פרק 1 [חלק א]
המסדרונות היו חשוכים ואפלים, כמו שרק מסדרונות של בית כלא יכולים להיות בחצות הליל.
שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה... האיש לבוש השחורים מנה בשפתיים מהודקות את התאים שלשמאלו, ליבו הולם בחוזקה.
תשע עשרה.
הוא נעצר על יד הסורגים הצפופים הנמתחים מן התקרה ועד לקרקע ומהווים כותל רביעי הסוגר על העצור. אישוניו היו מכווצים בשעה שבחן את האסיר השרוע על הדרגש. כן, זה הוא.
ליבו פרפר בהתרגשות. זה הוא. מבט מהיר לאחור גילה מסדרון ריק, והוא שלף במהירות מפתח מכיס נסתר התפור בבגדו ותחב אותו לתוך החור החלוד. אחרי מאבק קצר וצרימה מהדהדת, הסורג נפתח.
בנשימה עצורה קפא על מקומו, דרוך.
דקה חלפה, והצחוק הגס שהדהד במסדרונות נשאר מרוחק כשהיה לפני כן. באיטיות הוא משך את דלת הסורגים, מעיף מבט זהיר נוסף לכל עבר וחמק מבעד הסדק הצר. הנס סגר את הדלת, על אף שזו לא הסתירה דבר והתא היה גלוי לכל סוהר שיעבור על ידו.
אל תחשוב על זה, ייעץ לו קול רגוע מתוכו. אולף אמר שמניסיונו זה ארבע שנים קומת המרתף כמעט ואינה מאוכלסת. הסוהרים ממעטים לרדת אליה. האסירים שם ממילא אזוקים אל הקיר ואינם דורשים שמירה מיוחדת.
אבל הם טועים.
הנס השפיל את מבטו אל האסיר השוכב על הדרגש שלא היה גבוה אפילו ברבע מטר מהרצפה התחוחה, יראת כבוד גורמת לו לבלוע את רוקו. אריך, האיש שלו היה חופשי היה עליו לכרוע ברך לפניו ולקרוא לו 'הוד מלכותו'. אם בכלל היה זוכה לראות את פניו מקרוב.
בזהירות ובחשש הוא התכופף, טופח על שרוולו הקרוע והמלוכלך בדם של האיש.
נשימתו של האסיר נרעדה. גופו שפעם היה המוצק והחזק שבממלכה התכווץ, מגן על עצמו.
"אריך!"
עיניו של האסיר נפקחו באחת ובחנו את הצעיר הגוחן מעליו במבט חד, עוצמתי. גורם להנס להירתע עד לסורגי המתכת.
אריך הזדקף בזריזות, פניו חצובות משיש ואינן מסגירות את נחשול הכאב המציף אותו עם כל תנועה שלו. "מי אתה?" תבע, עיניו אינן מרפות מהמבקר.
"הנס, חבר מחתרת", השיב, בשרו נעשה חידודין חידודין. אריך לא יזיק לו, אבל הידיעה הזאת לא גרמה לדמו להירגע או לנשימותיו להאט.
"איפה אולף? מה קרה לו?"
הנס בלע את רוקו, ואסף אוויר אל ריאותיו ככל שיכול. "שבר את רגלו", פלט בנשיפה, "הוא לא יכול לקום ממיטתו וביקש ממני לבוא הנה במקומו. הוראתו הייתה שאעביר לך את האיגרת הזו".
הנס שלף את הקלף המגולגל מכיסו, מושיט אותה למנהיג. הדממה העמיקה. חיוך קטן ומרמז עלה על שפתיו של האסיר, וידיו לא הושטו לקחת את המכתב.
הנס הסמיק, מבחין בטבעות המתכת המקיפות את פרקי ידיו.
"סליחה", מלמל אינסטינקטיבית, וביד גמלונית פרש את האיגרת לפני האסיר המלוכלך.
"האור לא מגיע לפינה שלי", אמר אריך בנינוחות, כלל אינו נראה נבוך מכך שעל כל צעד ושעל הוא נזקק לסיוע. האם הוא אמור להתבייש בכך שהקריב את חרותו למען עמו ומלכו? שיתביישו להם כל אותם חשובים שעדיין מתהלכים כשראשם מחובר לכתפיהם, ומכרו את עמם ונשמתם לשטן עבור כבוד ושררה.
הנס קרב את הנייר לאישוניו עד שדמעות מאמץ עלו בהן. "אין כאן מספיק אור".
"וודאי אולף חשב על כך והורה לך לקרוא את המכתב קודם שהגעת הנה", ציין המנהיג. "תוכל להעביר לי את התוכן בעל פה?"
האיש הצעיר הנהן והעביר יד מיוזעת על שערותיו הקצוצות. "לא לגמרי הבנתי. אני לא עוסק בתחום הזה".
אז למה אולף בחר בך? חלף הרהור חפוז במחשבתו של האסיר. יכולות להיות שתי סיבות בלבד: או שהאיש נאמן מאוד, או שהוא מוכשר מאוד. ואת הכתובת שעליו לתת לו היום אפשר לתת רק לנאמן. גילויו יכול להמיט אסון על המחתרת ועל הממלכה הנאנקת.
האם הצעיר הגבוה שעומד מולו בכניעה ימכור את המידע תמורת הסכום העצום שמבטיח הבוגד מן הארמון?
אריך נענע בראשו לשלילה. "חזור לאולף, ואמור לו שאינני יכול למסור את המידע לאדם שאינני מכיר. נחכה שהוא יחלים כדי להמשיך עם התוכנית". הוא לא ייקח סיכון, אפילו אם שתיקתו תדחה את המהפכה בשנה ואף בחמש. גם אם בסופו של דבר תוביל למותו. אנה מעל הכל.
"אולף אמר לי שאני אמור לחזור אליו עם הכתובת של אנה". הטיל הנס משפט שעצר את ליבו של אריך מפעום. מבט רדוף עלה בעיניו לראשונה, והכחול שבהם נעשה לתהומות טובעניים שהפתיעו את פעיל המחתרת.
רק אחר שתרחישי אימה חלפו נגד עיני רוחו וצמררו אותו, הבין המנהיג את המסר המרומז שהוטמן במשפט. אולף רצה לרמז לו שהנס נאמן, אחרת לא היה אומר לו את מטרת בואו. איך יכל לחשוד באולף שישלח לו איש לא נאמן?
"אנה עובדת אצל היינריך שריינר, המשנה למלך, כמשרתת", אמר באיטיות. אלוקים, שמור על אנה שלי. שהמידע הזה לא יגיע לאף אחד בעולם מלבד אולף. "ואמור לאולף שאף אחד, אבל אף אחד בעולם לא אמור לדעת מזה. בכל מה שקשור לאנה שלי – אתה והוא יהיו האחראיים הבלעדיים. מובן?"
הנס הניח יד על ליבו, משתחווה. "כן, המנהיג. נשמור על אנה כמיטב יכולתנו".
חיוך קלוש, חושש, עלה על שפתיו של אריך. "רק אל תעביר את המידע לאף אחד מלבד אולף. לא נראה לי שיהיה לכם דרך לשמור עליה, היא עקשנית ונחושה להשיג כל מטרה שהיא, והנאמנות לממלכה זורמת בעורקיה. הייתי מעדיף שהיא תישאר מחוץ למעגל המחתרתי, אבל..."
פעמון הגונג נחבט פעמיים, קוטע את דבריו של האב הדאוג.
שריריו של הנס התקשו. "עלי לצאת מכאן", עיניו נדדו אל הסורג, והוא נסוג אליו בחופזה.
אריך הנהן. "בעוד עשר דקות חיילי המשמר יגיעו לקומה הזאת, וכשהם יצאו הבניין יינעל עד אור הבוקר. יש לך עשר דקות בדיוק על מנת להימלט, אם תפספס אותן – סיכוייך לצאת לאור יום קלושים למדי".
בעיניים מכווצות הוא עקב אחר הצעיר החומק מהתא ונמוג בחשכה. אלוקים, שמור עליו. ועל אנה.
קולו של הפטרול עלה מן הקומה השלישית, והנס מצא את עצמו בסוף המסדרון המוביל לכניסה למבצר מתנשף, ראשו סב לכל עבר בחשש.
מיהו זה שנשאר לשמור על הפתח, בשעה שהמשמר היוצא עובר במסדרונות?
פעיל המחתרת התקרב בצעדים חתוליים לדלתות עץ מחוזקות בשרשראות ברזל אימתניות, מהדק את האגרת אל ליבו. עליו להיפטר ממנה במהירות. די במסמך הזה להסיר את ראשו מעליו, להכחיד את קיומה של המחתרת ולהוריד לאפס את הסיכויים לפריקת עול המלך האכזר מעליהם. צמרמורת התפתלה במורד שדרתו כשחשב על האחריות שנושא על כתפיו והוא הידק את שפתיו במתח.
העששית התלויה על יד שומר הפתח הטילה צללים מאיימים על הקירות העבים והרצפה האפרפרה. הלהבה המרצדת אפשרה לו לזהות את הסימן המוסכם: צעיף אדום כרוך למחצה על הצוואר.
"פתח לי את הדלת, שומר", הגיח מתוך האפלה, ידו הימנית בגובה העיניים ואצבעותיה מתעקלות לקוד המחתרתי.
השומר השהה עליו לרגע את אישוניו, מזהה את הצעיר. בשתיקה הוא הסיט את הבריח ופתח את הדלת לכדי סדק צר שבקושי אפשר לו לעבור.
"מהר!" הפטרול סיים את הקומה השנייה וקולו הלך והתקרב. "אני צריך להסיט את הבריח לפני שהם מגיעים!"
הנס הצמיד את האיגרת אל ירכו והשתחל במאמץ אל הקור הצורב ששורר בחוץ. רחש קל עלה מעבר לדלת כשהבריח הוסט שוב, והפעיל נשם לרווחה. הוא מחוץ למבצר המאיים. את החומות שסביב המבצר ייקל עליו לעבור.
עכשיו פניו מועדות לשלב השני בתוכנית.
הנס ווידא שאין איש בסביבה עד למעשיו, התכופף וחלץ את המגף הימני. פיסת הנייר המגולגלת תמעך שם, אמנם, אבל רק עד שיוכל להעלותה באש או למחוק את הכתוב עליה במים. באנחת רווחה הוא הכניס את רגלו לחלל שהצטמצם.
רחובות העיר עטו אפילה סמיכה, מחניקה. פנסיהם כבר מזמן לא התנוססו בראש העמודים, הבנדיטים לקחו את כולם. ואף אילו היו שם, הוסיף הנס בנימה עגמומית, לא הייתה אפשרות לשלם עבור כל כך הרבה שמן. המיסים שהמלך מטיל חדשים לבקרים כדי לממן את הנשפים הראוותניים של המלכה מרוקנים את כיסיהם המדולדלים של האזרחים. אנשי העיר הנתונים במצוקה לא ינדבו סכום נוסף עבור שמן לתאורת רחוב. את מי היא מעניינת, כשהם עומדים על סיפו של מוות ברעב.
משהו חייב להשתנות, ובקרוב, לחש לשמיים הכהים ששבריר ירח שופע אור לבנבן תלוי במרכזו. לא נוכל לשאת את המלך הזה עוד זמן רב מידי. אלוקים---
ואנה הפתרון. הפתרון היחיד, למעשה.
ואם אביה טועה ואפילו במעט – אסון כבד יותך על הארץ האהובה שלו.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
