הנושאים החמים
הנושאים החמים
"מה", שואלת אותי הקטנה, "רק זה מה שתשימי ל X על השולחן ביום ההולדת שלה.
אני חושבת שניה. אין לי הרבה זמן לחשוב. אני חייבת לענות בשלוף.
איכשהו, בלי שאני מתכננת, אני שומעת קול שאומר "לא, מה פתאום, נכין גם פטיפורים"
"אה, ידעתי שלא תסתפקי רק בעוגות"
אני מסתכלת סביב.
זו רק אני והקטנה.
ואז אני מבינה----------זה היה הקול שלי.
"לא, מה פתאום, נכין גם פטיפורים"
אמרתי, צריך לקיים.
אין לי הרבה זמן. עוד שעה וגברת יומולדת מגיעה הביתה. אני חייבת לעבוד מהר
מוציאה תבנית, מוציאה שוקלדים - חום ולבן
מסתכלת בקופסא של הקרם עוגיות- מסמנת וי. נשאר שם קצת
מעיפה מבט לארון. מגלה שם קופסא קטנה של מלית שקניתי ולא אהבתי. מלית שוקולד-נוגט. משהו במרקם שלו הוא מלאכותי כמו ג'ל, וגם בטעם.
"אבל", עולה בי מחשבה "בשילוב עם קרם העוגיות, הטעם יהיה מושלם".
מערבבת משתי המליות. מקבלת תערובת סמיכה מדי. אשמתו של קרם השוקולד-נוגט
שולחת את שתיהם, מעורבבים, למיקרו. סיבוב של דקה, והקרם מקבל מרקם מתאים לזילוף.
אבל רגע, קודם אני צריכה להכין את דפנות הפטיפור.
ממיסה שוקולד מריר - 300 גרם עם 3 כפות שמן, במיקרו. בפולסים של חצי דקה, ערבוב, עוד חצי דקה, ערבוב והשוקולד נמס.
מזלפת לשקעים בצורת לב, ממלאה עד הסוף.
שולחת למקרר ל-2 דקות.
מוציאה את התבנית והופכת על צלחת חד פעמית [כן, לכבוד היומולדת פרגנתי כזו, למרות היוקר]
השקעים מתרוקנים מעודפי שוקולד ואני מקבלת תבנית עם דפנות שוקולד מושלמים.
מנקה מלמעלה כדי שהקצוות יהיו חדים ושולחת למקפיא להתקשות מהירה. השעון מתקתק.
את השוקולד שבצלחת אני מעבירה לשקית זילוף.
5 דקות חולפות, אני מוציאה את התבנית מהמקפיא. הדפנות התקשו. אפשר למלא אותם
זורקת מעט קרוקנט לתוך כל שקע. בשביל הקראנצ'יות.
מזלפת מהמילוי עד לגובה 4/5 בערך. משאירה מקום בשביל לסגור את הפטיפורים.
שולחת למקפיא להתקשות מוחלטת.
ואז---
אני מגלה בעיה.
השיש עליו אני עובדת צמוד לחלון. החלון- משקיף לגינה שמתחת הבית.
אני מציצה החוצה, לגינה וחושכות עיניי.
כל העבודה יורדת לטמיון עוד רגע.
גברת יומולדת חוזרת הביתה. מקדימה היום.
והשוקולדים לא מוכנים.
והעוגות במקפיא.
"ה'", אני מבקשת, "שמישהו יעכב אותה לרבע שעה. בבקשה".
והבלתי יאמן קורה.
היא פוגשת חברות בגינה שמתחת הבית. מתיישבת לידן על הספסל ואני כבר יודעת שיש לי עוד שעה
מוציאה את השוקולדים מהמקפיא.
ממלאה את השקעים עד הסוף. סוגרת את הפטיפורים.
עכשיו הם צריכים עוד 10 דקות במקפיא לפני שאוכל לחלץ אותם מהתבנית ולהתקדם לשלב הבא.
10 דקות של הלמות לב, ולחץ, והצצה חטופה מבעד לחלון.
אני מוציאה את השוקולדים מהמקפיא. מחלצת מהתבנית.
הודו לה'. יצאו מושלמים.
תודה בורא עולם.
עכשיו רק עוד כמה דקות של חסד.
בבקשה.
הצצה אחרונה לגינה. הפטפטת שם נראית רצינית ועמוקה.
לא נראה שגברת יומולדת מתכוונת לעלות הביתה בקרוב.
שוב תודה ה'
על החסדים הקטנים האלו שבכוחם למלא את הלב בשמחה.
ממיסה מעט שוקולד לבן עם שמן.
מזלפת למרכז כל פטיפור.
[אה, כן. שכחתי לציין, התבנית הזו יוצרת לבבות עם שקע החלק העליון]
זהו.
תופסת את הנשמה שלי, ואת הנשימה ומחזירה אותם למקום.
מסדרת עוגות ושוקולדים על השולחן.
"את יכולה לבוא, גברת יומולדת"
מה היה?
איך היה?
משאירה לכם פתוח. לדמיון.
על יומולדת נוספת ומה הכנתי ושלחתי למר יומולדת, בפוסט הבא, בעז"ה
אני חושבת שניה. אין לי הרבה זמן לחשוב. אני חייבת לענות בשלוף.
איכשהו, בלי שאני מתכננת, אני שומעת קול שאומר "לא, מה פתאום, נכין גם פטיפורים"
"אה, ידעתי שלא תסתפקי רק בעוגות"
אני מסתכלת סביב.
זו רק אני והקטנה.
ואז אני מבינה----------זה היה הקול שלי.
"לא, מה פתאום, נכין גם פטיפורים"
אמרתי, צריך לקיים.
אין לי הרבה זמן. עוד שעה וגברת יומולדת מגיעה הביתה. אני חייבת לעבוד מהר
מוציאה תבנית, מוציאה שוקלדים - חום ולבן
מסתכלת בקופסא של הקרם עוגיות- מסמנת וי. נשאר שם קצת
מעיפה מבט לארון. מגלה שם קופסא קטנה של מלית שקניתי ולא אהבתי. מלית שוקולד-נוגט. משהו במרקם שלו הוא מלאכותי כמו ג'ל, וגם בטעם.
"אבל", עולה בי מחשבה "בשילוב עם קרם העוגיות, הטעם יהיה מושלם".
מערבבת משתי המליות. מקבלת תערובת סמיכה מדי. אשמתו של קרם השוקולד-נוגט
שולחת את שתיהם, מעורבבים, למיקרו. סיבוב של דקה, והקרם מקבל מרקם מתאים לזילוף.
אבל רגע, קודם אני צריכה להכין את דפנות הפטיפור.
ממיסה שוקולד מריר - 300 גרם עם 3 כפות שמן, במיקרו. בפולסים של חצי דקה, ערבוב, עוד חצי דקה, ערבוב והשוקולד נמס.
מזלפת לשקעים בצורת לב, ממלאה עד הסוף.
שולחת למקרר ל-2 דקות.
מוציאה את התבנית והופכת על צלחת חד פעמית [כן, לכבוד היומולדת פרגנתי כזו, למרות היוקר]
השקעים מתרוקנים מעודפי שוקולד ואני מקבלת תבנית עם דפנות שוקולד מושלמים.
מנקה מלמעלה כדי שהקצוות יהיו חדים ושולחת למקפיא להתקשות מהירה. השעון מתקתק.
את השוקולד שבצלחת אני מעבירה לשקית זילוף.
5 דקות חולפות, אני מוציאה את התבנית מהמקפיא. הדפנות התקשו. אפשר למלא אותם
זורקת מעט קרוקנט לתוך כל שקע. בשביל הקראנצ'יות.
מזלפת מהמילוי עד לגובה 4/5 בערך. משאירה מקום בשביל לסגור את הפטיפורים.
שולחת למקפיא להתקשות מוחלטת.
ואז---
אני מגלה בעיה.
השיש עליו אני עובדת צמוד לחלון. החלון- משקיף לגינה שמתחת הבית.
אני מציצה החוצה, לגינה וחושכות עיניי.
כל העבודה יורדת לטמיון עוד רגע.
גברת יומולדת חוזרת הביתה. מקדימה היום.
והשוקולדים לא מוכנים.
והעוגות במקפיא.
"ה'", אני מבקשת, "שמישהו יעכב אותה לרבע שעה. בבקשה".
והבלתי יאמן קורה.
היא פוגשת חברות בגינה שמתחת הבית. מתיישבת לידן על הספסל ואני כבר יודעת שיש לי עוד שעה
מוציאה את השוקולדים מהמקפיא.
ממלאה את השקעים עד הסוף. סוגרת את הפטיפורים.
עכשיו הם צריכים עוד 10 דקות במקפיא לפני שאוכל לחלץ אותם מהתבנית ולהתקדם לשלב הבא.
10 דקות של הלמות לב, ולחץ, והצצה חטופה מבעד לחלון.
אני מוציאה את השוקולדים מהמקפיא. מחלצת מהתבנית.
הודו לה'. יצאו מושלמים.
תודה בורא עולם.
עכשיו רק עוד כמה דקות של חסד.
בבקשה.
הצצה אחרונה לגינה. הפטפטת שם נראית רצינית ועמוקה.
לא נראה שגברת יומולדת מתכוונת לעלות הביתה בקרוב.
שוב תודה ה'
על החסדים הקטנים האלו שבכוחם למלא את הלב בשמחה.
ממיסה מעט שוקולד לבן עם שמן.
מזלפת למרכז כל פטיפור.
[אה, כן. שכחתי לציין, התבנית הזו יוצרת לבבות עם שקע החלק העליון]
זהו.
תופסת את הנשמה שלי, ואת הנשימה ומחזירה אותם למקום.
מסדרת עוגות ושוקולדים על השולחן.
"את יכולה לבוא, גברת יומולדת"
מה היה?
איך היה?
משאירה לכם פתוח. לדמיון.
על יומולדת נוספת ומה הכנתי ושלחתי למר יומולדת, בפוסט הבא, בעז"ה
