רציתי לכתוב את זה כמדריך מקצועי, אבל מדריכים מקצועיים לא כותבים ב3 בלילה.
בטח שלא כותבים אותם נטו על סמך ניסיון אישי וכמה שרשורים ישנים מהפורום.
אז זה יהיה דיון, וכל אחד יוזמן להוסיף את חלקו בעניין.
אולי אח"כ מישהו יתנדב לסכם הכל בצורה מסודרת, ולהפוך זאת למדריך מקצועי, כיאה לקהילה מקצועית זו.
מה זה קטע שגרתי ומה זה קטע סוחף, אנחנו יודעים בתור קוראים, בעיקר. זה ההבדל בין קטע שאפשר לקום באמצע שקוראים אותו, לקטע שפשוט לא.
אבל בתור כותבים?
נחלק את זה לכמה נקודות:
1. התמה. הרעיון המרכזי של הסיפור.
בקטע שגרתי הוא קיים, נכון. הוא אפילו יכול להיות הדבר המרכזי.
אבל בקטע סוחף הוא העיקר.
קטע שגרתי יראה כך:
כתיבה כזו, חתוכה ועקשנית, מספרת על ילד שלא אכפת לו ממה שאומרים. אז למה רוב הקטע מספר מה אמרו לו, אם זה כל כך לא אכפת לו?
קטע סוחף, יראה יותר כך:
ככה, כנראה, היינו מצפים מסיפור חיים של ראש ישיבה להראות.
איך יוצרים את המבנה הזה?
א. חושבים על התמה, מנסים להרגיש אותה. אפשר גם לפתוח ספר בנושא, או להקשיב להרצאה. רק אחרי שהתמה מוצקה אצלכם - כתבו.
ב. אחרי הכתיבה, הקריאו לעצמכם את הקטע, ונסו לזהות איפה התמה לא חיה אלא רק קיימת. כשזה קורה - חפשו את התמה הספציפית לפסקה זו. מה היא באה לומר, בתוך כל הקטע?
כעת כתבו מחדש את הפסקה.
2. הגיבור ושאר הדמויות.
את הגיבור צריכים לאהוב.
ככה זה. אם הכותב לא אוהב את הגיבור, איך יאהבו אותו הקוראים?
אבל גם את שאר הדמויות צריכים לאהוב, אחרת החיבור יהיה רק לגיבור ולא לקטע.
כמובן, לא מדובר דווקא על אהבת נפש, לרוב מספיק שהכותב יוכל לומר "וואי, הוא פשוט מתוק/חמוד/בחור טוב".
מה עושים אם לא מצליחים לאהוב את הדמויות?
א. מדביקים לו תכונות של אדם קיים שאתם כן אוהבים. זה יכול להיות אפילו צבע עיניים.
ב. עובדים קצת על התת מודע. עוצרים הכל, תופסים את השם של הדמות ואומרים (עדיף בפה, למתקשים - גם לחשוב זה טוב): "וואו, X כזה מתוק! הייתי רוצה להכיר אדם נפלא כמוהו."
דעתי האישית, ועל כך יש מחלוקת - את הרעים בסיפור לא צריכים לאהוב, אבל צריכים למצוא בהם נקודה טובה, ואותה כן לאהוב. למשל: "וואו, למוחמד הזה יש אמונה ממש חזקה! רק חבל שזה גורם לו לצאת לפיגועים...".
3. מקומו של הכותב.
לרוב, הכותבים בוחרים להציג את הקטע דרך הדמות הראשית. מה שהיא יודעת זה מה שיש, ואם מישהו הרגיז אותה - הוא יכתב כמעצבן בלתי אפשרי.
האופציה הנוספת היא לספר את הסיפור מהצד, בחינת "שלישי המדבר". הגיבור מביט על הדמויות וכותב אותן ממקומו הוא.
שתי האופציות הללו הן בסדר גמור, בתנאי אחד - הכותב לא משתתף בסצנה עצמה.
דוגמא:
בקיצור, כותב יקר, תפקידך לכתוב. לא להתערב במריבה.
גם אם הקטע כולו נכתב מנקודת מבט של אחד שחושב ששימי עצבני, זו לא סיבה לכתוב זאת באיזור המלל של הכותב, אלא כך:
בקיצור:
א. הכותב אמור לדעת רק מה שכבר נודע למשתתפים בקטע.
ב. הכותב לא אמור להוסיף את דעתו.
ג. אסור לעבור באמצע קטע בין דמויות, למשל אם בתחילת הקטע מדובר על שימי - הוא גיבור הקטע עד סופו, ואי אפשר לתת פתאום מקום מהותי למחשבותיו של גרשון.
איך עוזרים לקטע להצליח בזה?
א. עבודת דמות, כמו במשחק. להכיר את הדמות, להיכנס אליה ואל הצורה בה היא רואה את העולם.
ב. בקריאה חוזרת של הקטע, לחפש מילים שמסכמות מצב במילת רגש אחת, כאשר הגיבור לא אמור להגדיר את מצבו. להחליף אותן בתיאור מצידו של הגיבור.
מניסיוני האישי כקוראת וכותבת, אלו דברים שהופכים כל קטע לסוחף הרבה יותר. לרוב, אחרי עבודה על 3 הנקודות האלו, אפילו בקריאה חמישית אתקשה לעצור באמצע.
אזהרה: זה לוקח לא מעט זמן, חשיבה ותרגול.
עכשיו תורכם, קהל נכבד. דברו.
בטח שלא כותבים אותם נטו על סמך ניסיון אישי וכמה שרשורים ישנים מהפורום.
אז זה יהיה דיון, וכל אחד יוזמן להוסיף את חלקו בעניין.
אולי אח"כ מישהו יתנדב לסכם הכל בצורה מסודרת, ולהפוך זאת למדריך מקצועי, כיאה לקהילה מקצועית זו.
מה זה קטע שגרתי ומה זה קטע סוחף, אנחנו יודעים בתור קוראים, בעיקר. זה ההבדל בין קטע שאפשר לקום באמצע שקוראים אותו, לקטע שפשוט לא.
אבל בתור כותבים?
נחלק את זה לכמה נקודות:
1. התמה. הרעיון המרכזי של הסיפור.
בקטע שגרתי הוא קיים, נכון. הוא אפילו יכול להיות הדבר המרכזי.
אבל בקטע סוחף הוא העיקר.
קטע שגרתי יראה כך:
אחלה תמה, הכל בסדר. אבל מה מספרת צורת הכתיבה, למשל?אני תמיד רציתי להיות גדול. בגן תמיד אמרו לי שאני סתם נמוך ולא אוכל להיות גדול. בכיתה גם חשבו שאני טיפש ממש, כי היה לי קול חלש ואף פעם לא עניתי בקול למורה. אבל בישיבה נהייתי גדול. עובדה שהיום אני הראש שלה.
כתיבה כזו, חתוכה ועקשנית, מספרת על ילד שלא אכפת לו ממה שאומרים. אז למה רוב הקטע מספר מה אמרו לו, אם זה כל כך לא אכפת לו?
קטע סוחף, יראה יותר כך:
בתוך כל שורה יש זרימה, שמאפשרת לקורא לחוש שיש בדובר עומק מסוים. עם זאת, השורות עוברות מהר, בלי להתעכב.תמיד רציתי להיות גדול.
בגן, בין כל הילדים, היו לי חלומות להגיע עד התקרה.
בכיתה, למרות שהייתי שקט, נלחמתי על כל ציון.
בישיבה התחלתי סוף סוף באמת לגדול.
עובדה שהיום אני הראש שלה.
ככה, כנראה, היינו מצפים מסיפור חיים של ראש ישיבה להראות.
איך יוצרים את המבנה הזה?
א. חושבים על התמה, מנסים להרגיש אותה. אפשר גם לפתוח ספר בנושא, או להקשיב להרצאה. רק אחרי שהתמה מוצקה אצלכם - כתבו.
ב. אחרי הכתיבה, הקריאו לעצמכם את הקטע, ונסו לזהות איפה התמה לא חיה אלא רק קיימת. כשזה קורה - חפשו את התמה הספציפית לפסקה זו. מה היא באה לומר, בתוך כל הקטע?
כעת כתבו מחדש את הפסקה.
2. הגיבור ושאר הדמויות.
את הגיבור צריכים לאהוב.
ככה זה. אם הכותב לא אוהב את הגיבור, איך יאהבו אותו הקוראים?
אבל גם את שאר הדמויות צריכים לאהוב, אחרת החיבור יהיה רק לגיבור ולא לקטע.
כמובן, לא מדובר דווקא על אהבת נפש, לרוב מספיק שהכותב יוכל לומר "וואי, הוא פשוט מתוק/חמוד/בחור טוב".
מה עושים אם לא מצליחים לאהוב את הדמויות?
א. מדביקים לו תכונות של אדם קיים שאתם כן אוהבים. זה יכול להיות אפילו צבע עיניים.
ב. עובדים קצת על התת מודע. עוצרים הכל, תופסים את השם של הדמות ואומרים (עדיף בפה, למתקשים - גם לחשוב זה טוב): "וואו, X כזה מתוק! הייתי רוצה להכיר אדם נפלא כמוהו."
דעתי האישית, ועל כך יש מחלוקת - את הרעים בסיפור לא צריכים לאהוב, אבל צריכים למצוא בהם נקודה טובה, ואותה כן לאהוב. למשל: "וואו, למוחמד הזה יש אמונה ממש חזקה! רק חבל שזה גורם לו לצאת לפיגועים...".
3. מקומו של הכותב.
לרוב, הכותבים בוחרים להציג את הקטע דרך הדמות הראשית. מה שהיא יודעת זה מה שיש, ואם מישהו הרגיז אותה - הוא יכתב כמעצבן בלתי אפשרי.
האופציה הנוספת היא לספר את הסיפור מהצד, בחינת "שלישי המדבר". הגיבור מביט על הדמויות וכותב אותן ממקומו הוא.
שתי האופציות הללו הן בסדר גמור, בתנאי אחד - הכותב לא משתתף בסצנה עצמה.
דוגמא:
מנין לנו ששימי עצבני? בגלל שפניו אדומות והוא צורח? זו פרשנות של הכותב. הרי יכול היה להיות שפניו אדומות מהשמש, והוא צורח כי גרשון כבד שמיעה.שימי היה עצבני. "תגיד לי, אתה נורמלי?" הוא צרח על גרשון. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
בקיצור, כותב יקר, תפקידך לכתוב. לא להתערב במריבה.
גם אם הקטע כולו נכתב מנקודת מבט של אחד שחושב ששימי עצבני, זו לא סיבה לכתוב זאת באיזור המלל של הכותב, אלא כך:
כאן, גרשון הוא זה שחושב ששימי עצבני. איך אנחנו יודעים שזה הוא? כי הוא זה שמגיב (או לא מגיב, במקרה הזה) על פי ההנחה הזו. בנוסף, המידע על כך ששימי עצבני מגיע רק כשהוא מגיע לגרשון, ולא קודם."תגיד לי, אתה נורמלי?" צעק שימי. גרשון נאלם. אין לו מילים כששימי עצבני. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
בקיצור:
א. הכותב אמור לדעת רק מה שכבר נודע למשתתפים בקטע.
ב. הכותב לא אמור להוסיף את דעתו.
ג. אסור לעבור באמצע קטע בין דמויות, למשל אם בתחילת הקטע מדובר על שימי - הוא גיבור הקטע עד סופו, ואי אפשר לתת פתאום מקום מהותי למחשבותיו של גרשון.
איך עוזרים לקטע להצליח בזה?
א. עבודת דמות, כמו במשחק. להכיר את הדמות, להיכנס אליה ואל הצורה בה היא רואה את העולם.
ב. בקריאה חוזרת של הקטע, לחפש מילים שמסכמות מצב במילת רגש אחת, כאשר הגיבור לא אמור להגדיר את מצבו. להחליף אותן בתיאור מצידו של הגיבור.
מניסיוני האישי כקוראת וכותבת, אלו דברים שהופכים כל קטע לסוחף הרבה יותר. לרוב, אחרי עבודה על 3 הנקודות האלו, אפילו בקריאה חמישית אתקשה לעצור באמצע.
אזהרה: זה לוקח לא מעט זמן, חשיבה ותרגול.
עכשיו תורכם, קהל נכבד. דברו.