הנושאים החמים
הנושאים החמים
אחים! אחים! אחים! - גרסת בין הזמנים אב
[מומלץ
לערב קריוקי]
[מומלץ
לערב קריוקי]כמה מילים מעומק הלב לנופשים היושבים בבתיהם
המתכננים ומתכננים...
במרץ, בשקיקה,
לפרטי פרטים!
את טיול השנה...
הולכים, הולכים, הולכים, בתחנת האוטובוס יושבים...
מחכים, מחכים, מחכים, על אוטובוס עמוס עולים.
האם נוסעים לטבריה? אולי לבית שאן? אומרים שיש שם נחל אפילו בסוף אב.
עוצרים, נוסעים, עוצרים, תקועים עם כולם בפקקים.
ומי ינעים ת'אווירה? אם לא שירים מהנגן!
מי יבכה, מי יצחק, מי יתנדנד ויישן,
מי יחפור ויצרח?
הוא רק ילד קטן!
נוסעים, נוסעים, נוסעים, נו מתי אנחנו מגיעים???
פתאום נהיינו רעבים!
מיד נוציא מהתיקים - העמוסים לעייפה, בממתקים לארוחה
במהירות יעלימו, תפוח צ'יפס אגס,
גם מלפפון חתוך! בטיול הכל נכנס...
נוסעים, נוסעים, נוסעים, עוד שתי דקות סוף סוף יורדים
ואז בתחנה, יורדים הטיילנים –
הם אומרים שהם באו לכייף, הקטנים והגדול שהתעייף,
ההורים עם התיקים על הכתף, עומדים ומחכים, רואים את התורים...
וואי וואי איזה קטע, תראו מי כאן, כולם מבני ברק
מה הם עושים כאן?
הכוחות נגמרים, ואין כבר זמן, עולים בסוף על אבוב, תופסים חזק,
הראש בתוך המים, צרחות עד לב שמים, 'הלו נהג' – 'עוד סיבוב קטן'.
שלום שלום היינו כאן!
עכשיו בואו אני אסביר לכם איך זה הולך,
הילדים מצטלמים עם מי שמצטלמים, מחליפים בגדים, מנשנשים חטיף, יושבים על ספסל בשמש, בחום.
ההורים מסדרים את הקטנים, מדברים עם מי שמדברים, עושים טלפון, חותכים פרי, ומתיישבים בצל - כי חם היום!
אבל אנחנו בטיול, אחי, בשבילנו רק התחיל היום,
אז מעמיסים תיקים, עוצרים לשתות, מחכים לג'יפ, באמצע הרחוב,
'עוד דקה הוא פה ונסענו', עברה דקה והוא עוד לא פה, ולא נסענו...
'דודי מה הפרצוף הזה?' ברוך השם, יש עוד זמן ואנחנו בטבריה, לא מובן מאיליו,
'דודי אנחנו בטבריה! אתה מבין? אנחנו בטבריה!
בסדר!
חם פה, מזיעים, צפוף פה, נדחפים, אין צל, משתזפים, רוצים לאכול, כי רעבים.
אבל דודי, משהו קורה, אנחנו נהנים! לפחות משתדלים...
נכון, לא תמיד עומדים בזמנים, בשעה, וצריך לחזור יחסית מוקדם, למה מחר יש תכנית מלאה,
אבל דודי, בסוף, אנחנו בטבריה! אתה קולט, אנחנו בטבריה!
עוד שבוע וקצת כל זה נגמר!
תתהפך הקערה, חיל ורעדה, יחליפו את המנוחה,
המלונות ריקים, הקהל בפחד בבתים,
מי רוצה לראות את הים, כשהמלך בשדה יורד וקורא לכולם,
אין יציאות, נאדה, אפס, כלום, יש עוד שבוע להספיק עוד איזה טיול.
אבל אז יתחיל ה'זמן', ותלמידי הישיבות בני התורה, יחזרו לישיבה עם גמרא ביד,
נגמר החופש, הושתק נגן, בגד ים לארון,
אין טבריה, אין נחלים, אין בית שאן, אפילו לא רכבל על איזה הר,
וגם בחדשות אומרים כולם - אפילו הדגים בים רועדים, מקול השופר ההולך ובא,
הגיע אלול! דודי! יום הדין זה לא צחוק, זה צורך חיוני,
ואיך נבוא לראש השנה? האם נזכה לעלות? להרגיש קירבת אלוקים?
אחרי כזה חופש, שעה לימוד בקושי,
דודי! מה עושים, זה לא פשוט, פחד פחדים!
איך נבוא לראש השנה? עם מה נבוא? ריבונו של עולם!
רציתי רק לומר לך בקול ממש ברור,
שאל תחשוב שאין סיכוי, שאתה לא אהוב,
כי בשעה כל כך גדולה, חובתך הקדושה, לעשות כל שביכולתך,
לקום ולעמוד על הרגליים, ללמוד מוסר כל יום, ופעמיים!
כי בלי זה גם בחור ישיבה, יכול להישאר באלול בחופשה,
כמו שאמר ראש ישיבה גדול –
'חודש אלול – זה הכל'
רק מי שמנצל כל רגע כל שנייה הוא בטוח ייצא "גדול".
ועכשיו אני פונה אליכם שרובצים באיזה פארק
תפעילו את הראש, יש לכם הזדמנות, להיות טובים,
תראו רחוק, תהיו בני תורה, גם ליד הנחלים,
תגידו דבר תורה, תקפידו על הדף!
תהיו מוכנים!
שיישאר קצת רוח - כשכל זה ייגמר!
אחים, אחים, אחים,
עוד חודש ושבוע, יום הדין!
נערך לאחרונה ב:
