דניאל גופזר
משתמש סופר מקצוען
אי / זלדה.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלוֹקִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.
האדמה היא עולמינו, כולנו דורכים, הולכים, מפה לשם משם לפה.
והמשוררת - כפה לתחושות של כולנו, חשה חוסר יציבות תהומי, מוחלט, כשהיא מסתובבת בעולם היא חשה, שהיא צועדת על גוף חי, נטול יציבות ושלווה.
הגמרא מביאה סיפור על נוסעי ספינה שעגנו ליד אי באמצע הים, הם טעו לחשוב שהאי הוא יבשה מוצקה ובו ימצאו מנוח לכף רגליהם, כשהדליקו מדורה לחמם להם אוכל, האי, שלא היה אי אלא לוויתן עצום מימדים… התנער ממקומו וצלל אל המעמקים…
הגמרא מסיימת בתיאורו של אחד הניצולים. ש'לולי הספינה עגנה סמוך למה שהיה פעם ה"אי" וודאי היינו כולנו טובעים'.
אנו מתהלכים בעולם, נטולי וודאות, חסרי ביטחון בדרכינו, התצליח, אם לאו?
אנו חשים שהאדמה תחתינו רועדת, לא מושפעת במאום ממעשינו, מה שאנחנו נעשה כאן בעולם, לא ישפיע על הדרך והתוצאה בכהוא זה, האדמה היא כ'גוף חי', עצמאי, לא יציב.
ובעצם, כולנו כאותם פליטי אוניה, טועים במראה עינים באינספור 'פטות מורגנות' לאורך המסע, ובמה שהיום נראה לנו כיציב ובטוח, למחרת יהיה רעוע ומסוכן, בעולמינו, השלווה והנחת המוחלטים הם מנת חלקם של שוכני עפר.. ובצדק, שהלא "אדם לעמל יולד" אך החוסר בידיעה אם נכונה הדרך ובסוף השביל מחכה הארץ המובטחת מקשה על הבחירה והעשייה.
אנחנו מוקפים בהרבה אי שקט, ובתקופה האחרונה בכל כך הרבה רעשי רקע.
העולם שחשב שכבר ראה הכל וכבר יודע הכל, עצר בחריקת בלמים, ונגיף חסר חיות הניס את כולם אל הבתים, לך עמי, בוא בחדריך. ואז התחילו חולים, וליל הסדר בסגר, ואז יוצאים מזה, ועוד פעם, וכבר נהיה לנו תחושת דז'ה וו מרוב סגרים יציאות ובידודים, מסכות וריחוקים.
קול המונם, מחריש את אזנינו.
מסחרר את ליבנו.
ואין לאן לברוח, כי גם האוויר מלא בחוסר מנוחה, הוא מתנועע ושר.
אבל דבר אחרון,
דבר אחד ויחיד נותר לנו לפליטה.
רק המחשבה על אלוקים היא "אי במערבולת"!
כשהכל מסביב מעורפל ומסוחרר, האמונה, רק היא, מייצבת. וכאי במערבולת משרה ביטחון.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלוֹקִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.
האדמה היא עולמינו, כולנו דורכים, הולכים, מפה לשם משם לפה.
והמשוררת - כפה לתחושות של כולנו, חשה חוסר יציבות תהומי, מוחלט, כשהיא מסתובבת בעולם היא חשה, שהיא צועדת על גוף חי, נטול יציבות ושלווה.
הגמרא מביאה סיפור על נוסעי ספינה שעגנו ליד אי באמצע הים, הם טעו לחשוב שהאי הוא יבשה מוצקה ובו ימצאו מנוח לכף רגליהם, כשהדליקו מדורה לחמם להם אוכל, האי, שלא היה אי אלא לוויתן עצום מימדים… התנער ממקומו וצלל אל המעמקים…
הגמרא מסיימת בתיאורו של אחד הניצולים. ש'לולי הספינה עגנה סמוך למה שהיה פעם ה"אי" וודאי היינו כולנו טובעים'.
אנו מתהלכים בעולם, נטולי וודאות, חסרי ביטחון בדרכינו, התצליח, אם לאו?
אנו חשים שהאדמה תחתינו רועדת, לא מושפעת במאום ממעשינו, מה שאנחנו נעשה כאן בעולם, לא ישפיע על הדרך והתוצאה בכהוא זה, האדמה היא כ'גוף חי', עצמאי, לא יציב.
ובעצם, כולנו כאותם פליטי אוניה, טועים במראה עינים באינספור 'פטות מורגנות' לאורך המסע, ובמה שהיום נראה לנו כיציב ובטוח, למחרת יהיה רעוע ומסוכן, בעולמינו, השלווה והנחת המוחלטים הם מנת חלקם של שוכני עפר.. ובצדק, שהלא "אדם לעמל יולד" אך החוסר בידיעה אם נכונה הדרך ובסוף השביל מחכה הארץ המובטחת מקשה על הבחירה והעשייה.
אנחנו מוקפים בהרבה אי שקט, ובתקופה האחרונה בכל כך הרבה רעשי רקע.
העולם שחשב שכבר ראה הכל וכבר יודע הכל, עצר בחריקת בלמים, ונגיף חסר חיות הניס את כולם אל הבתים, לך עמי, בוא בחדריך. ואז התחילו חולים, וליל הסדר בסגר, ואז יוצאים מזה, ועוד פעם, וכבר נהיה לנו תחושת דז'ה וו מרוב סגרים יציאות ובידודים, מסכות וריחוקים.
קול המונם, מחריש את אזנינו.
מסחרר את ליבנו.
ואין לאן לברוח, כי גם האוויר מלא בחוסר מנוחה, הוא מתנועע ושר.
אבל דבר אחרון,
דבר אחד ויחיד נותר לנו לפליטה.
רק המחשבה על אלוקים היא "אי במערבולת"!
כשהכל מסביב מעורפל ומסוחרר, האמונה, רק היא, מייצבת. וכאי במערבולת משרה ביטחון.