התהליך דומה אצל כולם.
נרשמים לפרוג, כותבים כל מיני הודעות ותגובות, מגלים שאפשר לקבל לייקים, מתחילים לאסוף לייקים בלי לדעת בדיוק למה, ואז נחשפת האופציה המסעירה - ניתן להמיר את הלייקים בתווי קניה ליש!
אני מניח שיש עוד כמה שלא עלו על האופציה הזו, והם סתם אוספים לייקים משל היה זה אוסף צדפים או בולים. מניחים את האוסף בארון, מדפדפים בו מדי פעם, ובסוף זורקים אותו לפח באיזה ערב פסח.
(אם אתה כזה, דע לך שיש שכר לפעולתך ויש פרי לעמלך. סוף הכבוד לבוא, סוף גנב לתליה, וסוף לייק לרכישת מוצרי מזון במחירים ללא תחרות. בכפוף לתקנון. אין כפל מבצעים).
אבל רובנו לא סתם ילדים קטנים שאוספים לייקים בלי סיבה וצורך. אנחנו צריכים את זה למחייתנו. להביא לחם הביתה.
ופה מגיעה הדילמה.
מצד אחד - אתה רוצה לצבור כמה שיותר לייקים. אז אתה משנס מקלדת, חושב על כל מילה, מתנסח בבהירות וברהיטות, עם קומץ ברק אופייני וקצת חריף בצד.
ואז אתה מקבל לייקים, או לייקים צוחקים, והולך לחנות לרכוש ממיטב תוצרת הארץ הטובה.
אבל לפעמים מתברר לך שהלכת צעד אחד יותר מדי רחוק, הגזמת עם הכתיבה שלך, ואז אתה מתחיל לקבל את לייקי ה-WOW. ואין לך מה לעשות איתם. אף חנות שמכבדת את עצמה ומכבדת כרטיסי אשראי, לא מקבלת את הלייקים האלה.
מילא אם אתה מקבל Sad או Angry, לפחות אפשר להשתמש בהם נגד אויבים. אבל WOW? הלייקים האלה הם מטבע לא עובר לסוחר. כמו שטרות של 4 דולר. כמו זהב של לפריקונים. כמו ארמונות בחול. כמו עשן בלי אש. כמו חלב שנשפך. כמו עץ שגדל רחוק מהתפוח.
אז אתה מנסה להוריד פרופיל. לכתוב גרוע. לכתוב פוסטים מטופשים, סיפורים חסרי פאנץ', תגובות בנאליות, עצות מיותרות.
ואז אתה אמנם לא מקבל את הWOWים, אבל גם לא לייקים רגילים.
ושוב אתה צריך ללכת ולרכוש מזון מכספך הפרטי כאחרון העם.
אז אתה צריך למצוא את שביל הזהב. אתה רוצה להרשים, אבל לא להעיף. לנצח, אבל לא בנוק אאוט. ועבודת האיזון הזו מוציאה אותך מאיזון.
אם תרצו, זו על רגל אחת דילמת האסיר. אם לא תרצו, גם טוב.
אבל אם מישהו יכול להלוות לי כמה לייקים - אפילו צוחקים - רק עד סוף השבוע, זה יהיה ממש עזרה גדולה.
נרשמים לפרוג, כותבים כל מיני הודעות ותגובות, מגלים שאפשר לקבל לייקים, מתחילים לאסוף לייקים בלי לדעת בדיוק למה, ואז נחשפת האופציה המסעירה - ניתן להמיר את הלייקים בתווי קניה ליש!
אני מניח שיש עוד כמה שלא עלו על האופציה הזו, והם סתם אוספים לייקים משל היה זה אוסף צדפים או בולים. מניחים את האוסף בארון, מדפדפים בו מדי פעם, ובסוף זורקים אותו לפח באיזה ערב פסח.
(אם אתה כזה, דע לך שיש שכר לפעולתך ויש פרי לעמלך. סוף הכבוד לבוא, סוף גנב לתליה, וסוף לייק לרכישת מוצרי מזון במחירים ללא תחרות. בכפוף לתקנון. אין כפל מבצעים).
אבל רובנו לא סתם ילדים קטנים שאוספים לייקים בלי סיבה וצורך. אנחנו צריכים את זה למחייתנו. להביא לחם הביתה.
ופה מגיעה הדילמה.
מצד אחד - אתה רוצה לצבור כמה שיותר לייקים. אז אתה משנס מקלדת, חושב על כל מילה, מתנסח בבהירות וברהיטות, עם קומץ ברק אופייני וקצת חריף בצד.
ואז אתה מקבל לייקים, או לייקים צוחקים, והולך לחנות לרכוש ממיטב תוצרת הארץ הטובה.
אבל לפעמים מתברר לך שהלכת צעד אחד יותר מדי רחוק, הגזמת עם הכתיבה שלך, ואז אתה מתחיל לקבל את לייקי ה-WOW. ואין לך מה לעשות איתם. אף חנות שמכבדת את עצמה ומכבדת כרטיסי אשראי, לא מקבלת את הלייקים האלה.
מילא אם אתה מקבל Sad או Angry, לפחות אפשר להשתמש בהם נגד אויבים. אבל WOW? הלייקים האלה הם מטבע לא עובר לסוחר. כמו שטרות של 4 דולר. כמו זהב של לפריקונים. כמו ארמונות בחול. כמו עשן בלי אש. כמו חלב שנשפך. כמו עץ שגדל רחוק מהתפוח.
אז אתה מנסה להוריד פרופיל. לכתוב גרוע. לכתוב פוסטים מטופשים, סיפורים חסרי פאנץ', תגובות בנאליות, עצות מיותרות.
ואז אתה אמנם לא מקבל את הWOWים, אבל גם לא לייקים רגילים.
ושוב אתה צריך ללכת ולרכוש מזון מכספך הפרטי כאחרון העם.
אז אתה צריך למצוא את שביל הזהב. אתה רוצה להרשים, אבל לא להעיף. לנצח, אבל לא בנוק אאוט. ועבודת האיזון הזו מוציאה אותך מאיזון.
אם תרצו, זו על רגל אחת דילמת האסיר. אם לא תרצו, גם טוב.
אבל אם מישהו יכול להלוות לי כמה לייקים - אפילו צוחקים - רק עד סוף השבוע, זה יהיה ממש עזרה גדולה.