פרק 1
"תשע עשרה."
מאי קרע פיהוק מול מסך הלפטופ ושלף אוזניה אחת. "מה?"
אפריל כלא אנחה. "היום חשפנו את היַתוּנַשׁ התשעה-עשר."
"יתואיש*." דייק מאי במורת רוח. "אין מילה כזו 'יתונש'."
אפריל נעץ מבט אפור ועייף בנורה הדלוחה. תשעה-עשר זה מרשים עבור שני ציידי יתונשים מתחילים. בעוד שלושה חודשים הם אמורים לארוז את עצמם חזרה למַטֶה, בדרך לאזור חדש וזהות חדשה. התהפך על צידו כלפי מאי. "לאן תצא מחר?" מדי כמה ימים הם עוצרים את הפעילות החשאית. מנמיכים את להבות החשד.
שותפו תלה בו מבט חתום. שלף אוזניה. "מה?"
אנחה נפלטה מגרונו. "קוהנס ביקש שאערוך לו קניות, אז אני אתחיל מזה מחר. לילה טוב."
"לילה טוב."
[]
'אתם חייבים להתערות בסביבה! כל החודש הראשון מיועד לקשרים חברתיים.' כך חרץ המפעיל שלו אי אז, לפני ששלח אותו לשטח עם מאי. 'כמה שיותר חברויות, ככה יותר מידע שיצנח לידיים שלכם.' אי אז, אפריל היה סוכן קר ושכלתן להחריד, ותהה רק אם מאי יצליח לעמוד בקצב קשירת החברויות שלו.
עוד קומה עם השקיות ושתי נקישות. ביל קוהנס, השכן מלמעלה, פתח לו דלת בהבעה עגומה. "תודה רבה! שמעת על מה שקרה עם דייסון?"
הבעה מיתממת היתה האליפות שלו. "לא, מה קרה?"
אנחה עמוקה נעקרה מחזהו של קוהנס. "יחידת שוטרים פרצה אליו לבית אתמול."
"אוי ואבוי! למה?"
קוהנס משך כתף. "כי הוא לא דיווח שהוא יתואיש. באיזו אכזריות גררו אותו... כמה אשתו בכתה..." ניצוץ רטוב הבליח בעיני שכנו המבוגר, אגב אנחה נוספת.
אשתו גם צרחה, שתק אפריל לעומת שכנו. ושני אחים שלו הגישו עתירה נגד המשטרה במהירות שלא תיאמן. "למה הוא לא דיווח שהוא יתונש, וזהו?"
"למה???" ביל נעץ בו מבט מזועזע. "כי היו לוקחים אותו ישירות למעבדות הניסויים שלהם! עכשיו בטח ישפטו אותו למאסר, ושם, רק אלוקים יודע מי יגן עליו מהניסויים ההם..."
אז זו דעת הקהל על התרופות שמייבא המטה באינסוף מאמצים ליתונשים חסרי האמון. "מעבדות ניסויים?"
שתיקה ארוכה עלתה מצידו של קוהנס. הוא הביט באפריל בעצב. "אם באמת אלו מרפאות, למה אף אחד לא חזר משם? בכל אופן, אני מקווה שהאחים של דייסון יצליחו לחלץ אותו משם. יום טוב לך, ותודה רבה."
אפריל מתח חיוך שובה לב על פניו. "יום טוב." ואחרי עוד כמה מילות פרידה הוא ירד במהירות את המדרגות עד לחצר.
ואחר כך הוא רץ קלות לפארק. ושם הוא רץ ורץ ורץ בפנים חתומות. קצר נשימה ורדוף.
הם חוזרים. אחרי שנגמר הטיפול הרפואי המטה מחזיר אותם הביתה. 'רק שהטיפול אורך לפחות שנה וחצי.' הסביר המפעיל שלהם כשאי מי העלה את השאלה בתדרוך. 'וכמו שכבר הסברתי לכם, חלק מהסימפטומים של יתשת זה איבוד אמון קיצוני בממסד מסודר. ולא בכל הסימפטומים אנחנו יכולים לטפל. בכל אופן, אנחנו חייבים להציל את היתונשים מידי עצמם.'
אבל דייסון לא השתולל או התנגד כשהוא ומאי האזינו לכל אירוע המעצר דרך חיישני הציתות שהתקינו. דווקא אשתו, הבריאה, צווחה בהיסטריה. והשכנים כולם כעסו. ובפינה נסתרת ומוכחשת בתוכו, תהה הגיונו אם נכון הוא עושה. אם להיות צייד יתונשים זה אידיאל, או עוול.
"תשע עשרה."
מאי קרע פיהוק מול מסך הלפטופ ושלף אוזניה אחת. "מה?"
אפריל כלא אנחה. "היום חשפנו את היַתוּנַשׁ התשעה-עשר."
"יתואיש*." דייק מאי במורת רוח. "אין מילה כזו 'יתונש'."
אפריל נעץ מבט אפור ועייף בנורה הדלוחה. תשעה-עשר זה מרשים עבור שני ציידי יתונשים מתחילים. בעוד שלושה חודשים הם אמורים לארוז את עצמם חזרה למַטֶה, בדרך לאזור חדש וזהות חדשה. התהפך על צידו כלפי מאי. "לאן תצא מחר?" מדי כמה ימים הם עוצרים את הפעילות החשאית. מנמיכים את להבות החשד.
שותפו תלה בו מבט חתום. שלף אוזניה. "מה?"
אנחה נפלטה מגרונו. "קוהנס ביקש שאערוך לו קניות, אז אני אתחיל מזה מחר. לילה טוב."
"לילה טוב."
[]
'אתם חייבים להתערות בסביבה! כל החודש הראשון מיועד לקשרים חברתיים.' כך חרץ המפעיל שלו אי אז, לפני ששלח אותו לשטח עם מאי. 'כמה שיותר חברויות, ככה יותר מידע שיצנח לידיים שלכם.' אי אז, אפריל היה סוכן קר ושכלתן להחריד, ותהה רק אם מאי יצליח לעמוד בקצב קשירת החברויות שלו.
עוד קומה עם השקיות ושתי נקישות. ביל קוהנס, השכן מלמעלה, פתח לו דלת בהבעה עגומה. "תודה רבה! שמעת על מה שקרה עם דייסון?"
הבעה מיתממת היתה האליפות שלו. "לא, מה קרה?"
אנחה עמוקה נעקרה מחזהו של קוהנס. "יחידת שוטרים פרצה אליו לבית אתמול."
"אוי ואבוי! למה?"
קוהנס משך כתף. "כי הוא לא דיווח שהוא יתואיש. באיזו אכזריות גררו אותו... כמה אשתו בכתה..." ניצוץ רטוב הבליח בעיני שכנו המבוגר, אגב אנחה נוספת.
אשתו גם צרחה, שתק אפריל לעומת שכנו. ושני אחים שלו הגישו עתירה נגד המשטרה במהירות שלא תיאמן. "למה הוא לא דיווח שהוא יתונש, וזהו?"
"למה???" ביל נעץ בו מבט מזועזע. "כי היו לוקחים אותו ישירות למעבדות הניסויים שלהם! עכשיו בטח ישפטו אותו למאסר, ושם, רק אלוקים יודע מי יגן עליו מהניסויים ההם..."
אז זו דעת הקהל על התרופות שמייבא המטה באינסוף מאמצים ליתונשים חסרי האמון. "מעבדות ניסויים?"
שתיקה ארוכה עלתה מצידו של קוהנס. הוא הביט באפריל בעצב. "אם באמת אלו מרפאות, למה אף אחד לא חזר משם? בכל אופן, אני מקווה שהאחים של דייסון יצליחו לחלץ אותו משם. יום טוב לך, ותודה רבה."
אפריל מתח חיוך שובה לב על פניו. "יום טוב." ואחרי עוד כמה מילות פרידה הוא ירד במהירות את המדרגות עד לחצר.
ואחר כך הוא רץ קלות לפארק. ושם הוא רץ ורץ ורץ בפנים חתומות. קצר נשימה ורדוף.
הם חוזרים. אחרי שנגמר הטיפול הרפואי המטה מחזיר אותם הביתה. 'רק שהטיפול אורך לפחות שנה וחצי.' הסביר המפעיל שלהם כשאי מי העלה את השאלה בתדרוך. 'וכמו שכבר הסברתי לכם, חלק מהסימפטומים של יתשת זה איבוד אמון קיצוני בממסד מסודר. ולא בכל הסימפטומים אנחנו יכולים לטפל. בכל אופן, אנחנו חייבים להציל את היתונשים מידי עצמם.'
אבל דייסון לא השתולל או התנגד כשהוא ומאי האזינו לכל אירוע המעצר דרך חיישני הציתות שהתקינו. דווקא אשתו, הבריאה, צווחה בהיסטריה. והשכנים כולם כעסו. ובפינה נסתרת ומוכחשת בתוכו, תהה הגיונו אם נכון הוא עושה. אם להיות צייד יתונשים זה אידיאל, או עוול.
* יתואיש- אדם החולה ביתשת (מחלה גנטית שבהתפרצותה חש החולה דחף בלתי נשלט לשתיית דם).