הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבטתי על נעלי הקטנות, בעודי פוסע לצידו של אבי, חוזר הביתה לאחר ההקפות בשמחת תורה כשכיסי גדושות ב'טופים'.
רשרוש העטיפות קרץ לי, וכך מצאתי את עצמי מקלף את העטיפה, ומכניס את הסוכרייה לפי. העטיפה, כמובן מאליו, הושלכה למדרכה.
אבי עצר מיד. פניו הביעו צער. "לא חבל על המדרכה היפה, יוני?" שאל. בתחושת בושה מיהרתי להרים את העטיפה, שומר אותה בידי עד לפח הקרוב.
לאחר כמה מעשים מעין אלו, וכמובן הדוגמה האישית של אבא, שהיה מסוגל להחזיק עטיפות ריקות לאורך קילומטרים, לא הייתי מסוגל נפשית להשליך לכלוך למקום שאינו פח זבל.
---
10 שנים מאוחר יותר. ועד חמישי ישיבה גדולה.
החדר השקט בדרך כלל, לבש חגיגיות ושמחה. הבחור הראשון מהועד התארס, ובדיוק מהחדר שלנו! ערימות של עיתונים, שבדרך כלל לא נכנסו אפילו לבתינו, היו פזורים בכל רחבי החדר, ובחורים כבודים ישבו על הארץ וגזרו מהם גזירים במרץ עבור עיתון האירוסים. בלונים נופחו בזה אחר זה ונקשרו לשרשרת [כמובן שהם מצאו את הזמן להתפוצץ בדיוק ב-2 בלילה].
מזרונינו הונחו זה לצד זה בערימה אחת, והמיטות נערמו האחת על גבי חברתה במגדל שאיים להתמוטט, נגררו שולחנות וסודרו בשורה ארוכה ל'סנטוחה' ספונטנית ועליזה. החתן הטרי נכנס במבוכה לקול מצהלות החבורה, אוחז חפיסת סיגריות בידו, מחלק לידים השלוחות מכל עבר, כפי הנראה זו הפעם הראשונה שהוא אוחז אחת כזו בידיו.
בקבוקי שתייה ופיצוחים הופיעו משום מקום, ושירה סוערת התחילה עולה 'אוי ענבי הג-פן, בענבי הג-פן, דבר נאה ומתק-בל, דבר נאה ומתקבל'.
רצפת החדר החלה מתכסה לה בקליפות, והכוסות התחילו להתמלאות ולהתרוקן לחילופין בשתיה מתוקה מוגזת. מצונף בפינתי, הבטתי מבועת ברצפה ששטפתי רק ביום שישי האחרון, שהיה קשה לזהות את צבעה המקורי.
אך זה היה עוד כלום, לעומת הרגע שגיליתי בו את צורת הפתרון המקורית שמצאו החבר'ה לכוסות הריקות. בזו אחר זו התעופפו הן מבעד לחלון הפתוח, מקבלות כתוספת גם בקבוק או שנים.
התקשיתי להתרכז בשמחה הגואה, כששאלה אחת מנקרת במוחי ללא הרף. למה היה נח צריך קומה שלמה בתיבה בשביל הזבל, למה הוא לא זרק אותו מהחלון?!
רשרוש העטיפות קרץ לי, וכך מצאתי את עצמי מקלף את העטיפה, ומכניס את הסוכרייה לפי. העטיפה, כמובן מאליו, הושלכה למדרכה.
אבי עצר מיד. פניו הביעו צער. "לא חבל על המדרכה היפה, יוני?" שאל. בתחושת בושה מיהרתי להרים את העטיפה, שומר אותה בידי עד לפח הקרוב.
לאחר כמה מעשים מעין אלו, וכמובן הדוגמה האישית של אבא, שהיה מסוגל להחזיק עטיפות ריקות לאורך קילומטרים, לא הייתי מסוגל נפשית להשליך לכלוך למקום שאינו פח זבל.
---
10 שנים מאוחר יותר. ועד חמישי ישיבה גדולה.
החדר השקט בדרך כלל, לבש חגיגיות ושמחה. הבחור הראשון מהועד התארס, ובדיוק מהחדר שלנו! ערימות של עיתונים, שבדרך כלל לא נכנסו אפילו לבתינו, היו פזורים בכל רחבי החדר, ובחורים כבודים ישבו על הארץ וגזרו מהם גזירים במרץ עבור עיתון האירוסים. בלונים נופחו בזה אחר זה ונקשרו לשרשרת [כמובן שהם מצאו את הזמן להתפוצץ בדיוק ב-2 בלילה].
מזרונינו הונחו זה לצד זה בערימה אחת, והמיטות נערמו האחת על גבי חברתה במגדל שאיים להתמוטט, נגררו שולחנות וסודרו בשורה ארוכה ל'סנטוחה' ספונטנית ועליזה. החתן הטרי נכנס במבוכה לקול מצהלות החבורה, אוחז חפיסת סיגריות בידו, מחלק לידים השלוחות מכל עבר, כפי הנראה זו הפעם הראשונה שהוא אוחז אחת כזו בידיו.
בקבוקי שתייה ופיצוחים הופיעו משום מקום, ושירה סוערת התחילה עולה 'אוי ענבי הג-פן, בענבי הג-פן, דבר נאה ומתק-בל, דבר נאה ומתקבל'.
רצפת החדר החלה מתכסה לה בקליפות, והכוסות התחילו להתמלאות ולהתרוקן לחילופין בשתיה מתוקה מוגזת. מצונף בפינתי, הבטתי מבועת ברצפה ששטפתי רק ביום שישי האחרון, שהיה קשה לזהות את צבעה המקורי.
אך זה היה עוד כלום, לעומת הרגע שגיליתי בו את צורת הפתרון המקורית שמצאו החבר'ה לכוסות הריקות. בזו אחר זו התעופפו הן מבעד לחלון הפתוח, מקבלות כתוספת גם בקבוק או שנים.
התקשיתי להתרכז בשמחה הגואה, כששאלה אחת מנקרת במוחי ללא הרף. למה היה נח צריך קומה שלמה בתיבה בשביל הזבל, למה הוא לא זרק אותו מהחלון?!
