סתם ככה אני מהרהרת לעצמי, שכל הבעיות הקשות מאד שמתוארות כאן הם סימפטומים, איתותים על בעיה מהותית.
הם מצביעים זה ברור, אבל לא בהכרח על בעיה. אלא יותר על הצורך בשינוי גישה של חינוך הילדים -בבית פנימה, ובמוסדות הלימוד-.
וכמו כל דבר, גם את זה אמרו כבר גדולי הדור.
יש שיחות והוראות ממרן הגראי"ל שטיימנן זצ"ל לאנשי חינוך, כבר לפני 20 שנה ויותר, על כך שבעבר הדרך הייתה
שמאל דוחה וימין מקרבת, ובימינו אנו (כאמור, לפני שנים רבות) הדרך צריכה להיות כמעט רק ימין מקרבת.
וכן הרב וולבא הביא את הגמרא לגבי אב שנוהג בצורה קשה עם בנו, שעובר על לאו של "לפני עיוור" כי הוא מביא את בנו למרידה בכל הדרך שהאב רוצה להנחיל.
ואמר על כך, שבעוד הגמ’ מדברת שם על בנים בגיל מאוחר יחסית (איזור 17 כמדו’), בזמנינו הדברים שייכים כבר בגיל חמש לערך.
(הוא מבאר שם, ששייך שמאל דוחה, גם באב שנוהג עם ילדיו רק בנועם ואכמ"ל, וזו הדרך המתאימה לדורינו).
כך שכל מי שכתב על הצורך בקשר חם ופתוח, צודק לגמרי.
מה שהאינטרנט הקווים ושאר הדברים מחדדים, זה שמה שבעבר היה נחשב כסוג של מותרות, שניתן להסתדר גם בלעדיהם.
הפך בדורינו לדבר קריטי שבלעדיו יהיה קשה מאד לגדל ילדים בדך המסורה לנו.