הנושאים החמים
הנושאים החמים
ואוו. משימה מעניינת. ללכת לחפש את הקטע ההוא שהייתי צריכה לשלוח. לקרוא אותו, להיזכר. איזה ישןן
@אוראל סולטן שכוייח על היוזמה.
(לגבי הקטע שמעלה, נכתב לפני קצת פחות משנה. זה פרק מתוך פאנפיק שלם { אבל לא גמור} שנכתב על דופליקטים 1. לא העלתי אותו לכאן, אז מחילה מראש אם לא יובנו כל הדמויות, הסיטואציות וההקשר שבפרק. אגב אני חרגתי מה200 מילה. עשיתי העתק הדבק לקטע וזהו.) תהנוו.
הרי המאטרו, אינדיבידואל
מקסימיליאן צופה בדני. הוא מטפס על הר המאטרו. מפלצת של הר.
אחדים הם האנשים שהצליחו לתקוע דגל בפסגה שלו. להגיע ליעד. לכבוש את המטרה.
דני מטפס, נחוש להגיע, לתקוע דגל בעצמו.
להביא ניצחון לקבוצה. הבטיח לעצמו לעמוד הפעם במשימה שנתנו להם. בלי לאכזב.
מקסימילאן מוחה לו כפיים בלב. רואה את הנער הזה, כל כך דומה להורים שלו. הבן של אבא שלו.
לפתע, דני מועד מאחת האבנים, רגליו קורסות על האדמה, וגופו נוטה ליפול בזוית מסוכנת. מקסימילאן מזנק לעברו. ידיו, יציבות וחזקות, תופסות בו בעוצמה. הוא מודיע לו בהתנשפות ׳׳תפסתי אותך, בחור׳׳ עוזר לו לשבת, לבדוק מה שלומו. מצב היד שלו לא נראית מלהיב במיוחד.
׳׳אני כבר לא המום ממש שקורה איתי לאחרונה׳׳ דני מפטיר, לא מרוצה בעליל מהפוזה העכשווית שלו. ׳׳כן אשמח לדעת מה אתה עושה פה׳׳ ונס שתפסת אותי רגע לפני שזה היה מאוחר לשניינו.
דני מקפל בזהירות את שרוולי חולצתו. יעבור. הוא קובע, מניח לטיפות דם קטנות להכתים את בגדיו. הם מלוכלכים מאבק ומזיעה. אבל הוא, לא מוותר. נחוש. מביט למעלה, לכיוון הפסגה. מאמין שהוא מסוגל.
מהרהר במוטו שלו. כמה הוא רלוונטי. נפילה קטנה למטה, התקדמות גדולה למעלה.
׳׳הייתי מצפה לתודה׳׳. או שממך לא. ׳׳ומה אני עושה פה?׳׳ מקסימילאן שואל רטורית, מעבד את מילותיו, נותן לדני יד. עוזר לו לקום. הם מתחילים בדממה לטפס למעלה.
בסיומן של כמה דקות ארוכות, ופרצופים מצד דני חסר הסבלנות אך הנחוש במיוחד, מקסימיליאן קוטע את השקט. מנגב זיעה. הר המאטרו מלא אתגרים. לא פלא שקשה לכבוש אותו.
’’דני. מה אתה יודע על אגדת ’הכדור האבוד?’’ הוא שואל, נעצר לרגע, מביט לתוך עיניו של דני. הן לא משקפות דבר. שום ניצוץ מוכר לא נדלק בהן. מקסימיליאן נאנח.
’’הכדור האבוד?’’ דני תוקע מקל בהר, סלעים קטנים נופלים למטה, הוא נתמך בו. חושב.
’’בדיוק. מזכיר לך משהו אולי?’’ תקווה בקולו. דני חייב לגלות ידע בעניין.
’’לא’’ דני עוקב בעיניו אחרי זבוב טורדני. הוא מזמזם סביבו במעגלים, לא נעלם גם אחרי נסיונות מתישים מצידו.
אין ברירה הוא מחליט. כמה תנועות ידיים מצידו, והזבוב קופא, צונח על האדמה.
מקסימיליאן מסתכל מהצד. שותק. הזבוב הזעיר, תוצרת פ’יוצר, מתפרק על האדמה ברעש עדין.
דני מתכופף, מרים את החלקיקים, מעיף בהם מבט קצר ולא סלחני במיוחד, מכניס אותם לכיסו.
מהרהר בעוגמה, שאולי זה באמת לא חכם להקפיא זבובים.
פעם שעברה, זה לא נגמר כל כך טוב. ואם נדייק, אי אפשר עדיין לומר על הפרשיה ההיא ’נגמר’.
’’אתה יודע כמה פרופסור אנגלר לא יאהב מה שעשית עכשיו’’ מקסימיליאן מעיר את המובן מאליו. ’’הוא יוריד לכם נקודות על זה’’. הוא מתחיל לקפל ציוד, מחליט סופית לתת לאלדו לדבר עם דני. הוא עצמו, צריך לדבר בדחיפות עם אנשים אחרים.
’’יודע. שיתמודד’’ דני מוציא בקבוק מים, לוגם ארוכות. ’’יושב לו הפרופסור המהולל במשרד הממוזג שלו, שולח אותי למשימות של סופר- על ודואג גם לצרף אלי כמה יצורים קטנים שעושים רעש נוראי’’ הוא מתרגז. מצרף לרשימה הנרגזת שלו, גם את החברים שלו. גם הם מאמינים בו כאילו הוא באמת סופר- על. שולחים אותו לרכב על דואסינסים, לכבוש את המאטרו. לבד.
@אוראל סולטן שכוייח על היוזמה.(לגבי הקטע שמעלה, נכתב לפני קצת פחות משנה. זה פרק מתוך פאנפיק שלם { אבל לא גמור
} שנכתב על דופליקטים 1. לא העלתי אותו לכאן, אז מחילה מראש אם לא יובנו כל הדמויות, הסיטואציות וההקשר שבפרק. אגב אני חרגתי מה200 מילה. עשיתי העתק הדבק לקטע וזהו.) תהנוו.הרי המאטרו, אינדיבידואל
מקסימיליאן צופה בדני. הוא מטפס על הר המאטרו. מפלצת של הר.
אחדים הם האנשים שהצליחו לתקוע דגל בפסגה שלו. להגיע ליעד. לכבוש את המטרה.
דני מטפס, נחוש להגיע, לתקוע דגל בעצמו.
להביא ניצחון לקבוצה. הבטיח לעצמו לעמוד הפעם במשימה שנתנו להם. בלי לאכזב.
מקסימילאן מוחה לו כפיים בלב. רואה את הנער הזה, כל כך דומה להורים שלו. הבן של אבא שלו.
לפתע, דני מועד מאחת האבנים, רגליו קורסות על האדמה, וגופו נוטה ליפול בזוית מסוכנת. מקסימילאן מזנק לעברו. ידיו, יציבות וחזקות, תופסות בו בעוצמה. הוא מודיע לו בהתנשפות ׳׳תפסתי אותך, בחור׳׳ עוזר לו לשבת, לבדוק מה שלומו. מצב היד שלו לא נראית מלהיב במיוחד.
׳׳אני כבר לא המום ממש שקורה איתי לאחרונה׳׳ דני מפטיר, לא מרוצה בעליל מהפוזה העכשווית שלו. ׳׳כן אשמח לדעת מה אתה עושה פה׳׳ ונס שתפסת אותי רגע לפני שזה היה מאוחר לשניינו.
דני מקפל בזהירות את שרוולי חולצתו. יעבור. הוא קובע, מניח לטיפות דם קטנות להכתים את בגדיו. הם מלוכלכים מאבק ומזיעה. אבל הוא, לא מוותר. נחוש. מביט למעלה, לכיוון הפסגה. מאמין שהוא מסוגל.
מהרהר במוטו שלו. כמה הוא רלוונטי. נפילה קטנה למטה, התקדמות גדולה למעלה.
׳׳הייתי מצפה לתודה׳׳. או שממך לא. ׳׳ומה אני עושה פה?׳׳ מקסימילאן שואל רטורית, מעבד את מילותיו, נותן לדני יד. עוזר לו לקום. הם מתחילים בדממה לטפס למעלה.
בסיומן של כמה דקות ארוכות, ופרצופים מצד דני חסר הסבלנות אך הנחוש במיוחד, מקסימיליאן קוטע את השקט. מנגב זיעה. הר המאטרו מלא אתגרים. לא פלא שקשה לכבוש אותו.
’’דני. מה אתה יודע על אגדת ’הכדור האבוד?’’ הוא שואל, נעצר לרגע, מביט לתוך עיניו של דני. הן לא משקפות דבר. שום ניצוץ מוכר לא נדלק בהן. מקסימיליאן נאנח.
’’הכדור האבוד?’’ דני תוקע מקל בהר, סלעים קטנים נופלים למטה, הוא נתמך בו. חושב.
’’בדיוק. מזכיר לך משהו אולי?’’ תקווה בקולו. דני חייב לגלות ידע בעניין.
’’לא’’ דני עוקב בעיניו אחרי זבוב טורדני. הוא מזמזם סביבו במעגלים, לא נעלם גם אחרי נסיונות מתישים מצידו.
אין ברירה הוא מחליט. כמה תנועות ידיים מצידו, והזבוב קופא, צונח על האדמה.
מקסימיליאן מסתכל מהצד. שותק. הזבוב הזעיר, תוצרת פ’יוצר, מתפרק על האדמה ברעש עדין.
דני מתכופף, מרים את החלקיקים, מעיף בהם מבט קצר ולא סלחני במיוחד, מכניס אותם לכיסו.
מהרהר בעוגמה, שאולי זה באמת לא חכם להקפיא זבובים.
פעם שעברה, זה לא נגמר כל כך טוב. ואם נדייק, אי אפשר עדיין לומר על הפרשיה ההיא ’נגמר’.
’’אתה יודע כמה פרופסור אנגלר לא יאהב מה שעשית עכשיו’’ מקסימיליאן מעיר את המובן מאליו. ’’הוא יוריד לכם נקודות על זה’’. הוא מתחיל לקפל ציוד, מחליט סופית לתת לאלדו לדבר עם דני. הוא עצמו, צריך לדבר בדחיפות עם אנשים אחרים.
’’יודע. שיתמודד’’ דני מוציא בקבוק מים, לוגם ארוכות. ’’יושב לו הפרופסור המהולל במשרד הממוזג שלו, שולח אותי למשימות של סופר- על ודואג גם לצרף אלי כמה יצורים קטנים שעושים רעש נוראי’’ הוא מתרגז. מצרף לרשימה הנרגזת שלו, גם את החברים שלו. גם הם מאמינים בו כאילו הוא באמת סופר- על. שולחים אותו לרכב על דואסינסים, לכבוש את המאטרו. לבד.
