הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד שיתוף לפני ש @מ. י. פרצמן תתחרט...
"תפסו אותם!" יודה אומר ונועץ את המזלג בכמה שעועיות בו זמנית.
"כן, שמעתי" אני פחות מעדיפה לאכול את השאריות של הטשולנט. לפני מונחת פרוסת דג שהיתה אטרקטיבית יותר לפני יממה, כשהיתה מונחת על הצלחת החגיגית של שבת. עכשיו מתוך עצלות, אני אוכלת אותה ישר מתוך הקופסא החד פעמית. (איך אנחנו אוכלים לנו ארוחת ערב ודנים בין ביס לביס כאילו זה עוד איזה עניין סתמי, איך עניינים איזוטריים אך בלתי נמנעים מתערבבים להם כל יום כל היום בעניינים אחרים, מהותיים)
"את מי תפסו?" יוסי בן החמש מטפס על הכסא שלידי. הוא היה אמור להיות במיטה עכשיו אבל מה לעשות, הוא ניצל את השנ"צ שלי ונרדם על הספה. אני יכולה להאשים בכך רק את עצמי.
אני מסתכלת על יודה, הוא לועס. חבל שהוא מתכנס אל תוך האדישות שלו ומשאיר אותי לבד בחזית.
"ערבים שברחו", אני בוחרת בתשובה אמיתית.
"מאיזה כלא הם ברחו?" הוא רוצה לדעת.
עכשיו יודה מרים את עיניו סופסוף מהגריסים ומחייך לכיווני, זה לא מצחיק, ממש ממש לא אבל זה מעלה חיוך לא רצוני. התמימות הזאת. שלא תתנפץ, שלא תתנפץ!
"מאיזה כלא הם ברחו?" יוסי לא מוותר.
"הם לא היו בכלא. הם סתם השתוללו" אני קמה לברז לקחת מים. למה יודה לא מאלתר משהו?
"מה הם עשו?" עוד פעם יוסי. כמה קטן ככה סקרן. נו מה יהיה איתו?
"הם הרגו" חד וחלק ונטול תאורים.
"טוב שתפסו אותם" שמח יוסי. "היו צריכים להרוג אותם בחזרה!" כבר יש לו לברנש הצעיר עמדה פוליטית ולכו תתווכחו עם הגיון חותך של ילד.
אבל בעצם... משהו מטריד אותו, "בעצם אסור להחזיר!"
"תפסו אותם!" יודה אומר ונועץ את המזלג בכמה שעועיות בו זמנית.
"כן, שמעתי" אני פחות מעדיפה לאכול את השאריות של הטשולנט. לפני מונחת פרוסת דג שהיתה אטרקטיבית יותר לפני יממה, כשהיתה מונחת על הצלחת החגיגית של שבת. עכשיו מתוך עצלות, אני אוכלת אותה ישר מתוך הקופסא החד פעמית. (איך אנחנו אוכלים לנו ארוחת ערב ודנים בין ביס לביס כאילו זה עוד איזה עניין סתמי, איך עניינים איזוטריים אך בלתי נמנעים מתערבבים להם כל יום כל היום בעניינים אחרים, מהותיים)
"את מי תפסו?" יוסי בן החמש מטפס על הכסא שלידי. הוא היה אמור להיות במיטה עכשיו אבל מה לעשות, הוא ניצל את השנ"צ שלי ונרדם על הספה. אני יכולה להאשים בכך רק את עצמי.
אני מסתכלת על יודה, הוא לועס. חבל שהוא מתכנס אל תוך האדישות שלו ומשאיר אותי לבד בחזית.
"ערבים שברחו", אני בוחרת בתשובה אמיתית.
"מאיזה כלא הם ברחו?" הוא רוצה לדעת.
עכשיו יודה מרים את עיניו סופסוף מהגריסים ומחייך לכיווני, זה לא מצחיק, ממש ממש לא אבל זה מעלה חיוך לא רצוני. התמימות הזאת. שלא תתנפץ, שלא תתנפץ!
"מאיזה כלא הם ברחו?" יוסי לא מוותר.
"הם לא היו בכלא. הם סתם השתוללו" אני קמה לברז לקחת מים. למה יודה לא מאלתר משהו?
"מה הם עשו?" עוד פעם יוסי. כמה קטן ככה סקרן. נו מה יהיה איתו?
"הם הרגו" חד וחלק ונטול תאורים.
"טוב שתפסו אותם" שמח יוסי. "היו צריכים להרוג אותם בחזרה!" כבר יש לו לברנש הצעיר עמדה פוליטית ולכו תתווכחו עם הגיון חותך של ילד.
אבל בעצם... משהו מטריד אותו, "בעצם אסור להחזיר!"
