יוזמה אישית
תובל מציין כי הכל התחיל בזכות העובדה שיש לו שורת תחביבים ארוכה. "אני מנגן במגוון כלים, מדריך ומתנדב במד"א", הוא מציין, "ובין היתר אני אוהב לעסוק בפיתוח אתרים. למדתי זאת במגוון קורסים, אך ההתמקצעות האמיתית הגיעה בזכות תרגול וניסיון. בשנה האחרונה בניתי אתר שנועד ליוזמה אחרת – לכתוב מילים חמות למשפחות החטופים, פשוט כדי לתמוך בהן. באחד הימים, כשעבדתי על פיתוח האתר, נכנס אבא שלי לחדר, וההערה הראשונה שלו הייתה: 'הרי אלו שבאמת זקוקים למילים חמות של עם ישראל אלו החטופים עצמם, אז למה שלא תייעד את האתר ישירות עבורם?' ומכך נולד הרעיון".
אז איך מתבצעת כתיבת המכתבים?
"מיד כשנכנסים לאתר רואים רשימה עם שמות של החטופים, כולל תמונות, וכל אדם יכול, ללא הרשמה ובלי לציין שום פרט מזהה, מלבד השם, לבחור את אחד מן החטופים ולכתוב לו מכתב אישי. המכתב יכול להיות בכל אורך שהוא, והשאיפה שלי היא שאנשים באמת ינצלו את ההזדמנות ויכתבו את כל מה שיש להם בלב".
לאחר ימים ארוכים בהם חיפש שם מתאים לאתר, החליט תובל להעניק לו את השם "מכתבי תקווה". "כי המטרה העיקרית שלי היא לגרום לכולנו להרגיש שהחטופים חיים ושאנחנו מאמינים בכך לגמרי, עד כדי כתיבת מכתבים", הוא מסביר. "ברור לי שלאחר שהחטופים ישוחררו הם ישמחו לראות כמה אנשים זכרו אותם והתייחסו אליהם מתוך ביטחון מוחלט בכך שהם חיים וקיימים.
"אני גם רואה חשיבות גדולה בהעלאת הנושא לשיח הציבורי, כי לצערי מהדורות החדשות מתמלאות כיום בכל כך הרבה נושאים אחרים, ולפעמים נושא החטופים קצת נדחק, בפרט בשלב זה, בו אין הרבה מידע או התקדמויות".
תובל מציין כי העבודה על פיתוח האתר נמשכה עשרה חודשים, כאשר המחשבה העיקרית שמלווה אותו כל הזמן היא: "הלוואי שהם יחזרו, וכל העבודה שלי תרד לטמיון". "ממש קיוויתי שהאתר בסופו של דבר לא יעלה" הוא אומר בכנות.
מכתבים חיים
במשך החודשים האלו היו חטופים שהתגלה בינתיים שאינם בין החיים. מה עשית איתם?
"נכון, בגלל שמדובר בתקופה ארוכה קרו במהלכה כל מיני תהפוכות – נאלצתי להוריד שמות של חטופים שאינם בין החיים, כי בסופו של דבר המכתבים מיועדים להם, ואין עניין שאנשים יכתבו מכתבים לכאלו שאינם יכולים לקרוא אותם. מצד שני, היו כאלו שחזרו, וגם אותם הורדתי, כי כבר לא צריך את הפלטפורמה שלי כדי להעביר להם מכתבים. אלו תחושות של עצב ושמחה שהתחלפו הרבה במשך העבודה על האתר".
אתה נער צעיר, וזה אומץ גדול לצאת עם כזו יוזמה. לא חששת?
"כן, קצת חששתי. זה כמו להוציא את יצירת האומנות הראשונה שלך לפני פורום רחב ביותר של אנשים, וגם סוג של חשיפה עצמית, כשיודעים שאתה עומד מאחורי זה. גם דאגתי מכך שזה לא יתקבל טוב ושאנשים אולי יצחקו על היוזמה ויראו אותה כלא רצינית. במשך כל התקופה בה עבדתי על האתר אמרתי לעצמי כל הזמן: 'ייתכן שלא יצא מזה כלום, ולא נורא'. רק זה מה שנתן לי את הכוח להתקדם, ולבסוף ציפתה לי הפתעה מדהימה, כי הכניסות לאתר הן מעל ומעבר לציפיות".
כמה מכתבים נכתבו עד עתה?
"נכון לרגעים אלו חצינו את ה-1500, אבל כשאנשים ייכנסו לאתר הם יוכלו לראות את המספר המדויק, כי זה מתעדכן כל הזמן".
הציבור יכול לקרוא את המכתבים?
"בוודאי שלא. אלו מכתבים אישיים שאף אחד לא יכול להיחשף אליהם מלבד החטוף עצמו, שיקבל אותם בסופו של דבר. אני היחיד שיכול להיכנס למאגר שנוצר ולקרוא את המכתבים, אבל ברור שאני לא מעלה בדעתי לעשות זאת. אלו מכתבים אישיים, וחשוב לי שכל אחד ירגיש ביטחון מלא לכתוב את מה שהוא רוצה, מבלי שעיניים זרות יראו את הדברים".
האתר יכול להחזיק כל מספר של מכתבים, גם אם יהיו עשרות אלפים?
"כן, זה ידרוש התאמה של מאחורי הקלעים, במקום שבו אנו מאחסנים את המכתבים, אך אני לגמרי ערוך לכך שייתכן שצפויים עוד מכתבים רבים, ואין שום הגבלה במקום".
יש חטופים יותר פופולאריים, שקיבלו יותר מכתבים מאחרים?
"אני לא יודע, כי לא ממש בדקתי, אבל ביומיים הראשונים שבהם האתר היה באוויר, הופתעתי לגלות שכל החטופים קיבלו מכתבים. לכל חטוף היה לפחות מכתב אחד, בין אם מדובר במשפחות פעילות יותר בתקשורת, ובין אם בכאלו שפעילות פחות. גם העובדים הזרים קיבלו מכתבים, ללא יוצאים מן הכלל".
עוברת לך בראש המחשבה: איך אתה מגיש להם את המכתבים?
"כן, אני מהרהר בכך הרבה, ועוד לא ממש הגעתי למסקנה אם אעביר להם את המכתבים פנים אל פנים, או שאשלח להם אותם. בסך הכל אני ילד, ואני בטוח שכאשר החטופים יחזרו יהיו להם הרבה דברים חשובים אחרים לעשות, מלבד מאשר להיפגש איתי. בינתיים התוכנית שלי היא להדפיס להם את המכתבים באופן מעוצב ולאחסן בתוך קופסה או מעטפה. התגובה שלהם לא חשובה בעיניי ואני גם לא אפגע אם לא יגידו לי כלום, העיקר שיקבלו את זה. העיקר שיחזרו כבר הביתה, כי כולנו כל כך מחכים להם". (הידברות)