דיון איך הופכים קטע שגרתי לסוחף

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
רציתי לכתוב את זה כמדריך מקצועי, אבל מדריכים מקצועיים לא כותבים ב3 בלילה.
בטח שלא כותבים אותם נטו על סמך ניסיון אישי וכמה שרשורים ישנים מהפורום.
אז זה יהיה דיון, וכל אחד יוזמן להוסיף את חלקו בעניין.
אולי אח"כ מישהו יתנדב לסכם הכל בצורה מסודרת, ולהפוך זאת למדריך מקצועי, כיאה לקהילה מקצועית זו.

מה זה קטע שגרתי ומה זה קטע סוחף, אנחנו יודעים בתור קוראים, בעיקר. זה ההבדל בין קטע שאפשר לקום באמצע שקוראים אותו, לקטע שפשוט לא.
אבל בתור כותבים?

נחלק את זה לכמה נקודות:
1. התמה. הרעיון המרכזי של הסיפור.
בקטע שגרתי הוא קיים, נכון. הוא אפילו יכול להיות הדבר המרכזי.
אבל בקטע סוחף הוא העיקר.
קטע שגרתי יראה כך:
אני תמיד רציתי להיות גדול. בגן תמיד אמרו לי שאני סתם נמוך ולא אוכל להיות גדול. בכיתה גם חשבו שאני טיפש ממש, כי היה לי קול חלש ואף פעם לא עניתי בקול למורה. אבל בישיבה נהייתי גדול. עובדה שהיום אני הראש שלה.
אחלה תמה, הכל בסדר. אבל מה מספרת צורת הכתיבה, למשל?
כתיבה כזו, חתוכה ועקשנית, מספרת על ילד שלא אכפת לו ממה שאומרים. אז למה רוב הקטע מספר מה אמרו לו, אם זה כל כך לא אכפת לו?
קטע סוחף, יראה יותר כך:
תמיד רציתי להיות גדול.
בגן, בין כל הילדים, היו לי חלומות להגיע עד התקרה.
בכיתה, למרות שהייתי שקט, נלחמתי על כל ציון.
בישיבה התחלתי סוף סוף באמת לגדול.
עובדה שהיום אני הראש שלה.
בתוך כל שורה יש זרימה, שמאפשרת לקורא לחוש שיש בדובר עומק מסוים. עם זאת, השורות עוברות מהר, בלי להתעכב.
ככה, כנראה, היינו מצפים מסיפור חיים של ראש ישיבה להראות.
איך יוצרים את המבנה הזה?
א. חושבים על התמה, מנסים להרגיש אותה. אפשר גם לפתוח ספר בנושא, או להקשיב להרצאה. רק אחרי שהתמה מוצקה אצלכם - כתבו.
ב. אחרי הכתיבה, הקריאו לעצמכם את הקטע, ונסו לזהות איפה התמה לא חיה אלא רק קיימת. כשזה קורה - חפשו את התמה הספציפית לפסקה זו. מה היא באה לומר, בתוך כל הקטע?
כעת כתבו מחדש את הפסקה.

2. הגיבור ושאר הדמויות.
את הגיבור צריכים לאהוב.
ככה זה. אם הכותב לא אוהב את הגיבור, איך יאהבו אותו הקוראים?
אבל גם את שאר הדמויות צריכים לאהוב, אחרת החיבור יהיה רק לגיבור ולא לקטע.
כמובן, לא מדובר דווקא על אהבת נפש, לרוב מספיק שהכותב יוכל לומר "וואי, הוא פשוט מתוק/חמוד/בחור טוב".
מה עושים אם לא מצליחים לאהוב את הדמויות?
א. מדביקים לו תכונות של אדם קיים שאתם כן אוהבים. זה יכול להיות אפילו צבע עיניים.
ב. עובדים קצת על התת מודע. עוצרים הכל, תופסים את השם של הדמות ואומרים (עדיף בפה, למתקשים - גם לחשוב זה טוב): "וואו, X כזה מתוק! הייתי רוצה להכיר אדם נפלא כמוהו."
דעתי האישית, ועל כך יש מחלוקת - את הרעים בסיפור לא צריכים לאהוב, אבל צריכים למצוא בהם נקודה טובה, ואותה כן לאהוב. למשל: "וואו, למוחמד הזה יש אמונה ממש חזקה! רק חבל שזה גורם לו לצאת לפיגועים...".

3. מקומו של הכותב.
לרוב, הכותבים בוחרים להציג את הקטע דרך הדמות הראשית. מה שהיא יודעת זה מה שיש, ואם מישהו הרגיז אותה - הוא יכתב כמעצבן בלתי אפשרי.
האופציה הנוספת היא לספר את הסיפור מהצד, בחינת "שלישי המדבר". הגיבור מביט על הדמויות וכותב אותן ממקומו הוא.
שתי האופציות הללו הן בסדר גמור, בתנאי אחד - הכותב לא משתתף בסצנה עצמה.
דוגמא:
שימי היה עצבני. "תגיד לי, אתה נורמלי?" הוא צרח על גרשון. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
מנין לנו ששימי עצבני? בגלל שפניו אדומות והוא צורח? זו פרשנות של הכותב. הרי יכול היה להיות שפניו אדומות מהשמש, והוא צורח כי גרשון כבד שמיעה.
בקיצור, כותב יקר, תפקידך לכתוב. לא להתערב במריבה.
גם אם הקטע כולו נכתב מנקודת מבט של אחד שחושב ששימי עצבני, זו לא סיבה לכתוב זאת באיזור המלל של הכותב, אלא כך:
"תגיד לי, אתה נורמלי?" צעק שימי. גרשון נאלם. אין לו מילים כששימי עצבני. "אני - לא - מרשה - לך - את הכדור!"
כאן, גרשון הוא זה שחושב ששימי עצבני. איך אנחנו יודעים שזה הוא? כי הוא זה שמגיב (או לא מגיב, במקרה הזה) על פי ההנחה הזו. בנוסף, המידע על כך ששימי עצבני מגיע רק כשהוא מגיע לגרשון, ולא קודם.
בקיצור:
א. הכותב אמור לדעת רק מה שכבר נודע למשתתפים בקטע.
ב. הכותב לא אמור להוסיף את דעתו.
ג. אסור לעבור באמצע קטע בין דמויות, למשל אם בתחילת הקטע מדובר על שימי - הוא גיבור הקטע עד סופו, ואי אפשר לתת פתאום מקום מהותי למחשבותיו של גרשון.
איך עוזרים לקטע להצליח בזה?
א. עבודת דמות, כמו במשחק. להכיר את הדמות, להיכנס אליה ואל הצורה בה היא רואה את העולם.
ב. בקריאה חוזרת של הקטע, לחפש מילים שמסכמות מצב במילת רגש אחת, כאשר הגיבור לא אמור להגדיר את מצבו. להחליף אותן בתיאור מצידו של הגיבור.

מניסיוני האישי כקוראת וכותבת, אלו דברים שהופכים כל קטע לסוחף הרבה יותר. לרוב, אחרי עבודה על 3 הנקודות האלו, אפילו בקריאה חמישית אתקשה לעצור באמצע.
אזהרה: זה לוקח לא מעט זמן, חשיבה ותרגול.

עכשיו תורכם, קהל נכבד. דברו.
 

אינספריישן

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
נ. גל תודה. אכן חשוב.

כמה טיפים מניסיוני:
די יוהרה מפדחת לכתוב זאת בגילי המופלג, אך בכל זאת...

גם קטע מרדים קשות עשוי להפוך לדובדבן הספר.
לפעמים קורה שיש חלקים משעממים בסיפור. כן, משעממים. רק מה? הם נצרכים להמשך הסיפור. אלו יכולים להיות קטעי מידע או הכנת הרקע. במצב כזה, איך גורמים לקורא להישאב אל תוך המילים ולא לדפדף הלאה?
מה שאני עשיתי במקרים כאלו, זה להכניס התרחשות מעניינת (שלא תמיד נצרכת לסיפור) בתוך המידע. דוגמא: סיפורנו מתרחש בממלכת... בה הרים נישאים... מערות חשוכות... גובה האנשים ממוצע... עיניים חומות... בלה-בלה-בלה. אפשר להכניס כדף מידע מתוך ספר רנדומאלי מרדים, ואפשר ליצור סצנת קומדיה מותחת בה מאבטחי הבנק מאלפים אחד את השני בינה, בעוד הגנב הנועז מוציא מאחורי גבם שקי מזומנים בזה אחר זה. וכך, בעוד השומר יתאר בפאתוס את טבעם הישר של אזרחי המדינה, הגנב כמעט ידליק בטעות את מערכת האזעקה, וכשיהלל את מזג האוויר הנעים ימחה השודד האמיץ אגלי זיעה הנוטפים ממצחו.

כתיבה קמאית
כשמדברים על קשייו של הנסיך האומלל בשל בגדיו המסורבלים, לא מתעוררת בנו הזדהות, והזדהות רגשית עם הגיבורים היא-היא הופכת קטע לסוחף. יודעים מה? לא הזדהות. כל רגש שמתעורר, אם הוא כעס, חמלה או הערצה. כשהקורא מתחבר לטקסט ומוצא את עצמו בתוכו הוא ממשיך לקרוא, כי דרך השורות הוא מעוניין תת-הכרתית ללמוד על עצמו.
איך כן נתאר את מצוקת הפרינס המפונק?
נחבר את הרגש לאינסטינקטים המובנים בתוכנו.
אם נקריא את הטקסט לאדם פרימיטיבי וקשה-הבנה מימי הביניים והוא ייהנה, סימן שהצלחנו לעורר הזדהות. כמה שהרגש בסיסי יותר (כגון: אהבה; פחד; רעב; מוות; עצב; כעס) כך קהל קוראים נרחב יותר ימצא את עצמו.
כמובן, יש דרכים אלגנטיות לשכתב את זה. לא מומלץ להקליד ברוב חשיבות: הנסיך היה עצוב, כי היה לו חם משכבות הבדים העודפות. הוא גם כעס על אבא שלו המלך ירום הודו שלא התיר לו להסתובב בטריקו וטייץ ברחבי הממלכה.
עדיף משהו כמו:
רגש חם דגדג במעלה גרונו של הארי מייגן, נסיך סמאולינגה. הוא הסתובב אל החלון בתנועה חדה, חתוכה, והניח לרוח בין הערביים לצנן את פניו האדומות, ולא רק מחום.
"עוד רגע המלך יכעס" ציין בטון מורגל, מנבא שחורות, אחד ממשרתיו הקרובים של מייגן היורש. "לא מכובד לעמוד כך!", נזף בו קלושות. בכל זאת, נסיך.
הארי לא הגיב. רק ידו גירדה בתזזיתיות מאחורי אוזנו, מוכיחה כי שמע גם שמע.
 

אהרון1

משתמש פעיל
סורי,
אבל הקטע הראשון עם הילד שרצה להיות גדול יותר סחף אותי.

אגב, זה שהוא סיפר מה חשבו עליו עדיין לא אומר שאכפת לו ממה שאומרים.

ועוד יותר אגב, מי אמר שרק הוא חלם בגן, וילד שקט לא מכריח שילחם על ציונים (אולי על מקום בחברה).
 

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סורי,
אבל הקטע הראשון עם הילד שרצה להיות גדול יותר סחף אותי.
האמת שגם לי הקריאה יותר זרמה בראשון...
בקריאה שניה - הקטע הראשון עובר גם הוא לפי ה"כלל", אלא שהוא מביא את הילד ולא את המבוגר כעיקר.
ככה שבהפוכה, יצא שהוא יותר זורם, כי קל יותר להתחבר למקום שרוצה לגדול.
אוקי, תודה.
נשתדל בפעם הבאה למצוא דוגמאות יותר נכונות.
אגב, זה שהוא סיפר מה חשבו עליו עדיין לא אומר שאכפת לו ממה שאומרים.
כלל נקוט בידינו: אם בן אדם מדבר הרבה על נושא מסוים, משמע שהוא מעסיק אותו. דוגמא לדבר: בחתונה כולם יאחלו לרווק שיזכה להקים בית, אך בסתם יום של חול - לא.
על כן, אם רוב הקטע עוסק בזוית מסויימת, משמע שיש לה חשיבות עבור הגיבור או עבור הכותב.
ועוד יותר אגב, מי אמר שרק הוא חלם בגן, וילד שקט לא מכריח שילחם על ציונים (אולי על מקום בחברה).
אמת, לא מכריח בכלל. אם זה היה קטע אמיתי ולא רק דוגמא, הייתי מבצעת עבודת דמות ופותרת את השאלות האלו עוד לפני הכתיבה. הקטע הזה חסר מאד.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיג

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יי הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי:ב יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יי:ד רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:
נקרא  11  פעמים

לוח מודעות

למעלה