דוֹלִיד שפשף את לחיו בעצבנות, תוהה אם יצליח לעמוד במשימה הקשה שהטיל עליו המלך.
לשמור, ועוד על יין! במשך שלושה חודשי ירח, בלי ללגום אפילו טיפה אחת קטנה.
למה המלך בחר דווקא אותו, למה? עד היום, עוד לא פגש בן אדם שמכור לשיכר כמוהו. ועכשיו, דווקא כשהוא באמצעו של תהליך גמילה מפרך, זורק לו הוד מלכותו את כל המאמצים לטמיון.
הוא סובב את הבקבוק בחמדנות, עיניו נעוצת בתווית המעוטרת, קוראות בשקיקה את המילים.
'יין ישן ומשובח. עפיצותו מהגבוהות בתבל. התיישן במשך מאה וחמישים שנה במרתפי בית המלכות..'
דוליד בלע את רוקו, מעביר על שפתיו היבשות את לשונו, צמא פתאום כפי שלא היה מעולם.
ידו נשלחה כמו מאליה אל ראש הבקבוק, רוצה לחלץ את הפקק בשליפה, להרוות את הגרון.
"מה - אתה - חושב - שאתה - עושה - ?" קול צפצפני צווח מאחוריו, גורם לו לשמוט את ידו במהירות וכמעט לזרוק את הבקבוק על השולחן, שרגלו הרביעית הקצרה מדי גרמה לו להתנדנד בדרך קבע.
עיני העגל של צַפְחִית, ששיוו לה תמיד מראה ילדותי למדי, היו מלאות בכעס.
"המלך, ירום הודו, ציווה עליך משהו. ואתה, במקום למלא את המשימה כראוי, מזלזל בה, כך!" היא רקעה ברגלה בקוצר רוח, מנופפת במקל מטאטא הקש, נראית כמו המרשעת מסיפורי האגדות.
"אין ברירה," צפחית הרימה את הטון בדרמטיות, "אני מכניסה את הבקבוק הזה לתיבה, נועלת במפתח," רקיעת רגל נוספת נרקעה נמרצות, "ומחביאה אותו."
היא נעצה עיניים בבעלה, מרככת את קולה: "ואתה, פשוט אל תיגע בו. אחרת, אני לא רוצה לחשוב מה המלך יעשה לך. לנו."
*
קוֹלִיטוּר היה ידוע כגומל יינות מעולה, ו'יום היין' שקבע - בו מותר לכל אחד מהנגמלים לשתות כוס יין מלאה, כהפסקה שבועית מהניתוק המתמשך מהיין - התברר כאחד מן המניעים שהובילו להצלחתו המסחררת.
דוליד נאנח. המטבעות בשקיק העור נגמרו בדיוק אתמול. ועד שהגיע היום הנכסף ואיסור השתיה הוסר מעל צווארו, אין בידו אפילו לא פרוטה קטנה אחת כדי לקנות כוס יין מבעבע. אוף.
הוא הסתובב חסר מנוחה בחדר הצר, מחשב לצאת מדעתו. אם לא ישיג הרגע יין, הוא זונח מיידית את כל תוכנית הגמילה הממושכת והמטרידה הזו. נמאס לו, נמאס לו כבר!
טראאח.
רגלו נתקלה בארגז עץ גדול, גוררת את כל גופו לנפילה כואבת על קרשי העץ. דוליד נאנח שוב, עמוקות, מבחין ממקומו שעל הרצפה במנעול חלוד שהתנודד לו על המכסה.
ברק התפוצץ במוחו, ממלא אותו בהתרגשות מהולה בפחד. הבקבוק! בקבוק היין של המלך. הוא.. יכול לקחת קצת, לא? המלך לא ישים לב אם יחסר מעט מהיין. והוא, ילגום רק טיפה. רק כדי להשקיט את הצורך התוסס.
זה נהנה וזה לא חסר, מה שנקרא.
דוליד התרומם בכבדות, נשען על השולחן בעל רגלי העץ העבות, מנסה להכנס לראשה של אשתו ככל האפשר.
איפה יכלה להחביא את המפתח?
לא. זה לא מתחת לכרית הקש. גם לא ברווח הצר שבין הארון לקיר המקולף. ואפילו לא בעציץ שעל החלון.
הוא התיישב על כיסא העץ, בוהה בלוח השולחן המחוספס, מחפש אחר רעיונות מחבוא נוספים.
רגע. השולחן!
הוא הניח ידו עליו, מנסה לנדנד בזהירות. השולחן נשאר יציב, כאילו יוּצר מאז ומתמיד עם ארבע רגליים שוות באורכן.
דוליד התכופף מעט, מרים את רגל השולחן הרביעית. כמו שחשב. המפתח הברזלי נמצא שם, משמש כהגבהה מצוינת לרגל העץ הקצרה.
הוא אחז את המפתח בהבעת ניצחון משכרת, פוסע נמרצות לכיוון התיבה ופותח אותה בזהירות, מודה בליבו לחברה הטרדנית של אשתו שהזמינה אותה בדיוק היום לטיול בוקר ברחבי הכפר.
זהו. הבקבוק בידיו. הפקק נשלף במהירות, וכוס זכוכית גבוהה בעלת רגל מצאה את מקומה בידו הימנית של דוליד. הוא שאף את הריח המסחרר עמוק לקרבו, מתענג לקראת החוויה הצפויה לו.
היין נשפך אל הכוס, משמיע קולות בעבוע עדינים.
"לחיי היין", הרים דוליד את הכוס המלאה, מגחך. "ולחיי הוד מלכותו שהשכיל להפקיד את הבקבוק בידי", ערבול קל של היין השלים את המילים, מעלה את סף הריגוש של דוליד לשיאו.
הוא עצם את עיניו, גומע את כל תכולת הכוס בעמידה.
וואו. זה היה מדהים. דוליד התנשף, מעניק לבקבוק מבט נדהם. גם בדמיונותיו ההזויים ביותר לא חלם על הטעם המופלא, הנדיר של המשקה הזה.
ידו נשלחה כמו מעצמה אל הפקק, פותחת את הבקבוק ומוזגת, שוב, כוס יין גדושה.
התענוג חזר על עצמו, מציף את חושיו. ממלא את כל ורידיו בתחושה בלתי מוסברת, משכרת.
הוא אחז בבקבוק, מרים באוויר, מתכוון למזוג עוד כוס, להנות שוב מהטעם המופלא.
עוד כוס אחת לא תהיה כל כך גרועה, הוא מלמל לעצמו בשקט, מנסה לדחוק את המצפון שהתעורר פתאום.
אבל.. מה צפחית תגיד?
והמלך!
הוא.. בטח יזעם, יכעס, יעניש. ככה העז להפר את מצוותו. בהתפתות רגעית ועלובה, מכר את הבטחתו למלך תמורת כמה טיפות של משקה. עם טעם מדהים, אבל, הוא חייב לציין.
התחושה המענגת עלתה בו שוב, גורמת לו כמעט ולשפוך עוד כוס של יין משכר לתוך הכוס, לשתות בלגימה אחת ארוכה.
דוליד עצם עיניים, נאבק במצפון חסר הלב.
זה קשה. זה כל כך קשה. אגרופיו נקמצו בחזקה, טיפת זיעה נצצה על מצחו.
עיניו נפקחו, הוא החליט.
*
הוא נכנס אל המלך בצעד מהוסס, ראשו מושפל. חובק את הבקבוק בשתי ידיו, קולט מזווית העין עוד שני אנשים, כורעים ברך לפניו של המלך.
נבוך, מיהר לעשות כמוהם.
"קומו, בניי", הוד מלכותו ציווה, קולו העמוק הדהד בחלל החדר.
הם התרוממו. נעמדים בשורה לא מהוקצעת. כל אחד, ובקבוקו בידו.
דוליד, משמאל השורה, הביט בזהירות אל השניים האחרים. בידו של האחד, שהיה נראה כמו איזה שר יהיר ומנופח, הבהיק הבקבוק, כשהוא מלא יין, עד שפתו.
ההוא, כמו קלט את מבטו, לכסן אליו חיוך ציני, בוחן את הבקבוק המלא למחצה שבידי דוליד, ואת הבקבוק הריק שנמצא אצל האיש השלישי בשורה, קבצן חסר בית ועלוב בגדים, שידיו הרועדות שיוו לו מראה אומלל.
"הטלתי עליכם משימה", פתח המלך, בוחן כל אחד מהנאספים, משהה עליהם את המבט.
"משימה די קשה, אני חייב לציין". הוא היטיב את גלימתו, מתופף בעדינות בידו האחת על ידית הכיסא. "וכעת, הגיע זמן התגמול".
"אתה - " הצביע על בעל הבקבוק הריק. "תשלח לעבודת שירות במרתפי הכלא. עד שתבין שלא לזלזל, כך, בבית המלכות".
שני שומרים ניגשו אליו, חתומי פנים. העני פלבל בעיניו, מנסה להפיק קול, להתחנן לרחמים.
המלך הניד בראשו קצרות, והם לקחו אותו. צעדיהם הנוקשים מהדהדים בחלל החדר.
"אתה, שליש", המלך הנהן בראשו לעבר האיש הגאוותן. "תקבל מאה וחמישים מטילי זהב, על שהצלחת לעמוד במשימה, בשלמות."
תיבת עץ כבדה הוגשה לידיו. הוא ליטף אותה בעדינות, בחיוך מרוצה, ויצא מהחדר, כשעל פניו הבעה שחצנית.
"ועכשיו אתה, איש כפר." המלך חייך, חיוכו מלא אהבה.
"אני מכיר את טעם היין. יודע עד כמה אי אפשר לעמוד בפניו. וכשמתחילים לשתות, כמה קשה להפסיק. ולכן אתה, ששתית מהיין, ולמרות זאת הצלחת להתגבר על עצמך והפסקת - "
קולו של המלך התנגן בחדר ברכות, נוסך שלווה.
"תקבל שלוש מאות מטילי זהב".
טעם היין כטעם החטא.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
