אין כניסה

[הני ר.]

בס"ד

בסוף יצאתי לחופשה . בבית ששמעו את הקיטורים הבלתי פוסקים ובעל הבית החליט שטוב יותר שהגברת תצא.
והגברת יצאה. יצאתי לשלשה ימים לחופשה קסומה בצפון. חגגתי עד 4:00 לפנות בוקר בתוכניות מתוכניות שונות. התעוררתי כל יום ב 7:00, השעון הביולוגי שלי החליט לעבוד דווקא על שפת הכנרת.
הגעתי הביתה עייפה אך מרוצה וסמרטוטה, שלא תחשבו שלא ריחמתי על הילדים, אין לכם מושג עד כמה.
כל הזמן חשבתי עליהם, אמנם השארתי להם אוכל במקפיא לשבוע לפחות אבל בכ"א אמא זה אמא, ובכל ביס שאכלתי חשבתי עליהם.
בערב שנכנסתי הביתה, צנחתי על הספה, זרקתי את המזוודה וצעקתי בגרון ניחר "שלום הגעתי".
"סוף סוף" אומרת לי טובי, בטון מאשים במקצת.
"שלום ילדים, חזרתי" אני קוראת שוב, כי חוץ מטובי אף אחד לא מתייחס אלי.
"אה חזרת?!" שואל אותי מאיר.
"למה חזרת?!" מעיז יוסי, ואני בעייפותי לא שמה לב שקורה פה משהו מוזר ומשונה.
מסתבר שנרדמתי על הספה, כשהתעוררתי הבית היה חשוך למחצה וכוכבים עליזים קרצו לי מהחלון.
"ילדים, בואו מקלחת ולמיטה".
אני נכנסת למטבח. הביטוי חשכו עיני יהיה מאיר במקצת למול מה שראיתי. נתחיל במקפיא שנשאר מלא כביום עזבי את הבית, המקרר מלא בטביעות אצבעות. פטל שפוך וחצאי מעדנים פתוחים, שפוכים ממתינים ליד גואלת. על הרצפה עטיפות של ארטיקים, הרצפה שחורה, קרטונים של פיצות, 3 במספר, דוקא הכיורים יחסית במצב סביר, אם לא נדבר על השוקו השפוך מהארון עד הכיור ועדת נמלים עמלניות וחרוצות מפלסות להן דרכים בהרים החומים.
הילדים נכנסים אחרי למטבח.
"אוף למה חזרת" אומר יוסי, הוא הכי מעיז.
"מה?!" אני שואלת חדות.
"למה חזרת?!" שואל ודורש תשובה.
"כן, אמא, למה חזרת כזה מהר?! את לא רוצה לנוח נגיד... נגיד עוד שבועיים?" שואל מאיר ומעמיד פני כבש תמים.
שבועיים!! אתן שומעות לשבועיים הוא מעיף אותי.
"מה כ"כ מפריע לכם שאני פה?!" אני שואלת כמעט על סף בכי.
"לא מפריע" הם עונים ביחד.
"כך יותר כיף" הם מסיימים ביחד את המשפט המרושע הזה.
נפגעתי, אין מה לומר, אבל עוד בטרם חשבתי איך להוציא את הפגיעה לפועל אני קולטת שטובי מסתובבת לידי ופניה פני מלפפון כבוש שלא ראה אור ימים רבים.
"טובי מה קרה?!"
"מה קרה?!" היא שואלת ופורצת בבכי. "כל יום אבא הלך לישון עם חיה'לה וכולם חיכו בשקט וכשהוא נרדם הם קפצו מהמיטות ושחקו מלחמות מים ואני צועקת וצועקת וצועקת עליהם ואבא לא מתעורר משום רעש (מה שנכון, נכון! טובי שלי). ורק באחד בלילה הם נרדמו וכל לילה אני בכיתי להם שירדמו והם צחקו עלי ואבא הבטיח לי כל ערב שהוא לא נרדם, הוא רק נח, ובערך ב 1:00 בלילה כשהוא קם לעבור לחדר שלו, הילדים נכנסו תוך שניה למיטה ונרדמו, וגם הם לא הסכימו לאכול שום דבר ממה שהכנת, וכל יום אבא קנה בסוף פיצה, ובבוקר הוא אמר לי להכין להם סנדויצ'ים והם לא רצו שום דבר, אז בסוף קנה להם לחמניות ואני והוא אכלנו את הסנדויצ'ים ובצהריים שמרתי עליהם והם הסכימו לכל השכנים להכנס ולעשות מלחמות מים במטבח..." סיימה את הקינה טובי בקול בוכים.
הילדים עמדו לידי וציפו לפסק דין, הם לא נראו מוטרדים יתר על המידה כיאה לדורנו.
אבל הבנתי אותם, אני בהחלט מבינה שאני מפריעה להם, רק חבל שאני יודעת את זה כשחזרתי, אם הייתי יודעת את זה קודם, הייתי נהנת לי פי אלף.
במחשבה שניה לא הייתי יוצאת בכלל.
איזה מעצבן לחזור ולראות שכולם אבל כולם הסתדרו בלעדייך?!

 

[ביזנסטורי - אילה]

עמדת ותהית לך במטבח ההפוך שלך בשביל מה את בכלל קיימת
ועוד דקה היית טובעת לחלוטין ברחמים עצמיים ובתחושת חילון מייאשת.
אבל פתאום את מרגישה חיבוק חזק חזק מאחורי הגב,
"היה כיף לעשות מלחמת מים," מספר לך מאיר, "אבל זה היה לא מאד כיף כי את לא ראית".
"רצינו לישון מאוחר" מוסיף גם יוסי בכובד ראש, "אבל לא רצינו להירדם עם הבגדים המלוכלכים ובלי שאף אחד יגיד איתנו קריאת שמע בשירים כמו שאת"
"אני לא יודעת לשמור עליהם" כמעט בוכה טובי.
"נס שחזרת כבר אמא, פשוט נס."
"וידענו שאמא שלנו אוהבת אוכל מבושל והיא תחזור עייפה ולא יהיה לה כח להכין" קורץ לי בעלי ונכנס בצעד נמרץ אל המטבח. "אז שמרנו לה את כל האוכל הטעים שהיא השאירה בשבילנו".
והוא פותח את המקפיא, שולף משם קופסאות מרק, מגשי שניצלים וירקות ברוטב אדום.

וככה ישבנו לנו, משפחה מאושרת בלב מטבח מלוכלך ואכלנו אוכל טעים שהכנתי.
הבטתי מסביב כמו חולמת.
הם לא נראים עצובים מכך שחזרתי,
נראה שאפילו הם קצת נהנים.
שחררתי נשיפת רווחה.
איזה נס.

-----
סליחה שפלשתי לך לטור המדהים הזה.
אבל השארת אותי בהרגשה קצת קשה, אז הייתי חייבת...

 

[הני ר.]

מותק את!