שיר אֲסִירֵי תוֹדָה

[באקינגהם]

הֵיי
אָנוּ חֲפֵצִים
לִיכָּנֵס כַּאן
פְּנִימָה,
כֵּן
בְּטוּמְאָה
טוּמְאַת־רַבִּים
שֶׁהוּתְּרָה.

הֵיי
אָנוּ רוֹצִים רַק
לְהָקִים כַּאן
מִזְבֵּחַ,
כֵּן
רַק לִבְנוֹת
מִזְבַּח־אֲבָנִים
וּקְרָנוֹת.

וְרַק
לְהַכְנִיס כַּאן
שֶׂה קָטָן
תָּמִים,
כֵּן
שֶׂה־כְשָׂבִים
בֶּן־שָׁנָה
אוֹ שֶׂה־עִיזִים.

וְאִם
כְּבַר דִיבַּרְנוּ
אוּלַי נוּכַל
עוֹד,
כֵּן
עוֹד לָשׁוּב
מָחֳרָתַיִים
זֶה חָשׁוּב.

רַק
לְהִכָּנֵס פֹה
עִם עוֹמֶר
שְׂעוֹרִים,
כֵּן
עֲשִׂירִית מַמָשׁ
הָאֵיפָה
לֹא מַשְׁהוּ מוּרְגָשׁ.

ואִם
נוּכַל בְּעֶצֶם
כֹּל הַשָׁבוּעַ
לָבוֹא פֹּה קְצַת,
כֵּן
לְמַלֵא עוֹד
כַּמָה חוֹבוֹת
נִשְׂמַח מְאוֹד.

לֹא
מַשְׁהוּ גָדוֹל
רַק שְׁנֵי פָרִים
וְאַיִל,
כֵּן
אַיִל בּוֹדֵד
וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים
וְעוֹד שְׁנַיִם לְתַּמֵד.

וְלֹא
נְכַחֵד מִמְךָ
שֶׁלְמַעֲשֶׂה
תָּמִיד,
כֵּן
תָּמִיד לָנוּ יִנְעַם
לְבַקֵר כַּאן
לַחֲזוֹת בּנוֹעַם.

וְזֶה
כַּאן בָּאֶמְצַע
מְאוֹד מַפְרִיעַ
וְלֹא נָעִים,
כֵּן
וַדַאי שֶׁעָדִיף
אֶת הַשִׁיקוּץ
פָּשׁוּט לְהָעִיף.

וּפֹה
בִּדְיוּק
בְּאוֹתוֹ הַמָקוֹם
וְתַחְתָּיו,
כֵּן
בְּנֵה בַיִת גָדוֹל
מְיוּחָד שֶׁכָזֶה
שֶׁלֹא יַחֲדוֹל.

טוֹב
מוּבָן מֵאֵלָיו
שֶׁגַם פָּרָה
תֵעָשֶׂה,
כֵּן
אֲדוּמָה
לְבַל נִהְיֶה
עִם זוֹהַמָא.

ווּאַווּ
זֶה יִהְיֶה
מווווווּשְׁלָם
מַמָשׁ,
כֵּן
נָבוֹא כָּל יוֹם
וְנִהְיֶה יַחַד
כְּמוֹ בַחֲלוֹם.

וְכָל
עַמִישְׂרָאֵל
בָּנֶיךָ
אֲהוּבֶיךָ,
כֵּן
אֲסִירֵי־הַתִקְוָה
יִהְיוּ לְגַמְרֵי
אֲסִירֵי תוֹדָה.