הנושאים החמים
הנושאים החמים
מתנצל מראש על קוצר הפרק, אני ממש לא אוהב למתוח את העצבים...
אבל מה אעשה ובחסדיו של הבורא יש עבודה, ואין כ"כ זמן פנוי.
מאחל לכולם השראה והצלחה
השעה 3.45 לפנות בוקר, אני מתהפך על מיטתי מצד לצד בניסיון כושל להירדם, גופי המעודן הרגיל למזרן אורטופדי מפנק לא סובל את המזרן הדק, הדומה בעיני לפיתה מיותמת שלא מולאה. במחשבותי ניסיתי להרחיק נדוד אל חדרי שבקומה השלישית בבית הורי, 'כשאדמיין את עצמי משתרע על מיטתי הנוחה בטח אוכל להירדם בקלות' חשבתי לעצמי באופטימיות, בכדי להקל על דמיוני ליטפתי את מצעי החדשים, הרגשתי את מגעם הרך, הקרבתי אותם לנחירי ונשמתי נשימות עמוקות וסדורות, ריח המרכך האהוב עלי חדר אל תוכי, והזכיר לי את מצעי כותנה היוקרתיים בביתי... אך כל זה לא הקל עלי, התנוחה בשלה, קשוחה, לא נוחה בעליל, בלתי נסבלת כמקודם.
אם במשך יומי הראשון בישיבה הייתי עסוק די והותר, בלהכיר את הצוות, את החברים והפנים החדשות, את הסוגיא, את החברותות, ואת חברי לשולחן ולחדר, ולא היה לי זמן להיפנות אל רגשות געגועים, הרי עכשיו אחרי שלש שעות של תסכול ושל ניסיון אפסת סיכויים להירדם – הזמן, המקום, והסיטואציה, מתאים בדיוק לרגשות ולגעגועים שיציפו אותי. על לחיי הרגשתי כמה אורחים חמימים ולחים שזלגו מעיני, הן לא טרחו לשאול אותי מקודם אם אני מרגיש בנוח עם זה או לא, חוגות להן מעגל ומותירות רושם על הכרית שלי, בליווי של יבבות קטנות שחנקתי אותם בכל כוחי אל תוך הכרית.
פני להטו, וניסיתי להיזכר מתי בכיתי בפעם האחרונה עם דמעות רותחות כגון אלה, אך לא הצלחתי לשחזר מתי זה היה, אולי זה היה כששרוליק הרס לי את 'טנק הקליקס' לפני כתריסר שנים, אולי כשהתבטלה הטיול לשווייץ לפני שנה, יתכן, ויתכן גם שלא.
חטפתי מבט על שעון המעורר שעל השידה, עשיתי חשבון פשוט, בעוד כמה דקות מתיישבים להם אחי אחיותי לsupper (ארוחת ערב) משפחתית, ראיתי את אימי מוזגת להם מרק מהביל אל תוך צלחות הפורצלן הקלאסיות, איי המרק........ המרק הטעים שרק אימי יודעת לעשות. התגעגעתי לזגגות משקפי שיעלו אד, לקול שקשוקם של הכפות בצלחות, מי יתן לי כף ואשקשק גם אני...
אבל אני שוכב פה במרחק של 9,151 קילומטרים משם, על מזרן דק, קרש המיטה לוחץ על עצמותי מענה ומייסר אותם ביסורין.
במבט ראשון לא מצא חן בעיני התנהגותו המוקפדת, תרגמתי אותו כבעל רצינות יתר, לא חובב את הסוג הכבד הזה, אך לאחר שעה של לימוד בצוותא, התגלתה לי דמות אצילית, מבין, יודע להקשיב, ונבון במיוחד. לאחר הסדר שוחחנו גם בעניינים של חולין, והוא גילה התמצאות בכל ענייני ותהליכי העולם, אכן במושגים של 'איזרעלי', אבל בכלל לא כפי שסווגתי אותו במבט הראשון – למחלקת הצולי"ם.
אבל מה אעשה ובחסדיו של הבורא יש עבודה, ואין כ"כ זמן פנוי.
מאחל לכולם השראה והצלחה
אוירא דארץ ישראל חלק ב'
השעה 3.45 לפנות בוקר, אני מתהפך על מיטתי מצד לצד בניסיון כושל להירדם, גופי המעודן הרגיל למזרן אורטופדי מפנק לא סובל את המזרן הדק, הדומה בעיני לפיתה מיותמת שלא מולאה. במחשבותי ניסיתי להרחיק נדוד אל חדרי שבקומה השלישית בבית הורי, 'כשאדמיין את עצמי משתרע על מיטתי הנוחה בטח אוכל להירדם בקלות' חשבתי לעצמי באופטימיות, בכדי להקל על דמיוני ליטפתי את מצעי החדשים, הרגשתי את מגעם הרך, הקרבתי אותם לנחירי ונשמתי נשימות עמוקות וסדורות, ריח המרכך האהוב עלי חדר אל תוכי, והזכיר לי את מצעי כותנה היוקרתיים בביתי... אך כל זה לא הקל עלי, התנוחה בשלה, קשוחה, לא נוחה בעליל, בלתי נסבלת כמקודם.
אם במשך יומי הראשון בישיבה הייתי עסוק די והותר, בלהכיר את הצוות, את החברים והפנים החדשות, את הסוגיא, את החברותות, ואת חברי לשולחן ולחדר, ולא היה לי זמן להיפנות אל רגשות געגועים, הרי עכשיו אחרי שלש שעות של תסכול ושל ניסיון אפסת סיכויים להירדם – הזמן, המקום, והסיטואציה, מתאים בדיוק לרגשות ולגעגועים שיציפו אותי. על לחיי הרגשתי כמה אורחים חמימים ולחים שזלגו מעיני, הן לא טרחו לשאול אותי מקודם אם אני מרגיש בנוח עם זה או לא, חוגות להן מעגל ומותירות רושם על הכרית שלי, בליווי של יבבות קטנות שחנקתי אותם בכל כוחי אל תוך הכרית.
פני להטו, וניסיתי להיזכר מתי בכיתי בפעם האחרונה עם דמעות רותחות כגון אלה, אך לא הצלחתי לשחזר מתי זה היה, אולי זה היה כששרוליק הרס לי את 'טנק הקליקס' לפני כתריסר שנים, אולי כשהתבטלה הטיול לשווייץ לפני שנה, יתכן, ויתכן גם שלא.
חטפתי מבט על שעון המעורר שעל השידה, עשיתי חשבון פשוט, בעוד כמה דקות מתיישבים להם אחי אחיותי לsupper (ארוחת ערב) משפחתית, ראיתי את אימי מוזגת להם מרק מהביל אל תוך צלחות הפורצלן הקלאסיות, איי המרק........ המרק הטעים שרק אימי יודעת לעשות. התגעגעתי לזגגות משקפי שיעלו אד, לקול שקשוקם של הכפות בצלחות, מי יתן לי כף ואשקשק גם אני...
אבל אני שוכב פה במרחק של 9,151 קילומטרים משם, על מזרן דק, קרש המיטה לוחץ על עצמותי מענה ומייסר אותם ביסורין.
◆ ◆ ◆
ביום חמישי הוצמד אלי בחור שיהווה לחברותא, נחום, בחור נחמד, מוצאו מארץ ישראל ומתגורר בירושלים עיר הקודש, במספר שנותיו הוא אמנם בן גילי, אך באופיו הוא מבוגר בהרבה ממנו ומחברי לשיעור, מיושב, ומחשב את צעדיו טרם ביצועם לפועל.
במבט ראשון לא מצא חן בעיני התנהגותו המוקפדת, תרגמתי אותו כבעל רצינות יתר, לא חובב את הסוג הכבד הזה, אך לאחר שעה של לימוד בצוותא, התגלתה לי דמות אצילית, מבין, יודע להקשיב, ונבון במיוחד. לאחר הסדר שוחחנו גם בעניינים של חולין, והוא גילה התמצאות בכל ענייני ותהליכי העולם, אכן במושגים של 'איזרעלי', אבל בכלל לא כפי שסווגתי אותו במבט הראשון – למחלקת הצולי"ם.
◆ ◆ ◆
זה היה אחרי ארוחת צהריים, 'מסופקני אם על הדבר הזה שהוגש שם אפשר לחול חלעיית של ארוחה' חשבתי לעצמי, אכלתי רק את חלקו התחתון של פרוסת הקוגל, בטשולנט לא נגעתי, למה? כי יש טשולנט ויש פרווה, אבל כששניהם נפגשים זה ממש שילוב ישראלי בלתי מנצח, אצלנו בניו יורק הכל כשר - פרווה - מזונות - דיאט - וכשר לפסח, אבל הטשולנט?! חייב להיות בשרי עם חתיכות הראויות להתכבד בהם. הטבתי גם להסביר את חברי האמריקאים, שהישראלים – גם אם תתן להם תבן על מצע חומוס מתובל בפירורי קש, הם יאכלו את זה, וישמחו בה כמוצא פיצה רב...
