הנושאים החמים
הנושאים החמים
בשיעור ב' ישיבה קטנה למדתי חברותא עם מוטי הגאון והיה מדהים. כבר תכננתי את סיומי הש"ס שנערוך יחד בכל העולם, פנמה וארם צובה ואחר כך הצעות רבנות מפלטבוש ועד קרית שמונה שזה טוב כי אתה קרוב לסוריה משם יצאה הקהילה החאלבית הכי עשירה בכל ניו יורק רבתי.
הייתי אמור להיות היום רב מוקף באנשי חצר אבל אמור זה שם של דג. אחרי שלושה חודשים התברר בעלייה לתורה סטנדרטית שהשם השני של מוטי הוא "ליבר". סבתא רעכל עליה השלום הייתה מוציאה קציצי כבד מהקופסת פח חלודה ואומרת לנו "נא, נא, נא דיר לעבער" ומאותו רגע כל פעם שישבתי מולו עלה לי באף ריח של הלעבער הרקוב המקולקל והמראה המקומט החיוור של סבתא כשהצצתי לחדר ההוא בשמגר בגיל 7 עד שההוא עם הפאות המבוקבקות והשיניים הגדולות צעק "מי הכניס לפה ילד. משיגינערס. ארויס ארויס" וראיתי רק חושך ירוק.
לא פשוט למצוא חברותא באמצע שנה ועוד בלי סיבה טובה אבל כן פשוט למצוא את אילוז. אילוז שהיה שותה פטל אדום ישירות מהקנקן הכתום של חדר אוכל, אילוז שכל הישיבה הודתה לריבונו של עולם על זה שהוא לא כהן שצריך להוריד נעליים באמצע תפילה, אילוז שלא גירש את היונים מהחדר שלו עד שהן לא גירשו אותו, אילוז שהיה החבר הכי טוב שלי עוד שש שנים בהן עשינו כל דבר יחד ואפילו גם למדנו קצת, אילוז שזכה לשידוך מקסים עד שמוטי סיפר לצד השני על בעיה רפואית נסתרת שיש לו והשידוך התבטל.
מאז אף אחד לא ראה את אילוז כמה שנים טובות. לפני חודש הוא פתאום התקשר אליי ורצה להיפגש. הסכמתי מיד כי הוא ואני היינו פעם חברים צמודים כמו שנורר בזיכרון-מוישה ומסוף האשראי שלו. הוא הגיע אליי לצפת, כפוף, שבר כלי. אנחנו הולכים במדרחוב לרדת למקווה האר"י אבל היה קשה לזהות בו את אילוז שלי, איך שאנחנו מגיעים למדרגות מתכת של הבית יוסף עולה מולנו רב חשוב עם כמה תלמידים צעירים שותים בצימאון כל מילה שלו. אילוז זיהה אותו מיד.
"רוצח!" הוא צרח בקול אומלל. יונים התעופפו בבהלה. זו פעם ראשונה שאילוז מבריח יונים. "שופך דמים!" הוא התריס שוב, חיוור. תפסתי ביד שלו שלא ייפול. המעקה תפס בו מהצד השני.
התלמידים הצמאים הדפו במהירות את המטורלל המחוצף ולא היה שם את רבי עקיבא שיעצור אותם. רק אותי שהייתי מבולבל גדול בעצמי ראיתי חושך ירוק והרחתי ריח חזק של לעבער. ועוד בבית קברות.
ואז מוטי, הרב מרדכי ליבר, אמר פתאום בלחש: "זה לשון הרע לתועלת. זה מותר ולדעת רוב הפוסקים חובה". התלמידים נעמדו, המומים. לא חשבו שהרב באמת מכיר את התימהוני המדובלל הזה.
"לא נכון". התעקש אילוז. דמעות בעיניו. "שאלתי על ה... בעיה הספציפית הזו. כמה רבנים גדולים". הוא מנה שמות של גדולי ופוסקי הדור המפורסמים ביותר. שלושתנו ידענו שבחיים לא הוציא דבר שקר מפיו. התלמידים התלחששו ביניהם וראיתי שהם נבוכים וגוברים.
היו שם כמה שניות ארוכות של שקט ובסוף מוטי אמר "לא ידעתי" וזה היה הדבר הכי קרוב להתנצלות שהיה אפשר לדמיין ממנו. אילוז נענע את הראש ונשף את כל האוויר שהיה לו בפנים ואפילו יותר ולרגע נשבה אווירה של התפייסות ברוח עד שמוטי אמר "אני אזכיר אותך על הציונים הקדושים כאן לזיווג הגון בקרוב". הרס הכול אבל התלמידים היו מרוצים וענו אמן במקהלת דבקות מעריכה.
למטה ליד רבי פנחס בן יאיר עמד שולחן עם קנקנים כתומים של פטל אדום.
הייתי אמור להיות היום רב מוקף באנשי חצר אבל אמור זה שם של דג. אחרי שלושה חודשים התברר בעלייה לתורה סטנדרטית שהשם השני של מוטי הוא "ליבר". סבתא רעכל עליה השלום הייתה מוציאה קציצי כבד מהקופסת פח חלודה ואומרת לנו "נא, נא, נא דיר לעבער" ומאותו רגע כל פעם שישבתי מולו עלה לי באף ריח של הלעבער הרקוב המקולקל והמראה המקומט החיוור של סבתא כשהצצתי לחדר ההוא בשמגר בגיל 7 עד שההוא עם הפאות המבוקבקות והשיניים הגדולות צעק "מי הכניס לפה ילד. משיגינערס. ארויס ארויס" וראיתי רק חושך ירוק.
לא פשוט למצוא חברותא באמצע שנה ועוד בלי סיבה טובה אבל כן פשוט למצוא את אילוז. אילוז שהיה שותה פטל אדום ישירות מהקנקן הכתום של חדר אוכל, אילוז שכל הישיבה הודתה לריבונו של עולם על זה שהוא לא כהן שצריך להוריד נעליים באמצע תפילה, אילוז שלא גירש את היונים מהחדר שלו עד שהן לא גירשו אותו, אילוז שהיה החבר הכי טוב שלי עוד שש שנים בהן עשינו כל דבר יחד ואפילו גם למדנו קצת, אילוז שזכה לשידוך מקסים עד שמוטי סיפר לצד השני על בעיה רפואית נסתרת שיש לו והשידוך התבטל.
מאז אף אחד לא ראה את אילוז כמה שנים טובות. לפני חודש הוא פתאום התקשר אליי ורצה להיפגש. הסכמתי מיד כי הוא ואני היינו פעם חברים צמודים כמו שנורר בזיכרון-מוישה ומסוף האשראי שלו. הוא הגיע אליי לצפת, כפוף, שבר כלי. אנחנו הולכים במדרחוב לרדת למקווה האר"י אבל היה קשה לזהות בו את אילוז שלי, איך שאנחנו מגיעים למדרגות מתכת של הבית יוסף עולה מולנו רב חשוב עם כמה תלמידים צעירים שותים בצימאון כל מילה שלו. אילוז זיהה אותו מיד.
"רוצח!" הוא צרח בקול אומלל. יונים התעופפו בבהלה. זו פעם ראשונה שאילוז מבריח יונים. "שופך דמים!" הוא התריס שוב, חיוור. תפסתי ביד שלו שלא ייפול. המעקה תפס בו מהצד השני.
התלמידים הצמאים הדפו במהירות את המטורלל המחוצף ולא היה שם את רבי עקיבא שיעצור אותם. רק אותי שהייתי מבולבל גדול בעצמי ראיתי חושך ירוק והרחתי ריח חזק של לעבער. ועוד בבית קברות.
ואז מוטי, הרב מרדכי ליבר, אמר פתאום בלחש: "זה לשון הרע לתועלת. זה מותר ולדעת רוב הפוסקים חובה". התלמידים נעמדו, המומים. לא חשבו שהרב באמת מכיר את התימהוני המדובלל הזה.
"לא נכון". התעקש אילוז. דמעות בעיניו. "שאלתי על ה... בעיה הספציפית הזו. כמה רבנים גדולים". הוא מנה שמות של גדולי ופוסקי הדור המפורסמים ביותר. שלושתנו ידענו שבחיים לא הוציא דבר שקר מפיו. התלמידים התלחששו ביניהם וראיתי שהם נבוכים וגוברים.
היו שם כמה שניות ארוכות של שקט ובסוף מוטי אמר "לא ידעתי" וזה היה הדבר הכי קרוב להתנצלות שהיה אפשר לדמיין ממנו. אילוז נענע את הראש ונשף את כל האוויר שהיה לו בפנים ואפילו יותר ולרגע נשבה אווירה של התפייסות ברוח עד שמוטי אמר "אני אזכיר אותך על הציונים הקדושים כאן לזיווג הגון בקרוב". הרס הכול אבל התלמידים היו מרוצים וענו אמן במקהלת דבקות מעריכה.
למטה ליד רבי פנחס בן יאיר עמד שולחן עם קנקנים כתומים של פטל אדום.
