המתמשך מהיין - התברר כאחד מן המניעים שהובילו להצלחתו המסחררת.

דוליד נאנח. המטבעות בשקיק העור נגמרו בדיוק אתמול. ועד שהגיע היום הנכסף ואיסור השתיה הוסר מעל צווארו, אין בידו אפילו לא פרוטה קטנה אחת כדי לקנות כוס יין מבעבע. אוף.

הוא הסתובב חסר מנוחה בחדר הצר, מחשב לצאת מדעתו. אם לא ישיג הרגע יין, הוא זונח מיידית את כל תוכנית הגמילה הממושכת והמטרידה הזו. נמאס לו, נמאס לו כבר!

טראאח.

רגלו נתקלה בארגז עץ גדול, גוררת את כל גופו לנפילה כואבת על קרשי העץ. דוליד נאנח שוב, עמוקות, מבחין ממקומו שעל הרצפה במנעול חלוד שהתנודד לו על המכסה.

ברק התפוצץ במוחו, ממלא אותו בהתרגשות מהולה בפחד. הבקבוק! בקבוק היין של המלך. הוא.. יכול לקחת קצת, לא? המלך לא ישים לב אם יחסר מעט מהיין. והוא, ילגום רק טיפה. רק כדי להשקיט את הצורך התוסס.
זה נהנה וזה לא חסר, מה שנקרא.

דוליד התרומם בכבדות, נשען על השולחן בעל רגלי העץ העבות, מנסה להכנס לראשה של אשתו ככל האפשר.

איפה יכלה להחביא את המפתח?

לא. זה לא מתחת לכרית הקש. גם לא ברווח הצר שבין הארון לקיר המקולף. ואפילו לא בעציץ שעל החלון.

הוא התיישב על כיסא העץ, בוהה בלוח השולחן המחוספס, מחפש אחר רעיונות מחבוא נוספים.

רגע. השולחן!

הוא הניח ידו עליו, מנסה לנדנד בזהירות. השולחן נשאר יציב, כאילו יוּצר מאז ומתמיד עם ארבע רגליים שוות באורכן.

דוליד התכופף מעט, מרים את רגל השולחן הרביעית. כמו שחשב. המפתח הברזלי נמצא שם, משמש כהגבהה מצוינת לרגל העץ הקצרה.

הוא אחז את המפתח בהבעת ניצחון משכרת, פוסע נמרצות לכיוון התיבה ופותח אותה בזהירות, מודה בליבו לחברה הטרדנית של אשתו שהזמינה אותה בדיוק היום לטיול בוקר ברחבי הכפר.

זהו. הבקבוק בידיו. הפקק נשלף במהירות, וכוס זכוכית גבוהה בעלת רגל מצאה את מקומה בידו הימנית של דוליד. הוא שאף את הריח המסחרר עמוק לקרבו, מתענג לקראת החוויה הצפויה לו.

היין נשפך אל הכוס, משמיע קולות בעבוע עדינים.
"לחיי היין", הרים דוליד את הכוס המלאה, מגחך. "ולחיי הוד מלכותו שהשכיל להפקיד את הבקבוק בידי", ערבול קל של היין השלים את המילים, מעלה את סף הריגוש של דוליד לשיאו.

הוא עצם את עיניו, גומע את כל תכולת הכוס בעמידה.

וואו. זה היה מדהים. דוליד התנשף, מעניק לבקבוק מבט נדהם. גם בדמיונותיו ההזויים ביותר לא חלם על הטעם המופלא, הנדיר של המשקה הזה.

ידו נשלחה כמו מעצמה אל הפקק, פותחת את הבקבוק ומוזגת, שוב, כוס יין גדושה.
התענוג חזר על עצמו, מציף את חושיו. ממלא את כל ורידיו בתחושה בלתי מוסברת, משכרת.

הוא אחז בבקבוק, מרים באוויר, מתכוון למזוג עוד כוס, להנות שוב מהטעם המופלא.
עוד כוס אחת לא תהיה כל כך גרועה, הוא מלמל לעצמו בשקט, מנסה לדחוק את המצפון שהתעורר פתאום.
אבל.. מה צפחית תגיד?

והמלך!

הוא.. בטח יזעם, יכעס, יעניש. ככה העז להפר את מצוותו. בהתפתות רגעית ועלובה, מכר את הבטחתו למלך תמורת כמה טיפות של משקה. עם טעם מדהים, אבל, הוא חייב לציין.
התחושה המענגת עלתה בו שוב, גורמת לו כמעט ולשפוך עוד כוס של יין משכר לתוך הכוס, לשתות בלגימה אחת ארוכה.
דוליד עצם עיניים, נאבק במצפון חסר הלב.
זה קשה. זה כל כך קשה. אגרופיו נקמצו בחזקה, טיפת זיעה נצצה על מצחו.

עיניו נפקחו, הוא החליט.

*
הוא נכנס אל המלך בצעד מהוסס, ראשו מושפל. חובק את הבקבוק בשתי ידיו, קולט מזווית העין עוד שני אנשים, כורעים ברך לפניו של המלך.
נבוך, מיהר לעשות כמוהם.

"קומו, בניי", הוד מלכותו ציווה, קולו העמוק הדהד בחלל החדר.

הם התרוממו. נעמדים בשורה לא מהוקצעת. כל אחד, ובקבוקו בידו.

דוליד, משמאל השורה, הביט בזהירות אל השניים האחרים. בידו של האחד, שהיה נראה כמו איזה שר יהיר ומנופח, הבהיק הבקבוק, כשהוא מלא יין, עד שפתו.

ההוא, כמו קלט את מבטו, לכסן אליו חיוך ציני, בוחן את הבקבוק המלא למחצה שבידי דוליד, ואת הבקבוק הריק שנמצא אצל האיש השלישי בשורה, קבצן חסר בית ועלוב בגדים, שידיו הרועדות שיוו לו מראה אומלל.

"הטלתי עליכם משימה", פתח המלך, בוחן כל אחד מהנאספים, משהה עליהם את המבט.
"משימה די קשה, אני חייב לציין". הוא היטיב את גלימתו, מתופף בעדינות בידו האחת על ידית הכיסא. "וכעת, הגיע זמן התגמול".
"אתה - " הצביע על בעל הבקבוק הריק. "תשלח לעבודת שירות במרתפי הכלא. עד שתבין שלא לזלזל, כך, בבית המלכות".

שני שומרים ניגשו אליו, חתומי פנים. העני פלבל בעיניו, מנסה להפיק קול, להתחנן לרחמים.
המלך הניד בראשו קצרות, והם לקחו אותו. צעדיהם הנוקשים מהדהדים בחלל החדר.

"אתה, שליש", המלך הנהן בראשו לעבר האיש הגאוותן. "תקבל מאה וחמישים מטילי זהב, על שהצלחת לעמוד במשימה, בשלמות."

תיבת עץ כבדה הוגשה לידיו. הוא ליטף אותה בעדינות, בחיוך מרוצה, ויצא מהחדר, כשעל פניו הבעה שחצנית.

"ועכשיו אתה, איש כפר." המלך חייך, חיוכו מלא אהבה.
"אני מכיר את טעם היין. יודע עד כמה אי אפשר לעמוד בפניו. וכשמתחילים לשתות, כמה קשה להפסיק. ולכן אתה, ששתית מהיין, ולמרות זאת הצלחת להתגבר על עצמך והפסקת - "
קולו של המלך התנגן בחדר ברכות, נוסך שלווה.

"תקבל שלוש מאות מטילי זהב".


טעם היין כטעם החטא.


 

יהלום-יצירות מלוטשות

הוצאה לאור שמבינה אותך
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
אם ישוב


"הוא עזב. ברח. השמועות מספרות שהוא מסתובב עם נערי פרא גסים, בני איכרים".

"...אלוקים! מתי הוא עומד לשוב?"

"כרגע איננו רוצה לחזור כלל. אני מצטער, הוד רוממותו".

"- - - "

"אולי שכבוד מלכותו ישלח שליחים שיביאהו בכוח, נדאג להסביר לו את הצעד הטיפשי והאווילי בו נוקט. מי יודע, אולי יבין...".

"לא", ענה האב בעיניים מצועפות, "זאת לא הדרך; כשיתעורר בו רצון לשוב אליי, אל הממלכה, אל חיק המשפחה – הוא יבוא. כל עוד איננו חפץ בכך, לא נביא תועלת אם נגררהו בכוח. אנו חייבים לתת לו את האפשרות לבחור. אין ברירה". אמר וגעה בבכי.



***


המלך לא גמר לבכותו, עולמו חרב עליו. בריאותו התדרדרה ותאבונו רחק ממנו. הממלכה געשה וסערה. אזרחים יצאו לרחובות ודרשו יורש-עצר חדש, כי מי יודע מה ילד יום. המלך התנגד, סרב לקבל את המציאות המרה; ביקש להאמין בכל לב כי עוד ישוב הבן, יחזור אל מקומו המכובד. הנתינים התעקשו, יצאו להפגין. הרחובות חגגו. מהפכה שררה במדינה.

איש לא נותר אדיש, זולת אדם אחד.

הנסיך.

בבית מרזח עלוב, על ספסל עץ משופשף ודהוי, מוכתם בכתמי יין, לגם כוסית, ועוד אחת; מילא את כריסו באלכוהול חריף וצורב. לצידו ישבו חבריו המחוספסים, עיני כולם מזוגגות וחלולות.

'פעם ראשונה שפשוט טוב לי', חשב לעצמו והביט בנקודה מסוימת שבגג הרעפים השבור. 'אימתי הייתי משוחרר כל כך מעול הנימוסים וגינוני המלוכה'.




ימים עברו, חלפו. השלווה שבה לתושבי הממלכה. מינו יורש-עצר חדש, השמועות סיפרו כי דעתו של הנסיך השתבשה עליו. הכל שבו לעבודתם ולעיסוקם, פנו לעסוק בחדשות אחרות, טריות.

רק המלך לא שכח. לא הרפה, אף לא לרגע קט, מן הציפייה. עודו אוהב, מחכה.



שנה חלפה, ועוד אחת. בבוקרו של יום, הנראה בדיוק כקודם לו, וכחודש או שניים שלפניו - התעורר בן המלך משנתו הפרועה והביט סביבו.

פתאום, כמו הצטללו עיניו במבט מפוכח. התבונן בחבריו השרועים לידו כפגרי בהמות, משהו לא כל כך הסתדר לו: 'בעצם, מה אני מחפש כאן? הרי בנו של המלך אני! מה לי ולבני איכרים גסים שכמותם. מאז ומעולם הייתי עדין נפש ואנין דעת, כיצד נסחפתי אחריהם אל בוץ עכור זה?! ובכלל, מה עם אבי? השלום לו? מה עם הממלכה?'

געגוע חד פילח את לבו.

לאחר כמה רגעים נזכר במצבו הנוכחי, ידע כי מאוחר מדי וכי עדיף לשתות עוד ולשכוח. להחניק את הרגש בכוסית משקה נוספת. אך עוד בטרם שאדי האלכוהול שבו לאפוף את מוחו, ידע בבהירות ובבירור: מה שהיה לא ישוב עוד. אני רוצה לצאת מהבוץ, לשוב אל הימים הקודמים היפים, עם כל המוגבלויות הכרוכות עמהם.

'כן!', הביט בידו האוחזת את כוס האלכוהול וקבע בלבו החלטה נחושה: 'עוד אחזור. עוד אצא מכאן'.



בערב, כשקם משנת השיכורים והקיא את נשמתו, לא יצא אל מרחבי הדשא שבחוץ, כדרכו. הפעם, נותר בתוך הצריף, מסיים את הקאותיו בסמוך למיטתו. כבר לא אכפת לו מהלכלוך. הרי הוא לא נשאר כאן יותר. בקרוב עומד לצאת.

הוא אינו יודע מה יהיה אתו, כיצד יסתדר. אבל בדבר אחד הוא בטוח מעל כל ספק: הגיע הזמן לעשות את הדרך החוצה. לצאת. לברוח. לעקור מן המקום העלוב והמלוכלך הזה, ויפה שעה אחת קודם.

מילא בשק מעט מטלטלים, לקח מספר פרוטות.

ויצא.


יצא מהכפר בו שהה יחד עם חבריו הבהמיים השרועים עדיין בשנתם בתוך קיא; יצא מהטינופת בה היה שרוי, אל עתיד גדול. אף שעודנו לבוש בבגדי איכר גסים, בגדי-בגידה; יצא אל העיר הגדולה, עיר הבירה, לחפש אב אוהב, מרחם.




הולך כחולם. לא חושב על הממלכה, או על תפקידו הרם שבעבר היה שייך לו. מחשבותיו נעות בגעגועים רק סביב אביו. על הקשר המיוחד שהיה להם, בעבר.

'גם אם אבי לא יאות לקבל אותי', החליט בלבו, 'לכל הפחות יֵדע שעזבתי את החברים, שחדלתי ממעשיי הרעים. שאני שוב אוהב אותו - בגלוי, במוצהר. לא בתוך ההסתרה, כפי שהיה בתקופות האחרונות'.



הגיע לעיר הבירה, מתהלך סחור-סחור כסהרורי. מרגע אחד למשנהו גוברת בו הבושה.

לפתע אזר עוז לשלוח מכתב לאביו. במלים שנחצבו מלבו נתן מעט דרור לרגשותיו. ביטא את הבושה האוכלת בו, את הצער על כל מעלליו. הבין היטב כי אכן אין לו כפרה. אבל לפחות יפחית מצערו של אבא, ולו במעט.


***


ערמות המעטפות לא הראו כל רצון להיגמר. המלך ומשרתו החלו להראות סימני קוצר רוח. "עוד שלוש מעטפות", הורה המלך בעייפות, "ובזה נסיים להיום". בתוך כך נטל מתחתית הערמה מעטפה חומה. "לאבי המלך ירום הודו", זעקה הכותרת נוראות.

בידיים רועדות קרע את המעטפה והחל קורא במהירות:

"לא מוצא מילים בפי. כל-כך מתבייש.... אבאל'ה! כיצד יתכן שברחתי ממך... איך העזתי... מה חשבתי לעצמי... אני כ"כ מתחרט... רוצה לומר לך שעזבתי את כל חבריי הרעים, אלו שגררו אותי למעשים נבזים... איני מצליח להבין מדוע נעתרתי לבוא איתם... איזה בושות גרמתי לך...
אבא, אני יודע שאין לי כפרה וסליחה... מתבייש אפילו לנסות לבקש... רק רוצה שתדע שחזרתי בי מסירחוני, רוצה לפחות שתדע שאינני מוצא מנוח לכף רגלי. חושב עליך בכל עת, מתגעגע בצורה נוראה אליך, אבא!...

מתבייש מאוד, בנך. הנסיך לשעבר".




המלך ניתר מכיסא המלכות, אפוף התרגשות וסערת נפש. "קרא למשנה. מיידית" הורה למשרתו בהינף יד.

כשדמעות חונקים את גרונו, הורה למשנה, שהגיע בהולות, לקרוא את המכתב.

"אמרתי לך שיחזור! תמיד ידעתי שבסוף הוא יבחר בטוב"..., המלך שהיה כל-כך חזק לאורך כל התקופה - כעת נשבר לרסיסים. יושב על כסאו ובוכה תמרורים: "הוא חוזר!... הוא חוזר!"

המשנה עמד פעור פה ונרגש, מביט במלך הבוכה שמולו. עודו מחשב צעדיו.



"מפני מה הנך מתמהמה", הצליח המלך לעקור מגרונו קול כלשהו, "קחו את כרכרות המלכות ובגדי הפאר השמורים לו מאז ומתמיד בארון שבחדרו. צאו והביאוהו אליי. כמה שיותר מהר. לפי הכתובת ממנה נשלח המכתב, כבר מצוי בני בעיר הבירה. הזדרזו נא, כלתה נפשי"

"...אבל הוד רוממותו... הוא חטא!..."

"הא", הניף ידו בביטול, "הוא הרי הבן שלי. בני! - - -"



בבואם אל האכסניה הפשוטה, הזדעזעו המשרתים למראה הנסיך: נער מעורר חמלה, פרוע-שיער, קרוע-בגדים, שיושב על מיטתו וממרר בבכי.

ניגשו אליו בעדינות: "אנו שליחי אביך המלך. הוד רוממותו רוצה שתבוא אליו" - מלמלו במבוכה והגישו לו את בגדי הנסיכות.

נהרה פשטה על פניו. בהתרגשות עצומה לבש מלכות ועלה אל מרכבת הפאר.



בנשימה עצורה עקב המלך מחלון הארמון אחר ענן האבק שהחל מתקדם במהירות לעבר הארמון. התייצב במהירות בשער הארמון, בקוצר רוח, מחכה לבואה של הכרכרה.

עם עצירתה, הציץ פנימה – ובעיניים מזוגגות הבחין בבנו יושב, נכלם ונבוך.

'כך', התייפח האב, 'בדיוק כך דמיינתי אותו: בוגר ורציני. רוצה ודורש בטוב. חפץ לשוב אל עברו הטוב, מתחרט על חטאיו'.

ירד הנסיך מן הכרכרה, אל זרועותיו הפשוטות של אבא.

"אבא...", התרפק הנסיך.

"בני..." השיבו המלך, "כמה חיכיתי לך... כמה התגעגעתי..."

יד ביד פסעו פנימה, אל הטרקלין המפואר, לסעוד בצוותא, לבדם.

לפתע, בעודם הולכים יחדיו באהבה ובהתרגשות, עצר הנסיך בפתאומיות מהילוכו. גמגם והתפרץ בבכי נורא: "אבא... כיצד תכניסני כך אל ארמון, כמו לא היה ביננו כלום?!... הרי גרמתי לך כ"כ הרבה רע..."

"הס", קטע אותו אביו ברכות, והניח עליו את ידו: "מעולם לא כעסתי עליך. גם בזמנים שראיתיך נופל למחוזות רחוקים – תמיד רק ריחמתי, מתוך אהבה על בני שנפל. כאב לי על שעדיין לא התפקחת די בכדי להבחין ולהבין מהו טוב. לא כעסתי עליך. ומלבד זאת, מיד בראותי בתשובתך - סלחתי, בן".

עצרו מלכת, והמלך הוסיף: "רצון כביר ועז היה לי להביא אותך אליי, בעל כורחך, באמצעות הכוחות העומדים לרשותי. הן בתוך דקות היה בידי להשיבך אל חיקי, לו רק רציתי. ורציתי. אוח... כמה שרציתי...

אבל בני", התלחלחו עיניו, "הן רק בטובתך דרשתי. עצרתי בעצמי ולא עזרתי לך. רציתי שתבוא אליי מרצונך האישי. זה היה כורח המציאות. ככל שהדבר הכאיב לי, ידעתי שזוהי טובתך. זאת, ורק זאת, הייתה נחמתי בעניי".

החלו פוסעים שוב, והמלך המשיך לגלות צפונות לב: "לאורך כל התקופה, הייתה בלבי הרגשה ברורה שהנך עומד לחזור. לא היה רגע שהרפיתי מן הציפיה. דרשו ממני למנות יורש-עצר אחר, תחתיך. אולם עמדתי על כך שאם תחזור תהיה אתה יורש-העצר, לא יוכלו להדיר אותך. חשוב שתדע זאת, בני אהובי. ממשיך דרכי".



לפנות בוקר. המלך מתעורר משנתו, ניגש לחלון לנשום אוויר, ליישב מחשבותיו. תנועה חשודה מכיוון שער הארמון תופסת את עיניו. הוא עוקב מבלי משים אחר צללית שמעמיסה על סוס כמה שקים מלאים, מטפסת במאמץ רב על הסוס, מביטה בחשש ימין ושמאל ו – יוצאת, שועטת אל מחוץ לארמון.

רגע?, הצטמצמו עיניו פתאום, זה לא בני??

הוא מאמץ עיניו.

כן. זה הנסיך. והוא בורח. שוב.

ברעד נוטל את המשקפת משולחנו. רואה כיצד נעצר בנו אחר כמה מטרים, נאבק עם עצמו וחוזר שוב לכיוון המלך. צועד עוד כמה מטרים בודדים, מהורהר. ופתאום, בהינף חד, מושך בחבל ודוהר אל הכיוון הנגדי מהארמון. בבכי.

חיוך דק חוצה פתאום את פניו.
 

sm05276

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
בס"ד

המושג אתגר
הוא בכלל משל.
משל לחיים, להזדמנות.

המושג משל
הוא בכלל משל
כמו כל דבר בעולם.

המושג שיפוט
הוא בטח משל
ומה קשור לבני אדם?!

ובכל אופן, יש כללים שצריך לעמוד בהם אפילו שמנהלת אתגר אחת מעדיפה לכתוב סביב סביב ולא לקבל החלטות.

תודה לכל מי שהשתתף באתגר, המשיל לנו משל ושנינה.
אם היה לי זמן הייתי גוזרת משפטים נבחרים מכל קטע שנכתב.
כי יש כל כך הרבה מה ללמוד ולהפנים מכל תוכן שמופיע כאן.

היה קשה לסנן אבל לא היתה ברירה.

מקום שלישי
@לאלה
אמנם לא משל ממש וגם לא אלגוריה ולכן לא נבחר למקום הראשון,
אבל - עוצמתי! מרגש! נוגע ישירות בלב.

מקום שני
@נ. גל
מרטיט, מחייב, מציג את האמת כמו שהיא.
מניע לפעולה, לפני שיהיה מאוחר.

מקום ראשון
@דנמרק
נוגע עמוק בלב.
גונב למקיאטו שבתוכינו את השורשים של הייאוש,
שותל תחתיו ניצנים של תקוה.

מש"ל
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קמט

א הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים:ב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:ג יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:ד כִּי רוֹצֶה יְהוָה בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה:ה יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם:ו רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם:ז לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלְאֻמִּים:ח לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל:ט לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ:
נקרא  10  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה