בס"ד
[פרק 5] - [רחוק מדי] - חלק ב'
השומרים ניסו לכלוא את חיוכיהם מאחורי גבו של המפקד.
"את אומנם קטנה" הוא השיב לה כשסומק קל על לחיו.
"אך פקחית, בואי ונעשה עסק, את תבטיחי לי בהבטחת זרת שלא תצאי לשוטט סתם כך בלי רשות עם או בלי סוס, ואני, לא אספר לאביך, מוכנה ?!"
תחושת הקלה פשטה ברבקה.
"מוכנה !"
היא שלבה את זרתה עם זו של המפקד.
"אני, רִבֶּקָה רובי, ביתם של אליסה וארתור רובי מהבית הסמוך לשדה הפרחים מתחייבת בזאת בלי נדר שלא אצא מפתח הבית בלי רשות הורי עם או בלי סוס".
רבקה הביטה לתוך עיניו של המפקד ברצינות תהומית, מצפה לחלקו בעסקה.
"ואני, ג'יימס לורנס, מפקד פלוגת שומרי החורשה וסביבותיה מתחייב בזאת כתמורה בלי נדר לא לספר לאביך דבר מאשר התרחש היום".
רבקה זינקה בקפיצה אחת על גבו של גלילאו ופתחה בדהרה לפני שהמפקד יספיק להתחרט.
"תודה" היא צעקה לעברם.
"אני חייבת לכם". הם נופפו לה עם מטפחת הבד שהייתה בכיסם.
"יש לה הרבה פוטנציאל לקטנה הזו, לו רק היו מאפשרים לנשים למלא אותו" אמר ג'יימס לפקודיו לפני שפנו לאחור.
אבן במשקל של פיל ירדה מליבה של רבקה, נדמה שגם הרוח הזדהתה איתה כשחבטה בקלות ובמשב רענן על פניה.
שוב היא הגיעה אל שדות הפרחים הצבעוניים, הדהירה הייתה קצרה משתכננה, אך איכותית.
רבקה כבר הייתה במרחק מיילים ספורים מביתה ושוב הוא לא היה נראה כמו נקודה קטנה באופק.
"כיצד אכנס הביתה בלי שיבחינו בי?" תהתה לפתע, על זה היא לא חשבה. כל כך נהנתה מעוצמתה של הדהירה ששכחה לגמרי שהיעד אליו היא חוזרת, לא כל כך מועדף עליה כרגע.
היא גם הרגישה ששומרי החורשה עוד עוקבים אחריה במבטם כך שאינה יכולה לבצע אחורה פנה.
לפתע, רעיון מבריק עלה בה. הבתים בריצ'מונד גדולים מאוד, כך גם החצרות המקיפות אותם, ממש כמו שדה קטן. כנראה תהליך העיור עוד לא הגיע לאמריקה בכלל ולווירג'יניה בפרט, כך שהיא יכולה להקיף את הבית במעגלים.
לשומרי החורשה שצופים בה מרחוק זה ייראה כאילו היא כבר נכנסה הבייתה, הוריה לא יראו אותה מהחלון מפני המרחק, וכך תוכל להעביר את הזמן עד שתדע שכולם כבר עלו לחדריהם.
להמתין באורווה לא תוכל כי הנערים השחורים עובדים שם בתדירות גבוהה.
כך עשתה. בדהירת טרוט איטית היא התחילה להקיף את הבית, נזהרת לא לבלוט בעין לשום גורם זר ומוכר כאחד.
כשעברה ליד האורווה בפעם הראשונה, גלילאו נחר בשמחה, כנראה כבר ייחל למנוחת הצהרים שלו.
"רק עוד קצת חבר" היא לחשה לו ודרבנה אותו להמשיך. בסיבוב השלישי היא עצרה מעט ונתנה לו ללעוס מהדשא. אין מה לומר, גם היא התעייפה מהרכיבה הממושכת, אך השעה הייתה שעת צהרים.
"בוודאי כולם סועדים עכשיו" חשבה וליטפה בערגה את ביטנה המקרקרת, אך היא עדיין לא יכלה להיכנס.
"קדימה" אמרה בטון לאה והמשיכה להקיף את הבית.
"את מנסה להוריד גשם ?" נשמע לפתע קול זר וגברי מאחוריה.
רבקה זינקה בבהלה על גב הסוס ומשכה את הרצועות, גלילאו צנף ונהר בחוזקה.
"ששש..." היסתה אותו כשתרה במבטה סביב לראות מיהו הזר.
"דיברתי עם האינדיאנים קודם והם סיפרו לי בסוד שזה לא עובד בחודשי הקיץ".
הוא המשיך, אך חיוך רווח החליף את הבהלה על פניה כשזיהתה במי מדובר.
היה זה אדם בגיל העמידה בגובה ממוצע, היה לו זקן קצר שהלבין כבר לגמרי, אך שפם לא היה לו. הזקן התחבר עם צדעי ראשו עד לשערו המלא למרה הפלא, שהיה מכוסה בכובע שדמה לכובע בוקרים, אך הוא היה מחוטב יותר ובעל שוליים קצרים ממש. קמטי שיבה עיטרו את עורו השזוף ואת עיניו החומות והעמוקות. חולצת הצווארון הלבנה מצאה את מקומה מחוץ למכנס החום.
היה רק אדם אחד בשכונה שיכל להראות כך.
"סבא" פנתה אליו רבקה בחיוך, אמיתי, לא מאולץ מפני חוקי הנימוס.
"הבהלת אותי !" אמרה בטון מתפנק למחצה וגוער למחצה.
"זו הייתה המטרה חביבתי" , החזיר לה ג'ייקוב נסבי בחיוך שובב.
"זו הייתה נקמה קטנה על כך שאת הבהלת אותי! מה את עושה כאן על הסוס? למה לכל הרוחות את לא נכנסת לביתך?"
רבקה נאנחה בשלמה.
"תגיד, זהו יום המחנכים שלא התבקשו לחנך הלאומי ולא ידעתי?" היא הפטירה בעייפות.
"למה ?" שילב ג'ייקוב את ידיו על חזהו, הוא לא התכוון לוותר.
"את מי עוד פגשת ?" שאל.
"חבורת בחורים שמכנים את עצמם 'שומרי החורשה' ".
ג'ייקוב נראה רגוע יותר למשמע הדברים.
"אני מכיר אותם, בחורים טובים שעושים את עבודתם נאמנה" אמר, ובמשך דקה ארוכה שתק, מהורהר.
"יש לך יותר מזל משכל טיפשונת, יש לך מושג את מי יכולת לפגוש ? יכול להיות שכלל לא היית חוזרת לביתך לעולם !" אמר בטון טעון, בלי חיוך, למרבה הפלא. רבקה חשבה שמרגע לידתו החיוך לא ירד מעל פניו מעולם.
לא היה לה מה לענות, אז היא פשוט שתקה.
"רבקה" אמר פתאום וחיוכו חזר לשכון על לחיו.
"למרות שאני כמעט בן מאתיים שבעים ושמונה שנים" הוא חייך אליה בקריצה.
"וחצי" הוסיפה רבקה וגיחכה.
"גם אני הייתי ילד, יש אומרים שמעולם לא התבגרתי מאז, אך נתעלם מהם כרגע. בכל אופן, למדתי דבר או שניים בחיי. תסבוכו, הם כמו כדור שלג, אם לא תעצרי אותם עכשיו, הם ידרדרו למקומות שכלל לא רצית שתגענה אליהם. תשלטי בהן כל עוד הן קטנות, להתמודד עם תוצאות זה אף פעם לא נחמד, אבל אחר כך, זה כבר יהיה מאוחר מדי בשביל לעשות זאת".
הוא הביט עליה במבט חודר ואוהב ונדמה היה כאילו הוא כבר יודע את כל מה שעוללה ועוללו לה בעשרים וארבע השעות האחרונות.
"אני סומך עליך שתעשי את הבחירה הנכונה" אמר, ואז הסתובב באחת ונעלם באותה מהירות בה הופיע.
"בסדר, בסדר, אני נכנעת" הפטירה רבקה לעצמה בחיוך, ירדה מגבו של גלילאו ופנתה לכיוון האורווה. אם יש מישהו שמסוגל לשכנע אותה לעשות זאת, כנראה שזהו רק אדון נסבי, שכנה, שלמרות שהוא דמות אהובה על כולם בצ'רלסטון, הוא גם נתפס כקצת תימהוני בעיני אנשים רבים. עברו תמיד לוט בערפל, נדמה כאילו צופן בחובו סודות רבים ואולי גם קצת אפלים.
אצלו – רב הנסתר על הנגלה. יש לו ידע עולם רחב מאוד, רחב באופן חריג ביחס לרמה הרווחת, ותמיד כשנראה הולך ברחוב, מצחו קמוט במחשבות והרהורים כאילו גורל העולם כולו מונח על כתפיו.
אך כל זה לא מנע ממנו להיות אדם חברותי ולבבי מאוד, הוא תמיד יציע ברוחב לב לארח עוברי אורח מזדמנים, ממלא את מקומה של הרעייה שמעולם לא הייתה לו.
ומשהו בשילוב המסתורי והאדיב הזה, גרם לרבקה להקשיב לדבריו.
"בוא גלילאו" היא טפחה על גבו בחיבה כשפנתה אתו לכיוון האורווה.
"מקווה שלא ירכבו עליך ביומיים הבאים, אתה זקוק למנוחה טובה, התעללתי בך כהוגן היום" אמרה בטון אשם קצת, יותר לעצמה מאשר לסוס שנדמה היה שמראה האורווה החמימה והמפנקת הניח את דעתו.
כשפנתה להחזיר אותו לתאו, היא חשה היטב בגבה את מבטיהם המשפדים של שני נערי האורווה שחורי העור, היא ניסתה להתעלם מהם כמה שרק יכלה.
כשפנתה בצעדים מדודים לכיוון הבית, היא ראתה גם את ג'ול, השפחה האחרונה והשלישית במספר שלהם, אישה צעירה בערך כבת עשרים וחמש שנים, הוריה קנו אותה בהיותה בת ארבע עשרה שנים בלבד.
רבקה כבר לא יכלה להתאפק, ג'ול אמנם ניסתה לשדר "עסקים כרגיל" אבל ברור שהיא מביטה בה בצורה חריגה.
"ג'ול, מה קרה בשעות האחרונות שכולם נראים כאילו גבתי להם את פרוסת הפשטידה האחרונה ?"
ג'ול אפילו לא חייכה כתגובה.
"האדון להגברת כמעט יוצאים מדעתם מרוב דאגה" היא השיבה לה ברצינות.
"אימך הייתה פונה למשטרה אלמלא אביך היה יוצא על סוסו לחפש אותך" המשיכה בלחישה.
"אבל כעת לא זמן לדיבורים, אני חושבת שמוטב שתיכנסי לבית, עלי להמשיך בעבודתי" המשיכה ג'ול בטון מתחמק ולא המתינה לתשובה בניגוד לאופייה הצייתן והכנוע.
"אין שום ברירה אחרת" לחשה רבקה לעצמה, כשרגליה הניעו את עצמן בחוזר חשק לעבר הבית, היא כמעט יכלה לשמוע את פעימות ליבה המהירות, נראה שכדור השלג שאדון נסבי דיבר עליו כבר נהיה גדול מאוד.
אם זה היה תלוי בה, מזמן הייתה בורחת ונכנסת לחדר דרך החלון, דוחה את הבלתי נמנע בלי לחשוב על התוצאות. אבל עם כל כמה שפחדה מתגובתם של הוריה, היא לא תיתן להם להמשיך לדאוג כך.
מרוב מחשבות היא לא שמה לב שהיא כבר עמדה מאחורי דלת העץ הצבועה שנהב. היא מילאה את ראותיה אוויר ככל שיכלה ודפקה במקוש הזהב שלוש דפיקות חלשות.
סיפור בהמשכים לא רק שחור ולבן
