גם חשבתי על זה..
אבל זה לא זה..
אני לא מצליחה להעביר לכם את זה, אולי כי לי עצמי זה לא מספיק ברור...וכאן טמונה ג"כ חלק מהבעיה..
זאת כזאת מן הרגשה שאני לא רוצה שיהיה לי "העבודה היא חיינו", אני רוצה ליהנות עם משפחתי, לחזור מוקדם הביתה , חופשים כשלהם יש חופשים, לא כל יום, כל היום עבודה ועבודה... (אצלינו במשרד עובדים גם בערב יום כיפור...)
יש אנשים שאוהבים את זה, הם אוהבים לעבוד קשה... אני מוכנה לעבוד קשה אבל לא אוהבת את זה... (שלא תחשבו שאני עצלנית, בבית הפרטי שלי אני מנקה ואופה ועובדת קשה, אבל שם כיף לי לעשות זאת)
הלוואי שיכלתי להיות עקרת בית...
מכאן אני חוזרת לספר, אולי באמת יש דרך לקבל כסף בלי לעבוד כמו סוסים?? ואני כוללת גם את העצמאי בכך. רק שבעצמאי לפחות יש לי את השליטה והחופש. (אולי לא , אולי זאת עבודה פי 7 ומשכורת של רבע פר שעה... אז אולי גם זה לא הכיוון)
אני כל הזמן חושבת שאכן משפחות אברכים הם בני חורין (בעלי אומנם אברך, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בצמצום כמו שחיו הוריי וסביבתי בילדות, שם הם חיו רק מקיצבת הכולל+הבטחת הכנסה של דתות+הקיצבאות שהיו אז הרבה יותר גבוהות--לנו יש קצת יותר חלומות ולכן אני חייבת לצאת לעבוד ומרגישה כ"F משועבדת...)
אתם מבינים את כוונתי????
מאד מבינה את ההרגשה.
היתה לי תקופה שהסתובבתי גם כן בהרגשה כזו שאני כל היום עובדת וגם בבית חיי סובבים סביבה, כל היום רצה כדי להספיק כדי ללכת לישון בזמן כדי לקום בזמן לעבודה חד גדיא חד גדיא...
בשלב מסויים למדתי לשחרר לחץ,
בבינהזמנים אני לוקחת חופש שבועיים על חשבוני בלי לחשוב על הכסף, אני יודעת שאני זקוקה לזה ומתייחסת לזה כאל חפץ מאד נחוץ, שאותו אני קונה בלי חשבונות.
אני מרשה לעצמי להחסיר שעות למרות שזה משפיע על השכר כי שלוות הנפש שלי יותר חשובה...
וכמו כן בס"ד עברתי לעבוד קרוב יותר לבית שזה מאד משמעותי מבחינתי.
תנסי לחשוב במסגרת מקום העבודה שלך והצרכים הנפשיים שלך, איפה הפינות שאת יכולה לעגל כדי להקל על עצמך,
ולזכור שאנחנו עובדים בשביל הכסף אבל צריך להזהר שלא "נאבד" בשבילו...
צריך לעשות את ההשתדלות במסגרת הכוחות הפיזיים והנפשיים ולא מעבר.