הנושאים החמים
הנושאים החמים
כידוע, אני אחד המבקרים היותר קשים כאן בפורום. אז זה הזמן להחזיר לי. תנו בראש, ואל תוותרו על שום הערה. אשמח גם לעצות היכן אפשר לקצר כדי שייכנס למיטה הצרה של האתגר.
מים רבים לא יוכלו
"הראש־ישיבה, בסוף נישאר בלי בחורים, מה ההיגיון להעיף עוד ועוד?" שאל חיים, תלמידו חביבו של אברומי. "תבין, חשבנו שאפשר לנהל ישיבה בלי משטר. נו, אז חשבנו. בטובות לא עבד. אין ברירה," ענה אברומי תוך שהוא מדבלל בזקנו האדמוני ומספר קמטים טריים מסתללים על מצחו.
אברומי הביט בכאב על חיים, כביכול נאחז בתלמיד הכמעט יחיד שעוד נאמן לו ורוחש לו כבוד, גם בנקודת משבר שכזו בה עשרה בחורים מועפים על רישיון נהיגה. הוא החל להריץ בזיכרונו איך הכל התחיל. גם אביו מה'מועצת' וגם חמיו הדגול, שניהם כאחד יותר מרמזו לו שפתיחת ישיבה בגיל שלושים וחמש היא צעד חפוז. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד לעילוי שכמוהו, ישנם דברים שצריכים עוד כמה זיפי שיבה. אבל אברומי – פצצת אנרגיה – לא יכול היה לאצור בקרבו את מאגרי הלומדס' הצמאים לשומעים־יונקים שמפיהם יוסד עוז, וכך קמה בקול שאון ישיבת 'הדר־יעקב'.
בשלוש השנים שמפתיחת הישיבה הרישום צלע, הם נאלצו לקבל פריפריאלים וכאלה. והיו גם את אלו שהגיעו ל'קיבוץ' ושמו־עליו־קצוץ, "כולה כמה וועדים מעלינו" צחקו מאחורי גבו. הרשמים הנלהבים שנשכרו בכסף מלא הסבירו לו שכך מתחילים, ובעז"ה בהמשך החלשים יתנפנפו והישיבה תלך ותזנק, ואפילו מרן הבטיח שישיבתו תחשב לאחת מישיבות ה'מזרח' וגבולו יורחב בתלמידים למאות ולאלפים.
אז אמרו. כעת, כמה מביש, סדר אל"ף נראה בית־קברות. מלבד עשרת הכישריינעס' שהועפו, הועפו השבוע עוד עשרים חרפנים שהבריזו מהסדר־חירום שהוכרז לכבוד משרד הדתות, ומי שנשאר אלו כמה "בינונים" שעוד עושים טובה ומנשנשים קצת קצויס' ונתיבעס'.
אברומי נכנס הביתה, ודבורה שוב מרוחה בפרצוף חמוץ. "מה קרה?" שאל. דבורה היססה, היא שמה לב שאברומי שקוע בבעיות שלו והילדים הביולוגים קצת פחות מעסיקים אותו, אך לבסוף דיווחה ביובש: "שוב זרקו אותו, אל תשאל איפה תפסו אותו." אברומי תפס עצבים, ורץ מהר לחדרו של נתי אחוז אמוק. "למה אתה עושה בושות?! אתה הרי אוהב ללמוד, אתה יודע כמה שה'תיירה' היא מתוקה וחשובה, מה הבעיה שלך?! אחרי החתונה מחכה לך כבר תפקיד בכיר בהדר־יענ'קב. אז פעם אחרונה שאני שומע כזה דבר, וכעת לך לסלון לחזור על הסוגיות שלמדו השבוע. נו, מהר".
למורת רוחו של אברומי, נתי אהב מאוד לצייר. דבורה הייתה מספרת לנתי שגם מרן הגרודנער היה אוהב אומנות ומדי פעם היה בונה חפצי נוי נאים, כי אין כל פסול בביטוי האומנותי של הנפש ואדרבה זהו דבר חשוב שאסור לחנוק אותו. אבל אברומי לא הכיר בסיפורי הבדים האלו ומבחינתו כל ציור קלוש ומטופש נוגס בחלקו בעולם האמת. המסלול של נתי לשנים הקרובות היה אפוא די צפוי ומוכר, נשמה טהורה שנלכדה בין מלחציים שתחילתן הישגים וסופן כבוד.
אברומי חש קדוש מעונה. הוא משקיע מתמצית דמו למען ילדיו ותלמידיו. ידוע שממתינים לו ח"י דקות לסיום השמונה־עשרה רק משום שהוא מונה בפני הבורא את שמותם של כל התלמידים, מתפלל להצלחתם מעומק לבו. אין לו ספק שכל הצרות, ויש רבות, אינן אלא ייסורי אהבה. כל 'קרעכץ' מקדם אותו לפנתאון הנערץ של גדולי ראשי הישיבות.
לכן, כשאברומי רואה את חיים השקדן, הוא משכנע את עצמו שזהו בן אמתי, ילד שלמדו רבו תורה, ממנו הישועה, הוא נחמתו בעניו. אבל כאשר הישיבה מתפוררת, הלחצים על חיים, מבטנו ומהוריו, לעזוב את הבִּיצה הזאת ולעבור לישיבה נורמטיבית, הולכים וגוברים וחיים כבר בדרך לישיבת מיר, מבין שאם הוא באמת רוצה שטייגען, אזי צודקים אלו שדרשו את נח לגנאי, כי מה החכמה להיות ראש בישיבה של שועלים.
חיים לא מסוגל לבשר את הבשורה הנוראית לאברומי, ולכן אביו מתנדב להודיע שחיים עוזב והוא האשם בדבר, חלילה לא חיים. בתגובה, אברומי מתעלם מחיים ולא מוכן אפילו להחליף איתו מלה. "אני איתך גמרתי", הוא מודיע לו. "הוא מרגיש טישו שנזרק לאחר השימוש," מסביר לו המשגיח, "אבל אתה תמשיך הלאה ועוד תעשה לנו כבוד!"
זקנו של אברומי החל מלבין. הישיבה נזלה לו מבין האצבעות. הקש ששבר היה ביום ששמע מאחורי הדלת שיחה בין בחורים: "מה, לא שמעת שקוראים לישיבה 'רפאל־הדר־יעקב'? כבר לפני שבועיים הוספנו לה שם, ומשמים ירחמו". אברומי קרס לתוך כורסת העור ודמעות דוקרות הצליחו להתפלח מבעד לעור הפיל שלו.
"הפרצוף שלך מוכר לי, למדת פעם בהדר־יעקב?" שאל הבחור כשהגיש לו את הקפה. חיים, כעת אברך, שזה לו כמעט עשור בישיבת מיר, פתח עיניים תמהות מול התכשיט שמעבר לדלפק. הוא כבר רכש ממנו עשרות כוסות קפה ומעולם הוא לא שמע שאלה כה מפתיעה. אבל כעת החנות ריקה, וה'צדיק' המשיך וירה: "אני הבן של הראש־ישיבה שלך, ואם אני לא טועה, הוא מאוד אהב אותך, נכון?" חיים, שכבר בישיבה זיהה פוטנציאל רחובי בילד, התארגן במהירות עם המלים המתאימות. "נכון מאוד, אני כעת נזכר, אחי. נתי, נכון?" העניינים התגלגלו במהירות, בשבת כבר התארח נתי אצל חיים, והנשמות החלו להתקרב.
"חשבתי להביא השבוע את אביך, אין ספק שהזמנה כזו תכבד אותו מאוד, ובכל זאת, מגיע לו" אמר חיים, אבל נתי היה המום. "מה נסגר, אתה לא יודע שאני כבר שנים לא מדבר איתו?!" חיים לא נבהל והוא הסביר לנתי שאמנם מאז הקימו את המסגרת השבועית הוא – נתי – מעולם לא פספס, בטח לא בשבוע שבו הצליח לצוד סטוק שמן של חברים מכיכר החתולות, אבל לא יקרה כלום אם השבוע הוא ינוח קצת בדירה. "כבר אין לנו את מי להביא, ואני בהחלט חושב שלאבא שלך יש מה למכור".
נתי הבין שאין לו סיכוי נגד חיים והם סיכמו שכמדי שבוע הוא יביא את הכיבוד שהבוס שלו תורם ואף יישאר מעט בסדר הלימוד, ולפני שאבא'לה־היקר־שלו יפציע, הוא ייכנס לחדר־קפה הקרלינאי, שם ימתין עד שהאבא יגמור לשפוך מה שיש לו בבטן.
חיים יושב ובלבו חמלה ואמפתיה לאיש שמתבוסס כיום במוזיאון שבו כמה עֶלְטֶערער'ס של בטן־גב עם שאריות של אברכי ויסוצקי שטרם מצאו 'כולל' חדש. אברומי עומד מצונף בתוך הפראק, נראה שהחיים עשו לו "בית־ספר", והוא כעת שפוף ועניו יותר, כבר לא אותו כריזמטי ונחרץ. הוא יישר מבט לתוך עיניהם של הנשמות היקרות שישבו מולו משתוקקות. לא שהוא רצה, אבל בהארה שמימית של רגע, הוא הבחין שם עמוק בנתי שלו. הוא הבין פתאום שגם בתוך ג'ינס וטריקו שוכנת נשמה טהורה שכל בוץ וכל רפש לא יכולים לה, והיא משתוקקת וכוספת לצור מחצבה לפי שגם היא מן העליונים. הוא ראה לראשונה את הלב הרגיש והאבוד שמתחבא עמוק מאחורי תליון דהוי. לרגע חשב שנתי שלו זה משהו אחר, אך רגע אחר כך הפנים שהוא בידיו חנק את הפוטנציאל ואולי באמת דבורה צדקה. פיו עסק בהוויות דאביי ורבא, אבל לבו נדד הרחק, מי יודע היכן מסתובב כעת נתי שלו. הוא לא מסוגל, אבל הוא מרגיש שהוא חייב לחפש אחריו בשווקים וברחובות ולחבק אותו בכוח עד שיתנערו כל הקליפות והמחסומים. למזלו של אברומי, עמד לו כישרונו שלא להתבלבל והוא סיים את השיעור לקול תשואות היקרים שישבו מולו.
אברומי נעמד מול חיים. שתיקה קצרה. "חיימ'קה, נשארת בחור יקר כפי שהיית, כעסתי עליך כלפי חוץ רק לתועלת, שמא עוד תשוב יום אחד למקום הכי טוב עבורך. כעת זה כבר לא רלוונטי, הסטרא־אחרא לא נותן. בכל אופן ראיתי שהבחורים נהנו ואני שמח שהזמנת אותי לשיעור. לא ייאמן מה שעשית כאן, איך הצלחת למשות נשמות מעמקי השאול־תחתית?!" שאל אברומי בסקרנות.
חיים פלט קצרות: "זה לא אני, התשובה נמצאת כאן מאחורי הדלת, אבל - - -" אברומי לא חיכה ובנחרצות אופיינית פתח את הדלת. הוא קפא. גם הוא. שניהם. חיים הציץ, אבל פספס את הרגע. כעת הם עמדו שם שניהם מחובקים, האחד נבוך והאחד בוכה. זה נבוך מחיבוק ראשון שהוא זוכר אי פעם מאבא, וזה בוכה על כל השנים בהן אטם את לבו. כעת עוצם אברומי את עיניו והוא נזכר באִמרת הסבא קדישא מדרעכוויץ לפיה אבא שבשמיים לעולם לא סוגר את הדלת, הוא מחכה גם לילד שהלך רחוק. כמו אמא שיושבת ומחכה ליד הדלת לילד שניתק את הקשר, אולי הלילה הוא יבוא, כך גם הקב"ה – ידו פשוטה לקבל שבים, הוא לא מושך את ידו אף לרגע, והרי "הפושט יד – נותנים לו". הנה, אבא, נותנים לך!!! - - -
מים רבים לא יוכלו
"הראש־ישיבה, בסוף נישאר בלי בחורים, מה ההיגיון להעיף עוד ועוד?" שאל חיים, תלמידו חביבו של אברומי. "תבין, חשבנו שאפשר לנהל ישיבה בלי משטר. נו, אז חשבנו. בטובות לא עבד. אין ברירה," ענה אברומי תוך שהוא מדבלל בזקנו האדמוני ומספר קמטים טריים מסתללים על מצחו.
אברומי הביט בכאב על חיים, כביכול נאחז בתלמיד הכמעט יחיד שעוד נאמן לו ורוחש לו כבוד, גם בנקודת משבר שכזו בה עשרה בחורים מועפים על רישיון נהיגה. הוא החל להריץ בזיכרונו איך הכל התחיל. גם אביו מה'מועצת' וגם חמיו הדגול, שניהם כאחד יותר מרמזו לו שפתיחת ישיבה בגיל שלושים וחמש היא צעד חפוז. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד לעילוי שכמוהו, ישנם דברים שצריכים עוד כמה זיפי שיבה. אבל אברומי – פצצת אנרגיה – לא יכול היה לאצור בקרבו את מאגרי הלומדס' הצמאים לשומעים־יונקים שמפיהם יוסד עוז, וכך קמה בקול שאון ישיבת 'הדר־יעקב'.
בשלוש השנים שמפתיחת הישיבה הרישום צלע, הם נאלצו לקבל פריפריאלים וכאלה. והיו גם את אלו שהגיעו ל'קיבוץ' ושמו־עליו־קצוץ, "כולה כמה וועדים מעלינו" צחקו מאחורי גבו. הרשמים הנלהבים שנשכרו בכסף מלא הסבירו לו שכך מתחילים, ובעז"ה בהמשך החלשים יתנפנפו והישיבה תלך ותזנק, ואפילו מרן הבטיח שישיבתו תחשב לאחת מישיבות ה'מזרח' וגבולו יורחב בתלמידים למאות ולאלפים.
אז אמרו. כעת, כמה מביש, סדר אל"ף נראה בית־קברות. מלבד עשרת הכישריינעס' שהועפו, הועפו השבוע עוד עשרים חרפנים שהבריזו מהסדר־חירום שהוכרז לכבוד משרד הדתות, ומי שנשאר אלו כמה "בינונים" שעוד עושים טובה ומנשנשים קצת קצויס' ונתיבעס'.
אברומי נכנס הביתה, ודבורה שוב מרוחה בפרצוף חמוץ. "מה קרה?" שאל. דבורה היססה, היא שמה לב שאברומי שקוע בבעיות שלו והילדים הביולוגים קצת פחות מעסיקים אותו, אך לבסוף דיווחה ביובש: "שוב זרקו אותו, אל תשאל איפה תפסו אותו." אברומי תפס עצבים, ורץ מהר לחדרו של נתי אחוז אמוק. "למה אתה עושה בושות?! אתה הרי אוהב ללמוד, אתה יודע כמה שה'תיירה' היא מתוקה וחשובה, מה הבעיה שלך?! אחרי החתונה מחכה לך כבר תפקיד בכיר בהדר־יענ'קב. אז פעם אחרונה שאני שומע כזה דבר, וכעת לך לסלון לחזור על הסוגיות שלמדו השבוע. נו, מהר".
למורת רוחו של אברומי, נתי אהב מאוד לצייר. דבורה הייתה מספרת לנתי שגם מרן הגרודנער היה אוהב אומנות ומדי פעם היה בונה חפצי נוי נאים, כי אין כל פסול בביטוי האומנותי של הנפש ואדרבה זהו דבר חשוב שאסור לחנוק אותו. אבל אברומי לא הכיר בסיפורי הבדים האלו ומבחינתו כל ציור קלוש ומטופש נוגס בחלקו בעולם האמת. המסלול של נתי לשנים הקרובות היה אפוא די צפוי ומוכר, נשמה טהורה שנלכדה בין מלחציים שתחילתן הישגים וסופן כבוד.
אברומי חש קדוש מעונה. הוא משקיע מתמצית דמו למען ילדיו ותלמידיו. ידוע שממתינים לו ח"י דקות לסיום השמונה־עשרה רק משום שהוא מונה בפני הבורא את שמותם של כל התלמידים, מתפלל להצלחתם מעומק לבו. אין לו ספק שכל הצרות, ויש רבות, אינן אלא ייסורי אהבה. כל 'קרעכץ' מקדם אותו לפנתאון הנערץ של גדולי ראשי הישיבות.
לכן, כשאברומי רואה את חיים השקדן, הוא משכנע את עצמו שזהו בן אמתי, ילד שלמדו רבו תורה, ממנו הישועה, הוא נחמתו בעניו. אבל כאשר הישיבה מתפוררת, הלחצים על חיים, מבטנו ומהוריו, לעזוב את הבִּיצה הזאת ולעבור לישיבה נורמטיבית, הולכים וגוברים וחיים כבר בדרך לישיבת מיר, מבין שאם הוא באמת רוצה שטייגען, אזי צודקים אלו שדרשו את נח לגנאי, כי מה החכמה להיות ראש בישיבה של שועלים.
חיים לא מסוגל לבשר את הבשורה הנוראית לאברומי, ולכן אביו מתנדב להודיע שחיים עוזב והוא האשם בדבר, חלילה לא חיים. בתגובה, אברומי מתעלם מחיים ולא מוכן אפילו להחליף איתו מלה. "אני איתך גמרתי", הוא מודיע לו. "הוא מרגיש טישו שנזרק לאחר השימוש," מסביר לו המשגיח, "אבל אתה תמשיך הלאה ועוד תעשה לנו כבוד!"
זקנו של אברומי החל מלבין. הישיבה נזלה לו מבין האצבעות. הקש ששבר היה ביום ששמע מאחורי הדלת שיחה בין בחורים: "מה, לא שמעת שקוראים לישיבה 'רפאל־הדר־יעקב'? כבר לפני שבועיים הוספנו לה שם, ומשמים ירחמו". אברומי קרס לתוך כורסת העור ודמעות דוקרות הצליחו להתפלח מבעד לעור הפיל שלו.
* * *
"הפרצוף שלך מוכר לי, למדת פעם בהדר־יעקב?" שאל הבחור כשהגיש לו את הקפה. חיים, כעת אברך, שזה לו כמעט עשור בישיבת מיר, פתח עיניים תמהות מול התכשיט שמעבר לדלפק. הוא כבר רכש ממנו עשרות כוסות קפה ומעולם הוא לא שמע שאלה כה מפתיעה. אבל כעת החנות ריקה, וה'צדיק' המשיך וירה: "אני הבן של הראש־ישיבה שלך, ואם אני לא טועה, הוא מאוד אהב אותך, נכון?" חיים, שכבר בישיבה זיהה פוטנציאל רחובי בילד, התארגן במהירות עם המלים המתאימות. "נכון מאוד, אני כעת נזכר, אחי. נתי, נכון?" העניינים התגלגלו במהירות, בשבת כבר התארח נתי אצל חיים, והנשמות החלו להתקרב.
* * *
"חשבתי להביא השבוע את אביך, אין ספק שהזמנה כזו תכבד אותו מאוד, ובכל זאת, מגיע לו" אמר חיים, אבל נתי היה המום. "מה נסגר, אתה לא יודע שאני כבר שנים לא מדבר איתו?!" חיים לא נבהל והוא הסביר לנתי שאמנם מאז הקימו את המסגרת השבועית הוא – נתי – מעולם לא פספס, בטח לא בשבוע שבו הצליח לצוד סטוק שמן של חברים מכיכר החתולות, אבל לא יקרה כלום אם השבוע הוא ינוח קצת בדירה. "כבר אין לנו את מי להביא, ואני בהחלט חושב שלאבא שלך יש מה למכור".
נתי הבין שאין לו סיכוי נגד חיים והם סיכמו שכמדי שבוע הוא יביא את הכיבוד שהבוס שלו תורם ואף יישאר מעט בסדר הלימוד, ולפני שאבא'לה־היקר־שלו יפציע, הוא ייכנס לחדר־קפה הקרלינאי, שם ימתין עד שהאבא יגמור לשפוך מה שיש לו בבטן.
חיים יושב ובלבו חמלה ואמפתיה לאיש שמתבוסס כיום במוזיאון שבו כמה עֶלְטֶערער'ס של בטן־גב עם שאריות של אברכי ויסוצקי שטרם מצאו 'כולל' חדש. אברומי עומד מצונף בתוך הפראק, נראה שהחיים עשו לו "בית־ספר", והוא כעת שפוף ועניו יותר, כבר לא אותו כריזמטי ונחרץ. הוא יישר מבט לתוך עיניהם של הנשמות היקרות שישבו מולו משתוקקות. לא שהוא רצה, אבל בהארה שמימית של רגע, הוא הבחין שם עמוק בנתי שלו. הוא הבין פתאום שגם בתוך ג'ינס וטריקו שוכנת נשמה טהורה שכל בוץ וכל רפש לא יכולים לה, והיא משתוקקת וכוספת לצור מחצבה לפי שגם היא מן העליונים. הוא ראה לראשונה את הלב הרגיש והאבוד שמתחבא עמוק מאחורי תליון דהוי. לרגע חשב שנתי שלו זה משהו אחר, אך רגע אחר כך הפנים שהוא בידיו חנק את הפוטנציאל ואולי באמת דבורה צדקה. פיו עסק בהוויות דאביי ורבא, אבל לבו נדד הרחק, מי יודע היכן מסתובב כעת נתי שלו. הוא לא מסוגל, אבל הוא מרגיש שהוא חייב לחפש אחריו בשווקים וברחובות ולחבק אותו בכוח עד שיתנערו כל הקליפות והמחסומים. למזלו של אברומי, עמד לו כישרונו שלא להתבלבל והוא סיים את השיעור לקול תשואות היקרים שישבו מולו.
אברומי נעמד מול חיים. שתיקה קצרה. "חיימ'קה, נשארת בחור יקר כפי שהיית, כעסתי עליך כלפי חוץ רק לתועלת, שמא עוד תשוב יום אחד למקום הכי טוב עבורך. כעת זה כבר לא רלוונטי, הסטרא־אחרא לא נותן. בכל אופן ראיתי שהבחורים נהנו ואני שמח שהזמנת אותי לשיעור. לא ייאמן מה שעשית כאן, איך הצלחת למשות נשמות מעמקי השאול־תחתית?!" שאל אברומי בסקרנות.
חיים פלט קצרות: "זה לא אני, התשובה נמצאת כאן מאחורי הדלת, אבל - - -" אברומי לא חיכה ובנחרצות אופיינית פתח את הדלת. הוא קפא. גם הוא. שניהם. חיים הציץ, אבל פספס את הרגע. כעת הם עמדו שם שניהם מחובקים, האחד נבוך והאחד בוכה. זה נבוך מחיבוק ראשון שהוא זוכר אי פעם מאבא, וזה בוכה על כל השנים בהן אטם את לבו. כעת עוצם אברומי את עיניו והוא נזכר באִמרת הסבא קדישא מדרעכוויץ לפיה אבא שבשמיים לעולם לא סוגר את הדלת, הוא מחכה גם לילד שהלך רחוק. כמו אמא שיושבת ומחכה ליד הדלת לילד שניתק את הקשר, אולי הלילה הוא יבוא, כך גם הקב"ה – ידו פשוטה לקבל שבים, הוא לא מושך את ידו אף לרגע, והרי "הפושט יד – נותנים לו". הנה, אבא, נותנים לך!!! - - -
